צל"ח סדר קדשים קמ

על הרב הנ"ל ששגה בזה והנה עתה בעסקי מחדש בשיטה זו הראיתך שדבר זה מוכח דבאיסור דרבנן ודאי מהני סימנים אפילו אי לאו דאורייתא וכמו שכתבתי:

ומעתה קשה לנו הקושיא הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת הרא"ש ממ"נ חד מהנך הוכחות ליתא. ואתרץ מתחלה דעת הרא"ש מה שהקשיתי מנ"ל דודאי אין חוששין דלמא מספקא לי' והוה ספיקא דאורייתא דבשלמא לרמב"ם הוה ליה ספיקא דרבנן אבל לדעת הרא"ש קשה וממילא אם נאמר שהרא"ש מודה לרמב"ם שכל הספיקות המה רק מדרבנן א"כ קשה על הרא"ש גם קושיא שני' דמנ"ל דסימני' דאורייתא דלמא מספקא ליה אם חוששין וממילא בספק איסור מהני סימנים אפילו אי לאו דאורייתא וכמו שהקשה ש"ב הרב ז"ל ותירוצו שתירץ דגם באיסור דרבנן לא מהני סימנים כבר הוכחתי דליתא. ואומר אני לפי מה דאיתא שם (בדף עט ע"א) איבעיא להו מפשט פשיטא ליה לר"י דאין חוששין לזרע האב א"ד ספוקי מספקא ליה למאי נפקא מינה למשרי פרי עם האם וכו' ת"ש ר' יהודא אמר פרידה שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה וכו' ולבדוק בסימנים דאמר אביי עבי קלי' בר חמרא צניף קלי' בר סוסיא ואמר רב פפא רברבן אודני' וכו' הכא במאי עסקינן באלמת וגדמת. והשתא אני אומר שיש לפנינו שתי דרכים אם שצריך שיהיה ברי שהם שניהם מין אחד דהיינו שסימניהון שוה וא"כ בשתי פרידות שהמה גדמת ואלמת אסור להנהיגם בקרון ויש לפנינו שאין איסור רק בשאנו רואין שסימניהון משונה זה מזה שאז ודאי האי בר חמרא והאי בר סוסיא אבל באלמת וגדמת שרי מספק ולהכריע אומר אני שאם הוא ספק אם חוששין לזרע האב או לא וא"כ אפילו בודאי משונין בסימניהון מ"מ אין כאן רק ספק איסור דהרי שמא חוששין לזרע האב ואין כאן איסור כלל וא"כ באלמת וגדמת שרי מספק ספיקא דספק שמא סימניהון שוה ואת"ל דמשונין מ"מ שמא חוששין לזרע האב וא"כ אלמת וגדמת שרי אבל אי ודאי אין חוששין לזרע האב וא"כ אם משונין בסימניהון יש כאן איסור ודאי דאורייתא ובאלמת וגדמת הוה ספק של תורה ולהחמיר ואסור ואין כאן היתר רק אם סימניהון דמיין להדדי בודאי:

והנה מדאמר ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי היה כוונתו שלא יקח רק הדומין בודאי אבל אלמת וגדמת לא יקח שאם היה כוונתו רק שלא יקח מהמשונין בודאי הוה ליה למימר כי מעיילת כודנייתא עיין דלא תעייל מהנך דלא דמיין אבל השתא דקאמר עיין להנך דדמיין א"כ אוסר לו אלמת וגדמת והשתא שיטת הרא"ש על נכון דשפיר הוכיח בגמ' דסבר ר' אבא אין חוששין דאי מספקא ליה א"כ למה אסר באלמת וגדמת הא הוה ס"ס וא"כ כיון דסובר בודאי דאין חוששין א"כ מוכח דסימנין דאורייתא:

ועכשיו הוכפלה לנו הקושיא לדעת הרמב"ם בתרתי חדא דמנ"ל דסימנים דאורייתא כנ"ל כיון דלדידי' ריספק הוא איסור דרבנן ועוד קשה באמת למה הקפיד שיעייל מהנך דדמיין הלא אף בספק כגון באלמת וגדמת שרי מטעם ספיקא דרבנן ונראה דקושיא שני' לא קשיא ולא מידי דאפשר דר' אבא לא היה לו בדיר שלו שום אלמת וגדמת וא"כ אין חילוק באמירתו לשמעי' אם אמר עיין להנך דדמיין ועייל או אם יאמר הפכו שלא תעייל מהנך דלא דמיין דלשני הלשונות הדומין מותרין והמשונין אסורים. וקושיא ראשונה נ"ל לתרץ ומתחלה אראך שקושיא זו גם להחולקים על הרמב"ם ג"כ קשיא דהנה לעיל מיני' בעי בגמ' לר' יהודא אי פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב אי ספוקי מספקא ליה למאי נ"מ למשרי פרי עם האם ומסיק ת"ש דאמר ר"י פרידה שתבעה אין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור אלא מינה ואי אמרת מפשט פשיטא ליה לרבע עלה מינה דאמה דלא ידעינן מינה דאמה מאי ניהו והא אלא מינה קתני ה"ק אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור לפי שאין יודעין במינה ולבדוק בסימנין דאמר אביי עבי קלי' וכו' באלמת וגדמת ת"ש הכל מודין וכו' ש"מ מספקא ליה ואח"כ מביא הא דר' אבא והנה קשה על קושיית המקשן ולבדוק בסימנין דלמא סבר סימנין דרבנן דהרי רבא מבעי ליה בב"מ אי סימנין דאורייתא או דרבנן ואי משום דא"כ מה מיבעי' ליה לרבא נפשוט מהכא דסימנין דרבנן זה אינו דזיל הכא קמדחי לי' דאיכא למימר דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב ואי בעית למפשט דמספקא ליה איכא למדחי דפשיטא ליה אלא דלא ידעינן מינה דאמה וסימנין לא מהני דסימנין דרבנן אלא ודאי משום דכיון דלא ידעינן מינה דאמה א"כ כל מה שמרביעין עליה הוה רק ספק איסור דשמא זהו מינה דאמה ולהרמב"ם כל הספיקות אף ספק איסור דאורייתא מן התורה הם מותרין והא דאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן שרבנן החמירו ואסרו ספק איסור דאורייתא וא"כ שאין כאן רק איסור דרבנן שפיר מקשה ונבדוק בסימנין דלו יהא סימנין דרבנן מ"מ סמכינן עלייהו באיסור דרבנן, ולפי זה קשיא לן בסוף הסוגיא דמסיק ש"מ דסבר ר' אבא אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ממאי דלמא סימנין דרבנן דהרי שם מיירי דלא ידע ר' אבא אם משונין מצד אמם שאם היה יודע בודאי שזה נולד מן הסוסיא וזה מן החמורה א"כ הרי אסורין בודאי אלא ודאי בסתם פרידות מיירי ר' אבא שלא ידע הי מינייהו אמם סוסיא והי מנייהו אמם חמורה וא"כ כיון דבסתם פרידות מיירי א"כ הוה ספק איסור ואסור רק מדרבנן וא"כ מנ"ל דסימנין דאורייתא דלמא סימנין דרבנן ומהני שפיר באיסור דרבנן והא ודאי קשיא. לכן נ"ל דאדרבה מכאן מוכח דינו של הרמב"ם דהרי הגמ' מוכיח מדר' אבא דאין חוששין לזרע האב וא"כ מוכח דכלאים דמשיכה הוא רק מדרבנן דאי דאורייתא קשה דלמא מספקא ליה אלא ודאי שהוא מדרבנן ואי מספקא הוה ספיקא דרבנן ולקולא. וגם מה דקאמר ש"מ סימנין דאורייתא הוא משום דאי סימנין דרבנן א"כ אף שאנו רואין שהם משונין בסימניהון עדיין מספקא לן דלמא הסימנין לאו כלום נינהו ובין אם הם משונין בסימניהון ובין אם הם שוים בסימניהון איכא לספוקי שמא הם מין אחד ושמא הם שני מינין וא"כ אפילו משונין בסימניהון היה לו להתיר דבכל גווני ספיקא דרבנן הוא ולקולא ומדאסר במשונין בסימניהון ש"מ סימנים דאורייתא ובודאי הם שני מינין וא"כ עיקר הראי' דסימנין דאורייתא הוא מדאסר ר' אבא במשונין בסימניהון ולא כפשטא דסוגיא דמשמע שההוכחה הוא מדהתיר ע"י סימנין ולדידי נהפוך הוא דאדרבה עיקר ההוכחה מדסמך אסימנין באינם שוים וא"כ דינו של הרמב"ם אמת ויציב:

ולא עוד אלא שהוכחנו מסוגיא זו גם דין זה של הרמב"ם שפסק דכל הספיקות מותרים מן התורה וקשיא לן מכאן לדעת הרשב"א דסובר דהספיקות אסורים מן התורה. אלא דנ"ל דאי לאו פרש"י דפירש כאן סימנים דאורייתא ובב"מ מספקא לן לענין אבידה אי סימנין דאורייתא וכו' ולדידי לולא פרש"י לא דמי כלל להאי דהתם דהאי דהתם הספק הוא שאף שזה אומר סימנים בשמלה זו דלמא היה גם לאיש אחר שמלה כיוצא בזו ממש עם כל הסימנין ואי חיישינן להכי או לאו היינו בעי' דהתם אבל כאן הפירוש סימנין דאורייתא היינו שכך הל"מ דליכא פרד בן חמורה דצניף קליה וליכא בר סוסיא דעבי קליה ואין זה ענין להך דב"מ דהתם אטו משום שיש לשמלה זו סימנין הללו ליכא למיחש דלמא יש עוד שמלה כיוצא בזה וסימנין דאורייתא דהכי הוא בגוון דאמרו לעיל (בדף סד) בסימני ביצים דלאו דאורייתא נינהו דהיינו שיש ביצי עוף טמא הדומין לעוף טהור וכן כאן אי סימנין הכא לאו דאורייתא היינו שיש בר חמרא הדומה לבר סוסיא ובר סוסיא הדומה לבר חמרא ואין סומכין עליהם כלל ולעולם אנו מסופקין בו שמא בר חמרא שמא בר סוסיא וא"כ מדמוכח מר' אבא דסימנין דאורייתא שפיר פשיט לעיל ופריך ולבדוק בסימנים וליכא למימר דסבר סימנין דרבנן שלא אשכחן שום