צל"ח סדר קדשים קלד

ואיסור מוקדשין לא חייל אאיסור גיד הואיל ולית ליה אחע"א אף באיסור חמור עכ"ל. ולפי הנ"ל אתי שפיר דאי הוי מתרץ דקסבר יש בגידין בנ"ט א"כ לא הוי איסור גיד כלל בקדשים הנאכלין דעשה דאכילת קודש הוי דוחה הל"ת של גיד הנשה והוי צריכין לאוקמי מתניתין בקדשים שאינן נאכלין או בזר שאכל קודש דליכא מצות עשה וזה הוא דוחק דחדא דמתניתין מיירי בכל הקדשים אף בנאכלין ועוד דה"ל למיתני אין מוקדשין נוהג בגיד כקושית התוספות ולכך מתרץ הגמרא דקסבר אין בגידין בנ"ט וא"כ הרבותא דאף בקדשים הנאכלין נוהג איסור גיד ולא אמרינן דעשה דאכילת קדש דוחה ל"ת דגיד דהואיל ואין בגידין בנ"ט וליכא עשה כלל וא"כ בקדשים הנאכלין המתניתין אתי לאשמועינן הרבותא דגיד נוהג בהן ובקדשים שאינן נאכלין הוא הרבותא דאיסור גיד לחוד נוהג ולא איסור אחר דהואיל ואאחע"א אף בכולל ומוסיף ומתניתין אתיא כר"ש כנ"ל וכל זה לר"ש אבל לדידן דא"ל אתע"א באיסור מוסיף א"כ חייב שתים בגיד הנשה של עולה ואף דאין בגידין בנ"ט דמיגו דהוי אכילה לענין גיד הוי נמי אכילה לענין איסור קודש כנ"ל וצדקו דברי הרמב"ם ודוק:

ואין להקשות לפ"ז איך מתרץ הגמרא הכא בולדות קדשים כו' הא לפי תירוץ זה קיימינן דיש בגידין בנ"ט כמו שהוכיח מירך שנתבשל בה גיד הנשה ואכתי קשה ליתי עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דגיד הנשה די"ל דהגמרא מתרץ בולדות קדשים היינו אחר שנולדה וצריך להן שבעת ימים להרצאה כדכתיב שבעת ימים תהיה תחת אמו ובתוך אלה ז' ימים אינו ראוי להקרבה ולא לאכילה ולית בהו מצות עשה דאכילת קדשים ואין להקשות אמאי לא מתרץ הגמ' סתם בקדשים שאינן נאכלין ז"א דסתם קדשים שאינן נאכלין הם עולה ועולה הוא זכר ולית ביה ולדות ולא שייך לומר במעי אמן הם קדושים ואיסור גיד קדים וה"ל למיתני אין מוקדשין נוהג בגיד ולכך מתרץ בולדות קדשים היינו בתוך ז' ימים ללידתו ודוק:

דף צ ע"א תוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת כו' בסוף הדיבור וא"ת נימא מיגו דאיתוסף איסור דגיד לגבוה דאסור להעלותו אסור נמי להדיוט איסור אכילה עכ"ל. קשה לי במאי איירי התוס' בקושיתם הא בעולה לא מצי מיירי דהא עולה אינו בא אלא מן הזכרים וא"כ לית בהו ולדות קדשים וע"כ מיירי הגמרא בחטאת ואשם ובשלמים הא לא קרב הבשר כלל רק האימורים וא"כ איך שייך לומר דאיתוסף בה איסור לגבוה הא בלאו איסור גיד נמי לא חזי לגבוה דהא הירך עצמו לא קרב בקדשים הנאכלין. וצ"ל דקושית התוס' דה"ל לאוקמי בולדות כגון שהקדיש האם לשלמים או לחטאת ואשם וכגון שהקדישה כשהיא מעוברת ואמר ולדה תהי' עולה[ועיין ברמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות] ואז שפיר חל איסור גיד על איסור קדשים במיגו דאיתוסף איסורא לגבייהו דכיון שמקריבין הירך לא קרבי הגיד עמו אולם היה להתוס' לפרש דבריהם יותר הגהת נכד המחבר לכאורה בלאו הכי לא מיירי בחטאת דהא ולד חטאת לא קרבינן ולד אשם ירעו דכל של חטאות מתות באשם ירעו:

שם בתוס' ד"ה הכא במבכרת עסקינן כו' וא"ת הא איסור גיד לר"י קדים כו' וא"כ לר"י קדשים נוהג בגיד מנ"ל עכ"ל. הנה לר"פ דאמר כאן להלקותו וכאן להעלותו וגם ר"י מודה דלהעלותו אין איסור גיד לגבוה שפיר מקשים התוספות אבל להך לישנא דאמר לקמן לחולצו פליגי ור"י סבר איסור גיד נוהג ומצוה לחלצו א"כ אין מקום לקושיתם דלר"י לא צריך לאוקמי מתני' במבכרת דיש לאוקמי בולדות קדשים ואיסור גיד חל על איסור מוקדשין במיגו דאיתוסף איסורא לגבוה איתוסף נמי להדיוט כמו שמקשים התוס' לעיל בדבור הקודם ותירוצו של התוס' לא שייך לר"י הואיל ור"י סובר להך לישנא דמצוה לחולצו וק"ל. ובזה מתורץ קושית המהרש"א דעל ר"מ לא מצי להקשות דלר"מ יש לתרץ דסובר אסור להעלותו והוה איסור הגהת נכד המחבר גיד איסור מוסיף לגבוה וסובר עיין מה שכתב רבינו בסוגיא ולדות קדשים במעי אמן הם זו בד"ה מוקדשין פשיטא קדושים כקושית התוס' הנ"ל ודוק:

שם ע"ב בגמרא אלא לגיד הנשה ואליבא דר"י כו' בכאן יש להקשות קושית השאגת אריה דיבוא עשה דאכילת פסח וידחה ל"ת דגיד והכא אין לתרץ דסבר אין בגידין בנ"ט וליכא עשה דא"כ קשה לישדינהו כיון דאין בו טעם אע"כ צ"ל דהאי תנא סבר דיש בגידין בנ"ט ושפיר קשה יבוא עשה וידחה ל"ת. ויש לתרץ דאף למאן דסובר יש בגידין בנ"ט לזה בודאי מודה שאין להגיד טעם בשר וכיון שאין בו טעם בשר ממש ס"ל להגמרא דליכא מצות עשה הואיל ולאו בשר ממש הוא אבל לענין נותר שפיר יש לו דין נותר הואיל ויש בו טעם כמ"ש התוס' במס' פסחים (דף פג ע"ב) בד"ה אי אמרת בשלמא כו' ע"ש ועיין במהרש"א שם. בגמרא הב"ע בשהוכרו ולבסוף נתערבו כתב רש"י ז"ל שהוכרו לאו דוקא ונ"ל דלכך קאמר הגמרא כשהוכרו דוקא דהנה אי אמרינן ספיקא דאורייתא אסור מן התורה ובפרט היכא דאיתחזק איסורא כגון הכא דגיד אחד בודאי אסור מן התורה ונתערב לכ"ע ספיקו אסור מן התורה וא"כ כיון שהגידין נתערבו ויש כאן בשניהם איסור דאורייתא א"כ אכתי קשה לשדינהו וכיון ששניהם איסורי נינהו א"כ לישדינהו שניהם וצ"ל כיון דאחד היה לו מתחלה היתה אכילה קודם שנתערב שפיר דיינין ביה דין נותר וצריך שרפה ואף שעכשיו הוא איסור מחמת התערובות מ"מ מתחלה היה לו היתר אכילה ושפיר צריך שרפה וכל זה אם היה לו שעת היתר מתחלה כשהוכרו אבל אי לא היה ניכר מעולם וכגון שתכף אחר צליה נתערבו לא הוי דנין ביה דין נותר הואיל ומחמת התערובות איסורא נינהו והוי קשה לישדינהו ולכך צריך הגמרא לומר כשהוכרו ולבסוף נתערבו א"כ שפיר יש להו דין נותר הואיל והיה לו מתחלה היתר אכילה קודם שנתערבו ודוק:

דף צא ע"א רש"י ד"ה מזה כזית וכו' ולא נקט אכל ב' זיתים משניהם וכו'. נלענ"ד הדבר צ"ע דשני זיתים משניהם יוכל לקיים מזה כזית ומחצה ומזה חצי זית ולר"י אי מספקא ליה פטור לגמרי ואפי' פשיטא ליה מ"מ אם בשל ימין היה רק חצי זית פטור לגמרי:

שם גמרא פרע להם בית השחיטה טול גיד בפניהם. הוצרך תרוייהו והלא אם יראו שנזהר במצות מסתמא נזהר בכלהו דמאי אולמא דהך מהך בשלמא פרע לחוד לא מהני דגיד נפיש טרחא והרי אמרו שאין הטבחין נאמנין על גיד אבל איפכא אם נמצא גיד בפניהם למה הוצרך לפרוע להם בית השחיטה אלא ע"כ כמ"ד גיד נאסר לב"נ ומתורץ קושית התוס' שם ע"א אמר ר' יוסי בר חנינא מאי דכתיב דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל דבר שלח ביעקב זה גיד הנשה ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל ואמר ר' יוסי בר' חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם פי' רש"י פרע להם בית השחיטה שלא יאמרו בשר נחירה אני אוכל לפי שבני יעקב שומרי מצות היו אע"פ שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם כמ"ד במתניתין גיד הנשה נאסר להם בעודם בני נח עכ"ל רש"י והנה תוס' מקשים דלמא לא נאסר ואפ"ה היו מקיימים כמו שחיטה דקאמר ליה פרע להם בית השחיטה וי"ל מדקאמר והכן משמע דבלא"ה לא משתרי אי נמי פרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה עכ"ל התוספות והנה דבריהם תמוהים דהא אכתי קשה דלמא נהגו איסור בגיד הנשה דהא כל המדרשים וגמרא מלא מדבר זה שהאבות קיימו כל התורה ועיין בספר פרשת דרכים בריש דרך האתרים שמפלפל אי היה להם דין בני נח או דין ישראל קודם אבל