צל"ח סדר קדשים קלב

אוכל לענין ג"ה ה"ה לענין קדשים אלא דקשה מנ"ל לרמב"ם לחדש סברא כיון דחזינן דבתחלת הסוגיא לא ניחא ליה בסברא זו מנ"ל דשוב הדר ביה נלע"ד דהוה קשה ליה לרמב"ם לפי מה דמשני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן א"כ קשה נפלוג ר"י ברישא ונימא ר"י אומר אינו נוהג בקדשים אלא על כרחך אף דפליג ר"י בשליל מ"מ בהא הנוהג בקדשים אולי מודה אלא לא מטעמיה דת"ק דת"ק ס"ל יש בגידין בנ"ט צריך לומר הטעם משום דנוהג בשליל אבל ר"י אף דס"ל דאינו נוהג בשליל מ"מ אולי ם ס"ל אין בגידין בנ"ט וממילא איסור גיד נוהג בקדשים אלא דקשה איך אפשר דס"ל לר"י אין בגידין בנ"ט הא ס"ל לר"י לקמן (דף ק ע"ב) דאוכל ג"ה של בהמה טמאה חייב שתים אלא ודאי דאף דס"ל חייב שתים מ"מ יכול להיות דס"ל אין בגידין בנ"ט אלא כי היכי דחשיב אוכל לענין גיד הנשה הכי נמי לענין טומאה ולענין קדשים אלא דלדעת הרמב"ם קשה סוגיא דלקמן (דף ק ע"ב) שמקשה קסבר ר"י אין בגידין בנ"ט וכו' ומאי קושיא דלמא סבר אין בגידין בנ"ט ולכך חיילי תרווייהו בהדי הדדי שכל זמן שאין איסור גיד חל גם איסור טמאה אי אפשר לחול שהרי הוא עץ וע"י שחל איסור גיד מחשב אוכל גם לענין טמאה ולכן נלע"ד דזה לא מקרי בת אחת כיון שאי אפשר לאיסור טמאה לחול עד שיחול גיד שהרי אי לאו דחל גיד אין כאן איסור טמאה שהרי עץ בעלמא הוא שוב מקרי גיד קדים וע"ד שכתבו התוס' לקמן (דף קא ע"א) בד"ה ואיסור כולל לית וכו' דשבת דקביע מחשיב קדים ליוה"כ ואפי' למסקנא דגמרא שם דסוף סוף תרווייהו בהדדי אתיא היינו יוה"כ שכבר נתקדש החדש מר"ה ואין יוה"כ צריך לשבת כלל אבל כאן שאיסור טמאה צריך לאיסור גיד א"כ גיד קדים וטמאה נגד גיד אין כאן לא איסור מוסיף ולא איסור חמור וליכא למימר דהוה איסור כולל מתוך שחל טמאה אשאר אברים זה אינו דטמאה אשאר אברים כבר חל במעי אמן ועתה בלידתו שיחול גם על הגיד אין איסור טמאה חל על הגיד אבל בנבילה שבשעה שנתנבלה חל נבילה אשאר אברים ואגיד כאחד והוה כולל ומתוך שחשיב הגיד אוכל לענין ג"ה ה"נ לענין נבילה וכן טרפה ובקדשים בולדות קדשים דלא הוה כולל שכבר חל קדשים אשאר אברים קודם שנתקשרו הגידין מ"מ הוה איסור מוסיף שהרי ג"ה מותר בהנאה וקדשים אסירי בהנאה וק"ו בקדשים שהוקדשו אח"כ הוה שפיר כולל ושפיר כתב הרמב"ם שאוכל ג"ה של נבילה ושל עולה חייב שתים משום כולל. אלא דלפי זה ממילא סבר ר"י יש בגידין בנ"ט כמו שהוכיח הגמרא לקמן א"כ הדרא קושיא לדוכתא ונפלוג ר"י ברישא וגם קשה על הרמב"ם מנ"ל דהדר ביה הגמרא מסברא ראשונה דאמר אי אין בגידין בנ"ט מוקדשין ליכא. ונראה דרמב"ם הוכיח לעצמו דלמסקנא ודאי אמרינן דאף דאין בגידין בנ"ט מ"מ הואיל ורחמנא אחשביה לענין גיד הה"ד לשאר איסורים דאל"כ א"כ גם מתניתין דהכא לא מקיימא כי אם אי אמרינן יש בגידין בנ"ט דאל"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא ליה וא"כ קשיא למה נטר הגמרא לומר מתניתין דלא כהאי תנא לקמן (דף צט ע"ב) על משנה דירך שנתבשל הוה ליה למימר כן על משנה זו דריש פרקין אלא ודאי משנתינו קיימא שפיר גם אליבא דהלכתא דאין בגידין בנ"ט אפילו יש בו גם איסור מוקדשין כנ"ל:

ובזה נראה לע"ד לתרץ טעמו של הרמב"ם דפסק ג"ה מותר בהנאה ופסק אין בגידין בנ"ט והרי בפסחים (דף כב ע"א) אמרו דמאן דסבר אין בגידין בנ"ט סובר דגיד הנשה אסור בהנאה והרמב"ן הליץ בעד הרמב"ם דלרווחא דמלתא אמרו כן בפסחים אבל למסקנא ג"ה מותר בהנאה אף למ"ד אין בגידין בנ"ט ולאו הא בהא תליא עיין שם בכ"מ ובהרב המגיד פ"ח ממ"א הלכה י"ד. והנה אכתי אפי' יש מקום לסברא זו דלחומרא דמלתא אמרו כן אכתי קשה מנ"ל לרמב"ם הא דלמסקנא לאו הא בהא תליא ונראה דקשיא ליה לרמב"ם מדוע אחרו בגמרא לומר מתניתין דלא כהאי תנא על משנה דירך שנתבשל ולמה לא אמרו כן על משנה הקודמת דשולח אדם ירך לנכרי דגיד מותר בהנאה על זה יאמר מתניתין דלא כהאי תנא דסבר אין בגידין בנ"ט אלא ודאי דהך מתניתין דשולח ירך יכול להיות אפילו לתנא דסובר אין בגידין בנ"ט:

ומה שהקשיתי על מה דמשני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן א"כ קשה ונפלוג ר"י ברישא ונימא ר"י אומר אינו נוהג במוקדשין ונראה משום דעד עתה לא זכינו לחילוק דמחלק אח"כ אימור דשמעת לר"י באיסור לאו באיסור כרת מי שמעת וכו' והוה ס"ד דאפילו נגד קדשים חל איסור גיד לר"י הואיל ואיסורו נוהג לבני נח וא"כ על גוף הדין דנוהג בקדשים לא פליג ר"י אלא שמחולק עם התנא על הטעם דלת"ק אין הטעם משום איסור שהרי איהו לית ליה לקמן גבי טמאה דגיד נאסר לבני נח. שהרי קאמר בסיני נאמר ועיקר טעמו שנוהג בקדשים משום שנוהג בשליל ועל זה קאמר דבר זה שנוהג בשליל מחלוקת ר' יוחנן ורבנן אבל בקדשים גם ר' יוחנן סבר דנוהג:

ובזה נלע"ד לתרץ דברי רש"י במסקנא דשמעתין כדמוקי במבכרת פירש רש"י הטעם משום ממ"נ אי נוהג בשליל איסור גיד קדים ואי אינו נוהג תרווייהו בהדדי קאתיא ולבסוף דמוקי לה בולדות קדשים גזר רש"י מאמר מוחלט דגיד קדים משום דנוהג בשליל ולא פירש ג"כ משום ממ"נ ונראה דבמבכרת הוצרך רש"י לומר דאף דאינו נוהג מ"מ הוה איסור בת אחת דאל"כ אלא הטעם רק משום דגיד קדים שנוהג בשליל א"כ דבר זה הוא מחלוקת ר"י ורבנן א"כ קשה ונפלוג ר"י ברישא ובזה ליכא למימר דר"י מודה משום דהוה גיד איסור חמור וכנ"ל דהרי כבר מסיק אימור דשמעת לר"י וכו' בקדשים דאיסור כרת מי שמעת ולכך הוכרח רש"י לפרש דאף ר"י מודה משום דעכ"פ הוה איסור בת אחת אבל כדמוקי בולדות לא הוכרח רש"י לזה ופירש הטעם משום דגיד קדים דנוהג בשליל וסובר רש"י כסברת הרשב"א דגם סוגיא דהכא היא אפילו לר' אושעיא דר"י פליג רק בנשחטה אמו אלא דאעפ"כ כיון שיש לו היתר בשחיטת אם לא מקרי גיד קדים שהרי אפשר לשחוט האם ופקע איסור גיד וא"כ שפיר אי אינו נוהג בשליל שנשחטה אמו איסור קדשים קדים ושפיר מקשה לעיל והא מדקתני סיפא. אבל כאן במסקנא דמוקי בולדות קדשים שפיר יש לומר אפילו אם איסור בת אחת לא מהני מ"מ גיד נוהג דאיהו קדים ואין להקשות ונפלוג ר"י ברישא יש לומר דמיירי בקדשים בזמן הזה שאין להם היתר בשחיטה וא"כ אף איסור גיד אין לו היתר אפילו לר' יוחנן וא"כ לא שמענו כלל מרישא שנוהג בשליל שנשחטה והוצרך למתני סיפא ונוהג בשליל וכל זה בקדשים אבל במבכרת הולד הוא בכור כשנולד אבל האם היא חולין גמורין וא"כ אפילו בזמן הזה דאינו נוהג בשליל שנשחטה האם לא מקרי גיד קדים שהרי אפשר לו אף בזמן הזה לשחוט האם ולהתיר העובר ולכך הוכרח רש"י לפרש שאפילו אינו נוהג בשליל אכתי איסור בת אחת הוא. ואין להקשות א"כ גם לעיל בריש שמעתין מאי מקשה ומי מצית מוקמית בשליל והא מדקתני סיפא וכו' ודלמא רישא איכא לאוקמי בקדשים בזמן הזה ולא מוכח מרישא כלל דנוהג בשליל והוכרח למתני סיפא. דא"כ יוקשה באמת למה סידר תנא דמתניתין מתחלה בבא דבפני הבית ואח"כ בבא דנוהג במוקדשין לתני מתחלה בחולין ובמוקדשין בפני הבית ושלא בפני הבית ואז קאי בפני הבית אמוקדשין וממילא יהיה מוכח דנוהג בשליל וסיפא למה לי ומשני ליה דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן וכו' אבל כאן שכבר תירץ לו לעיל דבר זה מחלוקת שוב ליכא קושיא לתני מתחלה בחולין ובקדשים ואח"כ בפני הבית דיש לומר דלא רצה לסתום ברישא דבר שהוא תלוי במחלוקת ולכך סידר קדשים בבבא אחרונה ומיירי בזמן הזה ואליבא דכ"ע ואח"כ תני בסיפא המחלוקת דר"י ורבנן ודוק. שם בגמרא אלא קסבר אין בגידין בנ"ט כו' הנה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מ"א הלכה ו' פסק דאם אכל גיד