צל"ח סדר קדשים טו

בעצם רוב פעמים אינו נפגם. וע"כ סכין זה יצא מרוב וחיישינן לעור. אבל לענין לבדוק הסכין נוכל לומר שא"צ ורוב פעמים אינו נפגם כלל. ועוד איך אפשר לתרץ כן לרמב"ם ולומר דק"ו הוא ואיהו הרמב"ם מדויל ידיה משתלים דאיהו ס"ל בלא בדק בסימנין אחר שחיטה ונחתך הראש קודם שיבדוק הרי זו נבילה כמבואר בדבריו פ"א ה' י"ב ומדכתב הרי זו נבילה ולא כתב ספק נבילה משמע נבילה ודאי דמוקמינן לה בחזקת אינה זבוחה. ובשוחט בסכין ונמצא פגום כתב ה"ז ספק נבילה. הרי שאפילו נמצא פגום לפנינו קיל יותר מלא בדק בסימנין. והטעם נ"ל משום דכאן הרי היא זבוחה לפניך. אבל לא בדק בסימנים אין כאן זבוחה לפניך. ואדאון בהא שאם נמצא סכין פגום הוא ספק נבילה. קשיא לן מה דאמר הוה עובדא וטריף רב יוסף עד תליסר חיותא. ולעיל (דף ט) בלא בדק בסימנין אמרינן ר"א בן אנטיגנוס וכו' אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תני נבילה ומטמא. הרי דלשון טרפה לא שייך על נבילה. וכן לקמן (דף לב) הקשה ורמינהי אלו טרפות ואפילו למאי דמשני תמן אלו אסורות ויש מהם נבילות. היינו כיון דחשיב כולהו לא שייך למתני נבילה שהרי יש מהם שהם רק טרפה. אבל כאן בדרב יוסף דכולהו ספק נבילות. הוה ליה למימר וטימא רב יוסף או עכ"פ ואסר ר"י. אבל וטריף רב יוסף לא שייך רק על טרפה. וצריך לומר דרב יוסף סובר כר"א בן אנטיגנוס דגם לעיל אמר טרפה ואסורה באכילה. אמנם הטעם כתבו שם התוס' משום דרוב פעמים שחיט שפיר. וא"כ גם כאן צ"ל משום דרוב פעמים אינו נפגם עד מפרקת האחרון משום דבראשונות מזהיר זהיר וכמ"ש התוס'. אלא דלפי מה דרצה לומר כרב חסדא ולבר מקמייתא וא"כ לית ליה סברא דמזהיר זהיר. וא"כ למה טריף הוה ליה לטמא. ואומר אני לפי מה שנתחבטו האחרונים בדין ס"ס במקום חזקת איסור. והרשב"א רצה להוכיח דמהני. שהרי ועפ"ז יש לתרץ שינוי דברי ס"ס עדיף מרוב. וכיון דרוב התוספות בנדה שכתבו שלש מהני אפילו במקום חזקת איסור ספיקות וראיה ממצא גדיין ותרנגולין שחוטין דמתירין מטעם רוב מצויין אצל שחיטה וכו' אלא שהוקשה להרשב"א שהרי כאן בסכין פגום איכא בקמייתא ס"ס וקיי"ל לאיסור אפי' קמייתא. ודברי הרשב"א בתשובה ההיא הם קושי ההבנה. ואין לנו עתה עסק בביאור לשונו:

