צל"ח סדר קדשים קלג

הנשה של נבילה או של עולה חייב שתים והקשה הרשב"א הביאו הכ"מ שם דהא הרמב"ם פוסק בסוף פרק ט"ו דאין בגידין בנ"ט ובגמרא דהכא מוכח דאם אמרינן אין בגידין בנ"ט אין איסור מוקדשין נוהג בו ועיין שם בכ"מ שהניח בצ"ע על הרמב"ם ויותר קשה לי על דברי הרמב"ם מגמרא דלקמן (דף קא ע"א) דקאמר טעמא דר"ש דפוטר בגיד הנשה של טמאה דפטור אף משום טמאה הואיל ואין בגידין בנותן טעם וכן פסק הרמב"ם עצמו בפרק זה הלכה ה' וז"ל האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה טמאים פטור לפי שאינו נוהג בטמאה אלא בבהמה שכולה מותרת ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידים מכלל הבשר כמו שבארנו עכ"ל. הרי שהוא עצמו כתב שאין הגיד הוא מכלל גופה לענין אכילה וא"כ איך סותר דברי עצמו בשני הלכות הסמוכות זו לזו. ונראה לתרץ דהנה בספר שאגת אריה סימן צ"ו (דף פד ע"ב) מקשה על הגמרא דהכא איך מקשה הגמרא מוקדשין פשיטא איפכא ה"ל להקשות דלמה נוהג גיד הנשה במוקדשין אמאי לא אמרינן ליתי עשה דאכילת קדשים וידחה לא תעשה דגיד ע"ש. ובאמת לאו קושיא היא דאי אמרינן יש בגידין בנ"ט א"כ באמת יש לומר דעשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דגיד הנשה רק מה דתני במתניתין ונוהג במוקדשין מיירי בזר שאכל גיד הנשה של קדשים או כהן שאכל גיד של עולה או של פסולי המוקדשין שחייב שתים כמו שכתב רש"י בד"ה יש בגידין בנ"ט דבזה ליכא עשה דאכילת קדשים כלל ואי אמרינן אבגבנ"ט א"כ ממילא ליכא עשה כלל בגידין ועצמות הואיל ואינו ראוי לאכילה רק משום גיד חייב הואיל ועץ הוא והתורה חייבה עליו וא"כ אין מקום לקושית השאגת אריה. אמנם על רש"י ותוס' יש להקשות שפירשו על תירוצי דגמרא איסור גיד איכא ואיסור מוקדשין ליכא והכי פירושו איסור גיד לבדו נוהג במוקדשין ולא איסור אחר עכ"ל ולכאורה לא צריכא לכך דפשוט יש לומר דתרוצי דהגמ' היא דמתניתין הא גופא אתי לאשמועינן דאין בגידין בנ"ט ולכך נוהג במוקדשין איסור גיד הואיל וליכא עשה באכילת קדשים בגיד דלית ביה טעם וא"כ היא גופא אתי מתניתין לאשמועינן דלא נימא אתי עשה דאכילת קדשים ודחי ל"ת דגיד הנשה:

ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוס' בסוף ד"ה איסור גיד כו' דמקשים דהוי מצי למפרך אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא ליה עכ"ל ולפי הנ"ל אתי שפיר דגם זה היא רבותא דהואיל ואין בגידין בנ"ט לכך נוהג איסור גיד במוקדשין אבל אי הוה אמרינן יש בגידין בנ"ט לא הוי איסור גיד נוהג במוקדשין משום דעשה דאכילת בשר קודש היה דוחה איסור גיד וא"כ כך קאמר במתניתין ונוהג במוקדשין הואיל וליכא עשה דאכילת קדשים בגיד:

ועתה אקדים עוד הקדמה ליישב שיטת הרמב"ם דהנה קשה איך פליגי תנאים אי יש בגידין בנ"ט או לא הא איכא למיקם אטעמא דאם נותן לקפילא ארמאי לטעמו והוא נאמן במל"ת אי יש בו טעם או לא כדאמרינן לקמן (דף צז ע"א) ולכך נראה לי דבזה כ"ע מודים שיש בו טעם כל דהו רק שאין בטעמו ממש כמו שיש בטעם בשר רק דבזה פליגי דמאן דסובר אבגבנ"ט איננו סובר דאין בו טעם כלל אלא שטעמו אין טעם ממש ולכך פוטר בהאוכל גיד של טמאה לקמן דף קא ע"א) הואיל ואינו חשיב אכילה כשאין בו טעם ממש והוי כמו שלא כדרך אכילתן דפטור בכל התורה וגם אין טעמו אוסר בנותן טעם הואיל ואין בו ממש כל כך ליתן טעם בתבשיל ומאן דסובר יש בגידין בנ"ט סובר הואיל ויש בו טעם כל דהו א"כ חשיב אכילה ולכך חייב באוכל גיד הנשה של נבילה או של טמאה וגם אוסר בנ"ט בתבשיל. ואין להקשות הא עולא אמר לקמן (דף צב ע"ב) עץ הוא והתורה חייבה הגהת נכד המחבר עיין תוס' פסחים (דף פג ע"ב) בד"ה א"א בשלמא בשר כו' שכתבו סברא כזאת בגידי צואר אף שיש בהם טעם אפ"ה אין טעמם כטעם בשר ע"ש:

