צל"ח סדר קדשים קמא

דעה כאן שיהיה סימנין דרבנן ולא שום ספק בזה ואין זה דומה להך דב"מ וזה פשוט אצלי לולא שרש"י לא פירש כן:

שם בגמ' נמצא ביד נכרי שאני פרש"י שהיתה בחזקת המשתמר. ואומר אני לפי זה הך בשר שנתעלם מן העין שאסרו רב בלי שום ריעותא אף שמונח במקומו למה לה לעורבין שהביאו בשר טרפה ומאין לקחו העורבים בשר טרפה כיון שאפילו מה שהוא אצל הנכרי בחזקת משתמר מן העורבים הוא ולמיחוש שהביא מנבלה המושלכת תינח אברים אבל חתיכות ליכא נבילה מושלכת כדמוכח לקמן ממתניתין דשקלים. אמנם מתורתו של הרז"ה למדתי שאין הפירוש כמו שפירש רש"י לקמן אמשנה דשקלים שדרך הנבילה לחתכה לאברים ולא לחתיכות אלא שהפירוש הוא שכל בשר הנמצא דרך השלכה שהשליכו אדם בכוונה ודאי נבילה הוא אלא שאין כל בשר הנמצא ע"ג קרקע בחזקת מושלך מדעת ותלינן בנפילה שנפל מן הנושאו שלא בכוונה ולא הרגיש בנפילתו והלך לו אבל אברים אגב יוקרייהו מידע ידיעי בשעת נפילה שהוא רגיש תכף ולכך אי אפשר לומר באברים שהם דרך נפילה ובודאי בכוונה הושלכי ונבילה הוא אבל חתיכות תלינן ברוב שאינן נבילות ולא הושלכו מדעת רק נפלו שלא בכוונה ולפי זה פעמים מחתכי' הנבילה לחתיכות ג"כ להשליכן וכמו ששנינו מחתכין הנבילה לפני הכלבים. וכל בשר שמביא העורב ודאי מבשר המונח בשוק מביא ולכך חשש רב שאולי הביא מנבילה ולא אזלינן בזה בתר רובא כי אם הביאו העורב ודאי מבשר המושלך הוא ונבילה הוא:

ובזה אפשר לתרץ קושיית התיס' בחרוזין הוה סימן ולגבי אבידה שנינו בתוספתא דלא הוה סימן. ונראה דודאי דרך לחרוז בשר אבל אין דרך לחרוז בשר המושלכין בכוונה ולענין בשר שנמה"ע ליכא חשש רק שמא הביאו עירבין מנבילה מושלכת וכיון שהוא חרוז בחרוזין יצא מחשש זה ולמיחש שמא הביא מבית נכרי הרי הנכרי משמר את שלו מן העורבין אבל לגבי אבידה לא הוה סימן שהוא שלו שהרי הכל חורזין כן:

ובזה מתורץ מה שהפוסקים לא הביאו הך בחרוזין דהוה סימן ובשלמא הנך דפסקי כלוי שס"ל דבשמה"ע מיתר איכא למימר כסברת התוס' דלא הוה חרוזין סימן רק לגבי בשמה"ע שהוא רק חומרא אבל ברוב טבחי גוים שחיישינן מן הדין לטרפה לא היה חרוזין סימן וא"כ כיון דאנן פסקינן כלוי לא נפקא לן מידי בחרוזין לדינא אבל הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב והשמיטו הך דחרוזין קשיא ובשלמא הרי"ף איכא למימר כיון שכבר הביא דחתיכה דתלת קרנתא הוה סימן שוב ס"ל דזה הוא ק"ו דחרוזין הוה סימן וס"ל דחרוזין של בשר הוא סימן גמור ועד כאן לא מבעיא ליה אלא לר"ה שלא שמע הך דתלת קרנתא א"כ הרי"ף שכבר הביא הך דרבה בר רכ הונא דמחתך אתלת קרנתא מהני ק"ו בחרוזין מהני אבל הרמב"ם שלא הביא הך דתלת קרנתא רק מביא סתם אלא א"כ היה לו בו סימן וסימן סתם סימן גמור משמע ואולי ס"ל דתלת קרנתא לא הוה סימן לענין בשמה"ע וכן שמע מפי' רש"י שלא בשביל איסור והיתר הוה חתך לה כן א"כ קשה למה לא הביא הרמב"ם דבחרוזין הוה סימן אבל לפי מה שכתבתי ניחא דעד כאן לא הוה חרשין סימן אלא לשיטת תלמודא דידן דנמצא ביד נכרי מותר וליכא חשש רק משום שעורבין הביאו נבילה מושלכת ולכך הוה חרוזין סימן אבל הרמב"ם אחז שטת הירושלמי דגם נמצא ביד נכרי אסור וא"כ גם אצל הנכרי אינו בחזקת משתמר וממילא איכא חשש שעורבין הביאו מרובא דעלמא שהם רוב נכרים מן מקום שטבחי נכרים ומה מועיל חרוזין ודלמא העורבין הביאו משל נכרי שג"כ דרכו לררוז בשר שלו העומד למאכלו:

ובמה שכתבתי אין אנו צריכין לומר דרב חייש לרובא דעלמא שהעורבין הביאו ממקום אחר אלא דרב חייש לנבילה מושלכת ואפילו במקום שכל טבחי וכל מוכרי בשר הם ישראלים מכל מקום כמה נבילות יש שמתים מאליהם בבתי נכרים שאינם טבחים ומשליכים אותם לאשפה וכל מה שמביא עורב חזקתו מנבילה ולכן אף שהנבילה המה מועטין מ"מ כיון שחיישינן לעורב ומה שעורב מביא ודאי מן הנבילה הוא אבל במקום דליכא נכרי כלל יש להתיר בשמה"ע שהרי אפשר לשאול לישראלים אם אירע להם נבילה שהשליכו לאשפה. ובזה מתורץ מה שהקשה התוי"ט בשקלים פ"ז משנה ג' שתמה על הברטנורא ועל הרמב"ם בפירוש המשנה שם שכתב שאפילו מיעוט עכו"ם כי העיקר אצלנו בשמה"ע אסור והקשה התוי"ט שהרי רב דאסר בשמה"ע אפילו אין כאן עכו"ם אסור וכן מבואר ברמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות והניח שם בצ"ע:

ואפי מה שכתבתי לא קשיא דגם רב לא חשש במקוה דליכא נכרי כלל ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה ודבריו בחבורו פ"ח ממ"א לא סתרי אהדדי דזה לשונו בחבורו וכבר אסרו חכמים כל בשר הנמצא בין בשוק בין ביד נכרי אעפ"י שכל השוחטים וכל המוכרים ישראלים וכו' הרי דדייק הרמב"ם בדבריו ולא כתב אע"פ שהיא עיר שכולה ישראלים אלא כתב כל שוחטים ומוכרי' משום דחשש בשמה"ע הוא משום נבילה מושלכת וזה אין ענינה לשוחטים ומוכרים ובפירוש המשנה ג"כ דייק וכתב וזהו בעיר שכולה ישראלים דייק וכתב כילה ישראלי ולא כתב כל השוחטין ומוכרין ודוק. ובזה ניחא לי מה דאמר פרוותא דנכרים היה תדע דאמר דאיסורא שכיח טפי ואם נימא דחשש בשמה"ע הוא משום שמא הביא העורב מרובא דעלמא א"כ גם לענין בשמה"ע שייך לומר דאיסורא שכיח טפי אלא ודאי שמעולם לא עלה על הדעת לחוש למקומות אחרים:

ובמה שכרשתי דה תלוי בזה דאי לא חיישינן למה שביד נכרי דנכרי משמר שלו א"כ גם העורב לא הביא של נכרי שהרי הנכרי משמר ואיך יקחהו העורב ועל כרחך החשש רק משום נבילה מושלכת א"כ חרוזין הוה סימן אבל אם נימא שנכרי אינו משמר וא"כ העורב יכול להביא משל נכרי אז אם חיישינן לרובא דעלמא או בעיר שרובה נכרים חרוזין לא הוה סימן אלח דאם נימא דנכרי אינו משמר את שלו א"כ על כרחך דלא חיישינן לעורבין כלל ולא אסורין בסמה"ע לל דאל"כ איך שנינו ובנמצא הלך אחר הרוב וליכא לשנויי שנמצא ביד נכרי דמה בכך הרי כל מה שביד נכרי הוה נתעלם מן העין שהרי הנכרי אינו משמר ולפי זה דבר זה לומר דחרוזין לא הוה סימן ולמימר דמן הסתם חיישינן לעורב הוה תרתי דסתרי אהדדי ואי אפשר לחוש לתרי חומרי דעל זה נאמר הכסיל בחושך הולך:

וזהו הפירוש שמה שהשיב רב לרב הונא אל תהי שוטה בחרוזין הוה סימן ולמה קראו שוטה ומה שעות יש בזה שנסתפק בזה ולדידי נ חא דבזה הוא חושש לתרי חומרי דסתרי אהדדי וע"ז נאמר כסיל בחושך הולך ולכן הזהרו שלא יסתפק בזה ואמר אל תהי שוטה:

ובזה ניחא מה דאמר איכא דאמרי אמר רב הונא אמר רב בחרוזין הוה סימן והנה איך אפשר חילוק והפרש רב בין הני תרי לישני דללישנא קמא קרא רב שוטה למי שמסתפק בזה איך אפשר דללישנא בתרא אמר רב גופי' דין זה והרי אין הדבר צריך לאומרו שמי שמסתפק בזה בכלל שוטין יחשב ונראה דהני תרי לישני פליגי בשיטת הגמ' ושיטת הירושלמי דללישנא קמא היינו שיטת תלמודא דידן דנמצא ביד נכרי מותר ולכך אי אפשר להסתפק כלל אם בחרוזין הוה טימן דודאי הוה סימן ולישנא בתרא אזיל בשיטת הירושלמי דגם נמצא ביד נכרי אסור ולכך שפיר יש להסתפק בזה והוצרך רב להורות דבחרוזין הוה סימן. והנה לשטת הירושלמי קשה קושיית הגמ' מבשר הנמצא דאזלינן אחר הרוב וכן ממשנה דמכשירין דמוקי לה כשמעתין בנמצא ביד נכרי ונראה דעד כאן לא מוקי לה הכי אלא בתחלת הסוגיא אבל לבתר דמסיק על המשנה דשקלים דמותרים שנינו היינו משום נבילה אבל לא באכילה א"כ גם מה דתנן בתשע חנויות בנמצא הלך אחר הרוב היינו לענין נבילה