אמנם נבאר לדינא מה שנלע"ד דהנה מצינו רוב מהני בשחיטה. כהאי דמצא גדייו ותרנגוליו ומצינו רוב דלא מהני כמו בלא בדק בסימנין שרוב פעמים שחיט שפיר ואפ"ה למר נבילה ולמר טרפה. ומצינו ס"ס דלא מהני כהאי דסכין פגום. ואומר אני דבמקום דלא אתייליד ריעותא והיא זבוחה לפנינו מהני רוב ולהכי מצא גדייו וכו' מהני רוב שהרי זבוחה לפניך ולא אתייליד ריעותא. ובלא בדק בסימנין אף דלא אתייליד ריעותא ואיכא רובא דרוב פעמים קשחיט שפיר. מ"מ אינה זבוחה לפניך ולכך לא מהני רובא וכן בנמצא סכין פגום אף דאיכא ס"ס מ"מ כיון דאתייליד ריעותא שהרי פגום לפניך לא מהני ס"ס. וק"ו דלא מהני רובא שהרי ס"ס עדיף מרובא כמו שהוכיח הרשב"א בתשו' סי' ת"א דרובא לא מהני לענין ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב וס"ס מהני לענין ממון מיהו דוקא רובא דליתא קמן. אבל רובא דאיתא קמן מהני גם לענין ממון וסנהדרין יוכיח שנים אומרי' חייב ואחד אומר זכאי מוציאין ממון ע"פ הרוב. וא"כ רובא דאיתא קמן איכא למימר דעדיף מס"ס. ורובא כזה מהני בחזקת איסור אף דאיתייליד ריעותא. ולהכי כל איסורים שבתורה חד בתרי בטיל אך שאין לך איתחזיק איסורא ואתייליד ריעותא גדול מזה שיש בו ודאי איסור. ובזה כל מה שהוקשה להרשב"א הנ"ל ניחא ומיושב שפיר. ולפ"ז קשיא לדעת הרמב"ן שהביא הרשב"א בחידושיו דאוסר בנאבד הסכין. והרי שם אין ריעותא לפניך ולמה יהיה אסור והלא איכא ס"ס שמא אינו פגום ואת"ל פגום שמא במפרקת איפגום ואם רוב מהני במקום דליכא ריעותא אף בחזקת איסור. ק"ו לס"ס דעדיף מרוב וכמ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל. נראה כאשר נדקדק עוד בתשובת הרשב"א שהוכיח ס"ס לא מהני במקום חזקת איסור. שהרי בקמייתא איכא ס"ס שמא באחרונה. את"ל בראשונה שמא במפרקת. והלא גם באחרונה איכא ס"ס שמא במפרקת. ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגימה. וצריך לומר דמזה לא הוה הוכחא דשמא מיירי שאין בסכין מלא שני צוארים חוץ הפגימה אלא דבנדה כתבו התוס' עוד ספק שמא במיעוט בתרא וצריך לומר דס"ל לרשב"א דזה לא הוה ס"ס שכל זה שם א'. שמא שחט בלא פגם. ואין ספק א' מתיר יותר מחבירו. אבל בקמייתא איכא ס"ס שמא במפרקת האחרון. ואפ"ל השניה כשרה. ואת"ל בעור ונטרפה השניה אכתי שמא בשניה. או על דרך זה שמא במפרקת האחרון ואת"ל בראשו שמא במפרקת. ועכ"פ מוכח דלא מהני ס"ס שהרי אפילו רק ראשונה אסורה. והיינו באתייליד ריעותא אבל בנאבד הסכין איכא למימר דגם הרמב"ן אינו אוסר כי אם כששחט רק אחת דליכא ס"ס אבל בשחט ב' ונאבד אז הראשונה כשרה. ובזה מתורץ קושיית הרשב"א לקמן דקאמר למפסל קמייתא. והקשה הרשב"א דלהרמב"ן הוה ליה למימר לאכשורי קמייתא. שהרי אם לא יבדוק כלל ממילא אסורה ולדידי ניחא שאם לא בדק כלל וישחוט עוד תהא הראשונה כשרה אפי' לא יבדוק אח"כ כלל מטעם ס"ס ואפילו להרמב"ן אלא שכל זמן שאינו שוחט אחרים ליכא ס"ס. ולהכי מצריך רב כהנא בדיקותא שאין עושין בידים ס"ס לכתחילה. כן היה נראה לע"ד לולי שהרמב"ן עצמו הקשה על עצמו קושיא זו דהו"ל למימר לאכשורי קמייתא. והנה למ"ד לעיל בלא בדק בסימנין טרפה ואסורה באכילה. א"כ אף דלא מהני רובא כיון שאינה זבוחה לפניך מ"מ היינו לענין איסור אכילה שהוא נגד חזקת איסור דבהמה בחזקת איסור עומדת. אבל מהני עכ"פ לטהר מידי טומאה. משום דלענין טומאה ליכא לדידיה חזקה דבחזקת איסור עומדת ולא בחזקת טומאה. ה"ה לס"ס דמהני עכ"פ לענין טומאה אף דאתיליד ריעותא והיינו בראשונה דאיכא ס"ס אבל אחרונה דליכא ס"ס היא אפילו ספק נבילה. ובזה נבין דברי רב יוסף. דהא בלא"ה יש לדקדק לפי מה דאוקמה לרב יוסף כרב הונא ואפי' קמייתא. א"כ מה זה שאמר וטריף עד תליסר דמשמע עד תליסר ולא יותר וכיון דלרב הונא כולן אסורות הו"ל למימר הוה עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיותא אמנם לדידי אתא שפיר דמעשה שהיה ארבעה עשר שחיט ועד תליסר דהיינו הראשונה טריף אבל לא טימא. אבל האחרונה דליכא ס"ס טימא אפילו משום ספק נבילה. ולקמן נדבר עוד בזה:

ונשובה למחלוקת הרמב"ם והראב"ד. והנה הראב"ד הקשה על הרמב"ם שאלו היה צריך היו אומרים כן בגמ' בהדיא כמו שאמרו השוחט צריך שיבדוק בסימנים והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם דלא דמי לסימנין דשם אפילו דיעבד אם לא בדק למר נבילה ולמר טרפה. ולכך אמרו צריך שיבדוק משא"כ בסכין אפי' לרמב"ם היינו לכתחילה אבל דיעבד אם לא בדק כשר לכך לא אמרו בגמ' צריך שיבדוק הסכין:

ולפ"ז להרמב"ן דסובר אם נאבד הסכין אסור. א"כ נשאר קושיית הראב"ד. ולא שייך תירוצו של הכ"מ. אמנם ע"כ לא קאמר הרמב"ן כן אלא לרב הונא. וא"כ איכא למימר שמואל דאמר לעיל צריך שיבדוק בסימנין ולא קאמר צריך שיבדוק סכין סבר כרב חסדא. ואף דדוחק לאוקמי שמואל דלא כהלכתא. מ"מ איכא למימר דסבר כרב חסדא בשבר עצמות דהיינו כהלכתא. וא"כ ק"ו דכשר בנאבד וכמו שכתבו הפוסקים:

ואומר אני דעדיין צריך טעמא מנין לו להרמב"ם דין זה דבעי בדיקה. ונראה שיצא לו זה ממה דרב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא. ולפ"ז סובר הרמב"ם דבדיקה זו חיובית. ודלא כרמ"א שסובר שזה רק עצה טובה אמנם נוכל לומר דזה עצה טובה ומזה ממילא מוכח דעכ"פ