צל"ח סדר קדשים יד

ואתרע ליה רובא ולכך קבלו מינייהו הך גזרה הואיל ואף לרבנן דלא חיישי למיעוטא נמי שחיטתן אסורה וזהו שמתרץ אינהו גזרו ולא קבלו מנייהו הואיל וגזרתם היה רק משום ע"ז ולא משום שאינן בעלי זביחה ולכך לא קבלו מנייהו אבל ר"א ור"א גזרו משום שאינן שומרי תורה שפיר קבלו מנייהו ונכון הוא:

וזה שאמרתי רק לחדודי בעלמא אבל האמת יורה דרכו דבדורו של ר' אמי ור' אסי ע"כ קבלו מטעם שבדורם היו רוב כותים מזלזלים במצות ועובדים ע"ז דאי משום טעם דסמוך מיעוטא לחזקה כנ"ל א"כ הא תינח שגזרו על שחיטתן דאיכא למימר הך חזקה אבל יין שלהם וגם לבטל רשותם לענין שבת למה גזרו ולמה לא אזלינן בתר רוב כותים שאינן מזלזלין במצות א"ו דבדורם של ר"א ור"א רוב כותים היו מזלזלין במצות:

ואפשר ג"כ כיון שהיו רוצים לחזק לאסור שחיטתן הגהת נכד המחבר גזרו גם על יינם ולענין רשות עיין לקמן דף צ"א:

שבת משום מגדר מלתא:

דף ח ע"א בגמ' אר"ז אמר שמואל ליבן סכין כו' והאיכא צדדין כו'. כתב הפ"ח דמסתבר אפילו להאוסרים דס"ל דלא אמרינן בית השחיטה מרווח רוח וא"כ נגעו הצדדין בסימנים מ"מ בעוף אם תפס הקנה לבדו באופן שלא נגע בושט כלל כשר בסכין מלובנת דקודם שנשחט הרוב אע"פ שנגע הסכין בצדדין כשר דפסיקת הגרגרת ברובא ואחר שנשחט הרוב לא מטרפי עכ"ד. והקשה בספר תבואת שור לפ"ז מאי פריך הגמ' והאיכא צדדין דלמא ר"ז בעוף אמרה וכגון ששחט הקנה ע"ש. ונ"ל לתרץ דע"כ איירי ר"ז בבהמה ולא בעוף דבש"ע סימן צ"ד סעיף ז' איתא בשר רותח שחתכה בסכין חולבת כל החתיכה אסורה וכתב הש"ך שם ס"ק כ"ה דאפילו הסכין למטה והבשר למעלה דתתאה הוא צונן אפ"ה אסור דאגב דוחקא דסכינא בלע טובא, עוד מקשה שם בש"ך למה אמרינן בשוחט בסכין של איסור דסגי בקליפה אף שבית השחיטה הוא חם ולא אמרינן שכל הבהמה נאסר כמו דאמרינן גבי בשר רותח שחתכו בסכין של איסור דאסור כל החתיכה ומתרץ דשאני הכא דכל החתיכה היא רותח ונבלע האיסור בכל החתיכה אבל גבי שחיטה אין כל הבהמה רותחת אלא בית השחיטה לבד. ולפ"ז אני אומר דאם נמצא בזה הסכין מלובנת שנבלע בו איזה איסור ושחט בו בודאי לא סגי בקליפה ואוסר כל הבהמה ששחט בו אם אין ששים נגד הסכין דהואיל והסכין הוא חם א"כ אגב דוחקא דסכינא מחפשי' בכולו ומכ"ש אם האי סכין מלובנת נבלע מאיסור שמן דפשיטא שאוסר בכולו הואיל והסכין הוא רותח והאי שמנונית שנבלע בו מפעפע בכולו ודבר זה מפורש בש"ך שם ס"ק כ"ז ע"ש ודע שכל זה אי לא אמרינן דבית השחיטה מרווח רוח ושפיר שייך לוחר דאגב דוחקא דסכינא האיסור שנבלע בסכין מחפש בכל הבשר אבל אי אמרינן בית השחיטה מרוח רווח לא שייך כלל לומר כאן דוחקא דסכינא. ומעתה אני אומר דאי לא אמרינן בית השחיטה מרווח רוח יש לאסור אותה הבהמה או אותו עוף שנשחט בסכין מלובנת אם אין ששים נגד הסכין דהנה הט"ז בסי' י' ס"ק י' מקשה על המחבר ושאר פוסקים דס"ל דסכין ששחט בה כשרה אע"פ שמלוכלך בדם מותר לשחוט בו פעם אחרת והקשה הט"ז מהגמ' לקמן דפריך מ"ש טרפה דקא בלע איסורא התירא נמי קא בלע אבר מן החי ומשני אימת בלע סכין לכי חיימא ואימת חיימא בתר שחיטה האי שעתא אין שם אמ"ה עליו ולפ"ז מקשה הט"ז דאם לא קנח הסכין א"כ יש עליו איסור אמ"ה שהוא בעין על הסכין ומה שהוא בעין לא צריך חימום כלל דהא אף למ"ד בית השחיטה צונן יש איסור ממה שהוא בעין על הסכין וא"כ כששוחט בהמה כשרה יהיה אסור לשחוט בהמה אחרת אחריו משום איסור אמ"ה שיש עדיין בעין על הסכין ע"ש בט"ז שהאריך בזה ובסוף דבריו שם מקשה על הב"ח והאגודה דפסקו שבעי קינוח להסכין משום שמנונית איסור אמ"ה שעליו ומקשה איך אמרה תורה לשחוט שום שחיטה נימא דבתחלת השחיטה בולע קצת איסור אמ"ה וחוזר ואוסר בגמר שחיטה. והנה הט"ז מתרץ שם ואומר דדוקא אם החשש משום טעם הבלוע בסכין שיחזור ויבלע בסימנין פרכינן דיש ג"כ בכשרה טעם איסור הבלוע מן אמ"ה משא"כ אם אין החשש אלא שנשאר בעין עליו זה לא שייך באמ"ה שהרי אין שם ממשות מן אמ"ה ואפילו לחלותית אלא שנבלל בדם וכיון שהדם אינו מבליע אלא שהסימנין טרודים לפלוט דם ע"כ אין איסור גם משום אמ"ה אלא דשמנונית של בהמה טרפה חששו שהוא נדבק בעין שהוא דבר הנסרך ונדבק בה בודאי חששו עכ"ל הט"ז ע"ש בעיון היטב, ולפ"ז אני אומר אם שחט בסכין מלובנת בודאי יש כאן איסור אמ"ה בלוע בסכין קודם גמר שחיטה ובגמר שחיטה פולט ואוסר הבהמה או העוף שנשחט משום איסור אמ"ה הנבלע בסכין שהרי הסכין הוא רותח ואגב דוחקא דסכינא מחפש האיסור בכל הבהמה או העוף ואוסר בכולו כסברת הש"ך בסי' צ"ד ס"ק ח' וס"ק כ"ז ולפ"ז קשה על ר"ז אמר שמואל איך סתמו דבריהם בשחט בסכין מלובנת ששחיטתו כשרה ולא אמרו שעדיין נאסר משום איסור אמ"ה אבל יש לומר דלא צריך לפרש הואיל ובכלל הבהמה מסתמא יש ששים נגד הבלוע של איסור אמ"ה הנבלע בסכין ולפ"ז יש לומר דהגמרא ידע דדוקא בבהמה שהיא גדולה ואפי' בבהמה דקה בזה אמרינן דיש ס' נגד הבלוע של אמ"ה אבל בעוף כיון שיש עוף קטן שאין בו ס' בזה בודאי אסור אם שחט בסכין מלובנת הואיל ואין בו ס' א"ו דשמואל לא איירי כלל בעוף רק בבהמה ושפיר פריך הגמ' והאיכא צדדין:

דף ט ע"ב בתוס' ד"ה התם הלכתא גמירי לה כו' וא"ת כל ספק ברה"י מנ"ל דטמא היכא דאיכא חזקת טהרה אי מסוטה הא איתרע לה חזקה וי"ל דגמרינן שפיר מסוטה דעשאה הכתוב כודאי כו' עכ"ל וקשה לי לדעת הרשב"א דס"ל דכל ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה א"כ מנ"ל דעשאו הכתוב כודאי ואי משום שנאסרה על בעלה קודם שבדקו אותה המים הא אף אם הוי כספיקא נמי אסורה מספק וא"כ קושית התוס' במק"ע דגבי ספק טומאה ברה"י מנ"ל דספיקו אסור אם יש לו חזקת טהרה ובזה ליכא למימר דספיקו טמא משום ספק דאורייתא לחומרא הואיל ויש לו חזקת טהרה, אמנם זה יש לדחות דאי משום ספק אסרה תורה ל"ל שני פעמים ונטמאה חד לאסרה על בעלה הא בלא"ה ידעינן שהיא אסורה מכח ספיקא דאורייתא לחומרא ולזה לא צריך קרא הכא לאשמעינן שהיא אסורה מכח ספיקא דהא להרשב"א מאשם תלוי ילפינן דכל ספיקא דאורייתא אסור אלא ודאי דקרא ונטמאה דכתיב גבי סוטה אתי לאשמעינן דלאו משום ספיקא נאסרת על בעלה אלא שהיא אסורה על בעלה מכח ודאי ונפקא מניה כי היכי דלילף מסוטה לטומאה ברשות היחיד שספיקו טמא אף דאית ליה חזקת היתר:

דף י' ע"א השוחט בסכין ונמצאת פגומה נחלקו רבותינו הרמב"ם והראב"ד אם חייב לבדוק הסכין אחר שחיטה. שלדעת הרמב"ם חייב לבדוק אם אין בו פגם. ולדעת הראב"ד אינו צריך אא"כ רוצה לשחוט אחריה. וכמבואר בדבריהם פ"א מה' שחיטה הלכה כ"ד. ולכאורה נראה כדברי הרמב"ם. והנה הראב"ד השיגו שאילו היה צריך היו אומרים כן בגמרא בהדיא. כמ"ש השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה. אמנם אני אומר רואה אני ק"ו הדברים. שהרי שם נחלקו אם הוא נבילה או טרפה. וכתבו התוס' הטעם משום דרוב פעמים שוחט כדרכו. וכאן אמר רב הונא פסולה. ולשון פסולה אינו חוזר על הבהמה רק על השחיטה שהשחיטה פסולה. וכיון שהשחיטה פסולה א"כ נבילה היא. וא"כ דין זה חמור יותר. ולא שייך למימר רוב פעמים אינו נפגם בעור וראוי לשחיטה בדיקה חיובית יותר. אמנם אין זה ראיה דעד כאן לא החמיר רב הונא אלא בנמצא פגום לפנינו ואז לא שייך לומר רוב פעמים אינו נפגם בעור דגם