צל"ח סדר קדשים קכט

מה שנוכל לרבות וכו' ע"ש וכיון דרב פפא לא ידע הברייתות רק המשנה דזבחים א"כ שפיר הוה מצי רב פפא לפרש טעמייהו דרבנן כמו שכתבו התוס' כנ"ל. וגם חוץ לדרכינו אמרתי לפרש דברי מהרש"א דרב פפא ורב חסדא לא מפרשו פלוגתייהו בהכי היינו שהם מפרשים בהיפך דלרבי ס"ל הסברא החיצונה דבעינן ממשקה ישראל וצריך קרא לרבויי מחוברין דאיסורא ולכך לא מרבו פירשו כלל ורבנן סברי דמסברא החיצונה ג"כ אין צריך ריבוי מחוברין אפילו דאיסורא דמי כתיב לא יאכל המזבח ועל כרחך קרא לרבויי פירשו אתי והא דנקט רש"י הטעם דמי כתיב ולא יאכל המזבח ולא נקט הטעם מוהקטיר היינו משום דרש"י נקט הטעם שהוא לפי פירוש זה אליבא דרבנן. וכל זה לסוגיית התוס' בזבחים דסתם משנה דהתם כרבנן אבל לרש"י שם בזבחים שפירש דמתניתין דהתם כרבי אתי וא"כ שפיר נוכל לומר שרב פפא ורב חסדא לא ידעו הברייתות כלל ואף שידעו המשנה דזבחים אדרבא הוה ניחא יותר דמתניתין רבי היא ולרבי מחוברין דאיסורא יעלו. ואמנם בזה נבין כוונת המהרש"א שהעמיד עיקר דבריו על פרש"י שפירש הטעם משום מי כתיב לא יאכל המזבח ולא העמיד עיקר דבריו על רב פפא בעצמו שמדאמר רב פפא דלא פליגי למזבח כלל מכלל דלא מפרש פלוגתייהו בהכי דאל"כ מה חסר לו לרב פפא לומר דגם אמוראי פליגי בהכי ואם נימא דלרב פפא בעצמו שפיר נוכל לומר דפירש פלוגתייהו דתנאי בהכי אלא דלהכי לא מוקי פלוגתייהו דאמוראי בהכי דנראה לו דוחק לומר דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי דא"כ הוה ליה למר לומר הלכה כרבי ולמר לומר הלכה כרבנן. א"כ קשה גם עתה שפירש רב פפא דברי רחב"י לענין להעלותו א"כ הוה ליה למימר הלכה כרבי. ולפי מ"ש ניחא דעל רב פפא איכא דלא ידע מהברייתא כלל ומתניתין ידע ואדרבא משום הכי דידע המשנה ולהמשנה מותר להעלותו לכן לא מוקי פלוגתייהו למזבח כלל ולעולם שגם רב פפא פירש טעם המשנה משום דכתיב והקטיר אבל על רש"י שפירש טעם הדבר דמי כתיב ולא יאכל שפיר פירש מהרש"א כנ"ל. ובמה שהבאתי סוגיית התוספות בזבחים דמתניתין דהתם כרבנן ומודו רבנן דלא יעלו ולא פליגי על רבי אלא במה דאמר ירדו נראה לתרץ שיטת הרמב"ם בפ"ו ממע"ק שם הלכה ד' הקשה הלח"מ שכיון שפסק הרמב"ם שם הלכה ב' אם פירשו לא יעלו א"כ פסק כרבי וא"כ איך פסק בהלכה ד' ומסיר גיד הנשה בראשו של מזבח דהיינו כרבנן ולפי מה שכתבו התוס' אין כאן קושיא דפסק הכל כרבנן דגם רבנן מודו דלא יעלו אמנם צריך לומר דעיקר קושיית הלח"מ ממה דפסק הרמב"ם בפה"מ פרק ג' הלכה ט"ז העצמות והגידים והקרנים בזמן שאינן מחוברים אם עלו ירדו ואני אומר שגם מהך ג"כ לא קשה ועל כרחך הרמב"ם כרבנן פסק דאי כרבי הרי רבי אמר רבותא יותר פירשו אפילו בראשו של מזבח ירדו דהיינו שפירשו בהיותם כבר בראשו של מזבח שאז העלה אותו בהיתר גמור בהיותם מחוברים ואפ"ה ירדו ולמה זה אמר הרמב"ם בזמן שאינן מחוברים אם עלו ירדו דמשמע שכבר לא היו מחוברים קודם שעלו לכן נלע"ד דגם רבנן לא פליגי ארבי כי אם במה שסובר שגם בפירשו בראשו של מזבח ירדו ולדידהו ס"ל דוהקטיר הכל מרבה פירשו בראשו של מזבח אבל פירשו למטה קודם שעלו לא מרבי להו קרא והרמב"ם פסק לגמרי כרבנן:

