צל"ח סדר קדשים קלט

ואלו הם השלשה תירוצי' בגמ' על הסדר התירוץ הראשון במקום שמכריזין ופירוש הדבר שהיום לא הכריזו וכמ"ש כל המפרשים וא"כ גם היום היהודי קונה מנכרי ולכך חתוכה אסור דאתי למזבין לישראל ושלימה מותר דאין לחוש דחתך ומזבין שהרי חתוכא דנכרי ידיעי:

התירוץ השני במקום שאין מכריזין ושמא יתננו בפני ישראל ואף שאף לפי סברא זו עכ"פ ג"ד אסור דאל"כ לא יסמוך היהודי על מה שלא אמר לו שהיא טרפה דמשום שרצה לגנוב דעתו לא אמר לו וכמו שכתבו התוס' מ"מ הוצרך לשמא יתנה דמשום ג"ד בגיד ליכא כלל שהרי מקום שאין מכריזין הוא ואין היהודי רגיל לקנות מנכרי:

תירוץ השלישי מיירי במקום שמכריזין והיום הכריזו שאז ליכא חשש דאתי לזבוני לישראל שהרי היום הכריזו אלא כיון שאין הנכרי מרגיש על ידי הכרוז שיש טרפות וסובר שגם היום ימכור לישראל יש בזה חשש ג"ד:

ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' בד"ה אביי שכתבו ומיהו להאי שנוייא דמשני לעיל גזירה שמא יתננו בפני ישראל קשה רישא דהך ברייתא ולכאורה דבריהם תמוהים שהרי גם לשנוייא דגניב לדעתיה ג"כ קשה רישא דהך ברייתא והמהרש"א נדחק בזה ע"ש. ולדידי ניחא דלשנוייא דגניב לדעתי' לא קשה מידי דמשנתינו מיירי במקום שמכריזין והיום הכריזו שאז איכא ג"ד ורישא דברייתא מיירי במקום שאין מכריזין שאז ליכא בגיד ג"ד כלל ולכך לא הקשו התוס' רק לשנוייא דשמא יתננה בפני ישראל:

ובזה מתורץ מה שאמר היכי מכריזין הכא בסוף שמעתין אשנוייא דברייתא ולמה לא מסיק כן בריש שמעתין אשנוייא דמתני' שהזכיר ג"כ מקום שמכריזין ולדידי ניחא דבל"ז הוה ניחא ליה דמכריזין נפל טריפתא. אבל השתא הוה קשה ליה דרישא דברייתא היא נגד המשנה ולכך צריך לומר החילוק הנ"ל דמשנתינו במקום שמכריזין והכריזו שאז שייך ג"ד וברייתא במקום שאין מכריזין וליכא ג"ד א"כ על כרחך דלא מכריזין נפל טריפתא דא"כ כבר יודע הנכרי שהיום לא יקנה היהודי ממנו וג"כ ליכא ג"ד ולכן שואל היכי מכריזין:

ובזה נלע"ד לתרץ דלכאורה קשה אביי מ"ט לא מוקים כרבא דהרי יותר טוב לאוקמי ברייתא כולה במקום שמכריזין ולא נוקי רישא וסיפא באין מכריזין מציעת' במכריזין אלא נלע"ד דאביי ורבא בהא פליגי דאביי סובר לעיל באוקימתא דמתני' כשנוייא דגניב לדעתו ולכך לא מוקי רישא דברייתא במקום שמכריזין והכריזו א"כ קשה ליתסר משום ג"ד כי היכי דאסרה משנתינו לכך מוקי באין מכריזין וליכא ג"ד כלל:

ורבא סבר כשנוייא דשמא יתננה בפני ישראל אלא דסובר דהא דמותר לישראל לסמוך מן הסתם על מה שהיהודי מוכר לנכרי בפניו ולא חייש שמא מכר לו טרפות היינו במקום שאין מכריזין שאז אין אנו יודעים אם הי' היום כלל טריפו' במקולין ורוב בהמות כשרים והוא רק חומרא בעלמא שלא לקנות מנכרי כיון שכל טבחי ומקולי ישראל נינהו כמ"ש הרשב"א בחידושיו ולכך כשרואה שיהודי מוכר לנכרי ואינו אומר בפירוש שהיא טרפה מותר לישראל לקנות מן הנכרי וגזרינן שמא יתננו בפני ישראל אבל ברייתא דמיירי רישא במקום שמכריזין והכריזו שאז איתחזיק איסורא אז אסור ליהודי לסמוך על מה שמוכר בסתם ולכך ליכא למגזר שמא יתננה בפני ישראל:

דף צה ע"א אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור מיתיבי וכו' אלא רב היכי אכל בישרא בשעתא דלא עלים עיני' מניה איבעית אימא בציירא וחתומה ואי נמי בסימנא כי הא דרבה בר הונא מחתך לה אתלת קרנתא ומסיק שם דאמר רב בחרוזין הרי זה סימן והנה ידוע דחיתוך אתלת קרנתא וכן חרוזין לאו סימן מובהק ביותר ובודאי חרוזים גרוע אפילו מסימן אמצעי שהרי מהדרינן אבידה בסימנין ובחרוזין לא מהדרינן וכמו שהביאו התוס' שם בד"ה בחרוזים בשם התוספתא מצא חרוזים של בשר ושל דגים הרי אלו שלו והא דהכא הוה סימן משום דהכא סמכינן בדבר מועט ונמצא לפי זה אם נימא דאי סימנין דרבא אפילו באיסור דרבנן לא סמכינן על סימנין א"כ קשה מה בעי רבא בב"מ (דף כז) וכן ביבמות (דף קך) פלפלו אם סימנין דאורייתא או דרבנן ותפשוט מדרב מדהתיר בשר שנתעלם מן העין בסימנים וכבר הוכחנו שסימנים הללו לאו מובהקין ביותר נינהו אלא ודאי הוא הדבר אשר העליתי כבר שאפילו אם סימנים דרבנן מ"מ באיסור דרבנן ודאי מהני דלא כש"ב הרב המנוח ז"ל מזבארוב וא"כ כיון שבשר שנתעלם מן העין אף לרב שאסרו מ"מ רק מדרבנן אסרו וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' מ"א הלכה י"ב וכבר אסרו חכמים וכו' ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מהעין אסור אלא א"כ היה לו בו סימן וכו' הרי שזה הוא רק איסור דרבנן וא"כ לכן מהני בו סימנים אבל אם נאמר דאם סימני' דרבנן אפילו באיסור דרבנן לא סמכינן א"כ קשה ותפשוט מדרב וא"כ כיון שכבר עלה בידינו שבאיסור דרבנן אפילו אי סימנים דרבנן שפיר סמכינן השתא דברי הרמב"ם בה' כלאים פ' ח' מרפסן איגרין שפסק שם בכלאים דהנהגה אחד שור וחמור ואחד כל ב' מינים שא' טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה וכו' על כל אלו לוקה מן התורה וכו' אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורין לחרוש בהם כאחד ולמשכן ולהנהיגן וכו' ע"ש בהלכה ח' הרי שפסק הרמב"ם שכלאים דהנהגה ומשיכה אינן אסורין מן התורה כ"א היכא שא' טהור וא' טמא דומיא דשור וחמור שא' טמא וא' טהור אבל שני מינין ששניהם טהורים או שניהם טמאים אינן אסורים כ"א מדברי סופרים וקשה לי טובא ממה דאמרינן (דף עט ע"א) אמר ליה ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא לריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא וקשיא לדברי הרמב"ם דאפילו א' מהכודנייתא סוס והשני חמור מ"מ אין כאן רק איסור דרבנן כיון ששניהם מין טמא וא"כ מנ"ל להוכיח דסימנין דאורייתא הרי אפי' אם סימנים דרבנן מ"מ באיסור דרבנן מהני וכמו שהוכחנו:

ואם נימא כדעת החולקין על הרמב"ם שגם בכל שני מינין הוא אסור מדאורייתא וכן פסק בש"ע יו"ד א"כ קשיא מנ"ל להגמרא דקסבר אין חוששין לזרע האב דלמא מספקא ליה. בשלמא לרמב"ם מוכח דסובר אין חוששין דאי מספקא ליה א"כ הוה ליה ספיקא דרבנן ומותר. בשלמא לעיל מני' לר' יהודא דמיירי בהרבעה שהוא איסור דאורייתא שפיר אמר מספקא ליה דספיקא דאורייתא לחומרא אבל ר' אבא דמיירי בריספק אי מספקא ליה הוה ספיקא דרבנן וא"כ מוכח מכאן כדעת הרמב"ם דשני מיני טמאים הוא מדרבנן וקשיא לדעת הרא"ש וש"ע וא"כ ממ"נ לכל הדעו' קשיא דבגמ' הוכיח מר' אבא שני הוכחות ואחת נסתר ממ"נ לרמב"ם נסתר ההוכחה דסימנין דאורייתא ולהרא"ש נסתר ההוכחה דאין חוששין לזרע האב:

וזה כמה שנים שהעליתי מסברא בלי שום הוכחה וכתבתי שאפילו סימני' דרבנן מ"מ באיסור דרבנן שפיר סמכינן אסימנים וגם כתבתי אז לסברא זו לפי שיטת הרמב"ם שכל הספיקות באיסורי תורה מדאורייתא מותרין ומה שאמרו ספק תורה להחמיר היינו מדרבנן וא"כ גם בספק איסור דאורייתא מהני סימני' אפילו אי סימנים לאו דאורייתא והקשה אז ש"ב הרב מזבארוב ז"ל מסוגיא זו דמנ"ל להגמ' דרבי אבא סבר אין חוששין לזרע האב ויש כאן איסור ודאי ומוכח מכאן דסימנים דאורייתא דלמא מספקא ליה אי חוששין והוה ספק איסור ומהני אפילו אי סימנים לאו דאורייתא ומתוך כך העלה הרב הנ"ל להוכיח דאפילו באיסור דרבנן לא מהני סימנים אי סימנים לאו דאורייתא והנה הרב הנ"ל הקשה שתים ומתרץ אחת ושכח בהאחרת שעדיין אף לדבריו קשה עכ"פ מנ"ל להוכיח דאין חוששין לזרע האב ודלמא מספקא ליה ובאמת פלא