עליו הרי משמע דאין בו טעם כלל ז"א דהא לעולא ע"כ יש מ"ד דסובר שאף בגיד עצמו יש טעם דהא פלוגתא דתנאי דפליגי אם יש בגידין בנ"ט פליגי בגיד עצמו הוא לעולא כמו שכתבו התוס' שם בד"ה עולא אמר ע"ש וא"כ עולא לא אמר מסברא דנפשי' דעץ הוא אלא עולא אמר כן לדחות דברי רב שאמר לא אסרה תורה אלא קנוקנות בלבד הואיל ורכין הן אבל לא הגיד עצמו הואיל והוא קשה ואין בו טעם כל כך כמו שיש בקנוקנות ע"ז קאמר ליה עולא דמנ"ל הא דאפילו עץ הוא התורה חייבה עליו ואפילו לא היה בו טעם כלל אבל באמת גם עולא מודה דיש בו טעם כל דהו אף למ"ד אין בגידין בנ"ט:

ולפ"ז שפיר פליגי הנך תנאי הגה"ה אי יש בגידין בנ''ט עיין בתדושי רשב"א מ"ש על או לא ולא שייך לומר דלטעמא הך פלוגתא דרב ועולא ע"ש קפילא ארמאי דהואיל ולכ''ע ודוק יש בו טעם כלשהו רק דפליג אם זה הטעם חשיב טעם אכילה לחייב לענין שאר איסורים או לא ומעתה אני אומר דהרמב"ם סובר דאף דאמרינן אין בגידין בנ"ט ולא חשיב אכילה ממש לענין שאר איסורין היינו דוקא באיסורין שלא נהג בהן איסור גיד הנשה כגון בגיד הנשה של בהמה טמאה בזה אמרינן דלא חייב משום איסור טומאה הואיל ולא חשיב דרך אכילתו דאין בו טעם ממש ולכך פטור אף משום איסור טומאה אבל אם אוכל גיד הנשה של נבילה או טרפה או של עולה דאיסור גיד נוהג בהן בזה חייב שתים דליכא למימר דפטור משום איסור נבילה וטרפה או מוקדשין הואיל ולית בו טעם ממש לא חשיב אכילה דכיון שחשיב אכילה לענין איסור גיד דהא גם בגיד הנשה כתיב בלשון אכילה ע"כ לא יאכלו בני ישראל וגו' הרי שחשיב אכילה וחייב משום גיד חייב נמי משום נבילה או מוקדשין דהא חד אכילה היא ואיך שייך לחלק באכילה אחת לומר דלענין זה חשיב האי אכילה ולענין שאר איסורין לא חשיב אכילה. והשתא לפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דאם אכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור אף משום טומאה כר"ש דהואיל ואין איסור גיד נוהג בטמאה כדאמרינן טעמא בגמרא דמי שגידו אסור ובשרו מותר יצאה זו שגם בשרה אסור וא"כ גם משום איסור טומאה פטור הואיל ואין בו טעם ממש לחשוב לאכילה דאין הגידין בכלל הבשר כמ"ש הרמב"ם בהלכה ה' אבל באוכל גיד הנשה של נבילה ושל טרפה ושל עולה כיון שאיסור גיד הנשה נוהג בהן אם כן על כרחך צריכין לחשוב האי לאכילה ממש הואיל וחייב משום איסור גיד א"כ גם לענין שאר איסורין שבו נמי חייב והשתא שפיר פוסק הרמב"ם גבי גיד הנשה של טמאה שפטור אף משום טומאה הואיל ואין בגידין בנ"ט ובגיד הנשה של נבילה וטרפה ושל עולה חייב שתים הואיל וחשיב אכילה לענין איסור גיד הנשה חשיב נמי אכילה לענין שאר איסורין כנ"ל. אמנם קושית הרשב"א עדיין קשה דהא מגמרא דהכא מוכח דאי אמרינן אין בגידין בנ"ט אינו חייב כלל משום מוקדשין ונ"ל דהרמב"ם באמת מפרש מה דקאמר הגמרא איסור גיד איכא מוקדשין ליכא היינו הואיל ואין איסור מוקדשין חל על איסור גיד והגמרא קאי אף אליבא דר"ש דלית ליה איסור כולל ומוסיף אבל לדידן דאית לן איסור חל על איסור באיסור כולל ומוסיף חייב אף משום מוקדשין ואף דאין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דחשיב אכילה לענין גיד חשיב נמי אכילה לענין קדשים. ואין להקשות דלפ"ז למה מתרץ הגמ' קסבר אין בגידין בנ"ט אמאי לא מתרץ דסבר יש בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא אבל מוקדשין ליכא הואיל ואין איסור חל על איסור ז"א דאי אמרינן יש בגידין בנ"ט א"כ אין גיד נוהג במוקדשין הואיל ועשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דגיד הנשה כמו שמקשה השאגת אריה ולכך קאמר דסבר אין בגידין בנ"ט וא"כ לא הוי הגיד מכלל הבשר וליכא מצות עשה דאכילת קדשים בגיד ולכך נשאר הלאו דגיד הנשה ולפ"ז מתורץ קושית התוס' בד"ה איסור גיד וא"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנ"ט