ונחזור לדברי הגמרא שהקשה מוקדשין פשיטא והקשיתי דלמא משנתינו כרבנן דרבי וקמ"ל דנוהג למזבח בשלמא לשיטת רש"י בזבחים דסתם מתניתין דתנן שם פירשו לא יעלו כרבי אתיא א"כ לא הוה יכול לפרש משנתינו דמוקדשין היינו למזבח דא"כ הוה קשה סתמא דהכא אסתמא בזבחים אבל לשטת התוס' בזבחים דסתם משנה דהתם כרבנן הדרא קושיא לדוכתא:

ונראה דלא שייך לפרש מוקדשין היינו למזבח דא"כ הכי הוה ליה למימר נוהג להדיוט ולמזבח שהרי עיקר רבותא דקדשים היינו למזבח והא דאמר לקמן אחד קדשים הנאכלין וכו' ולא קאמר לשון להדיוט ולמזבח הנה כאשר נדקדק בדברי רב פפא דקאמר ולא פליגי כאן להלקותו כאן להעלותו ולפי פרש"י דברי רב פפא נאמרו מהופכים ואפכא הוה ליה למימר כאן להעלותו כאן להלקותו שהרי דברי רחב"י אמורים בגמרא קודם דברי ר' יוחנן וכדרך שאמרו באיכא דאמרי כאן לחלצו כאן להעלותו שהקדים לחלצו דהיינו דרחב"י דאמר קדשים שאין נאכלין אין איסור גיד נוהג בהם היינו לחלצו ור' יוחנן מיירי להעלותו. ונראה ע"פ מה שהקשה התוספות בד"ה קדשים דאיסור כרת וכו' והקשו התוס' דמשמע דשלמים לאחר זריקה אף שכבר מותרים אף לזרים אין איסור גיד נוהג מדלא אשכח אוקימתא רק במבכרת והקשו למה לא יחול אז איסור גיד ולי נראה דודאי אחר זריקה נוהג איסור גיד והא דלא מוקי בשלמים אחר זריקה היינו משום דמלתא דפשיטא דחל כיון דשוב ליכא איסור קדשים. אמנם כאשר זכינו לסברת התוס' שיש סברא לומר דגיד צריך שיחול מחיים א"כ שוב איכא לאוקמי משנתינו אחר זריקה וא"ת פשיטא יש לומר דקמ"ל לאפוקי מסברת התוס' וקמ"ל דאף דלא חל מחיים חל עתה ולענ"ד אלו הם דברי רחב"י בעצמו שאמר לא שנו אלא קדשים הנאכלים אז חייל איסור גיד בוולדות קדשים לאחר זריקה אבל קדשים שאין נאכלים לא וס"ל לרחב"י דממעי אמן הם קדושים ולכך לא חל איסור גיד על איסור קדשים וא"ת קדשים שאין נאכלים היינו עולה דליתא בנקבה איך משכחת לה ולדות קדשים עולה יש לומר דמיירי שהקדישו בעודו במעי אמו שאמר מה שבמעי פרה זו אם זכר יהיה עולה ור' יוחנן אמר אחד קדשים הנאכלים וכו' ועל זה באו דברי רב פפא על הסדר כאן להלקותו דהיינו רחב"י דאמר שאינו נוהג מיירי להלקותו אם אכלו ההדיוט אינו נוהג שאין איסור חל על איסור ור' יוחנן אמר שנוהג היינו להעלותו למזבח נוהג וא"ת כיון דנוהג להעלותו א"כ למה לא יהיה נוהג להלקותו והא הוה איסור מוסיף שאיתוסף איסור לגבוה וכמו שהקשו התוס' בסוף דבור המתחיל קדשים דאיסור כרת ע"ש יש לומר דהרי לר' יוחנן קיימינן ור' יוחנן לא ס"ל איסור מוסיף כדמוכח (בדף קג ע"א) בתוס' בדבור המתחיל מר סבר ר' יוחנן וכו' ואולי גם רחב"י יסבור בזה כר' יוחנן ועכ"פ מוכח מדברי רחב"י דס"ל במעי אמן הם קדושים דאל"כ גם עולה שהקדיש הולד בעודו במעי אמו לא היה אפשר לקדושה לחול עד שיצא מרחם ולפי זה מתורץ קושיית הכ"מ פ"ד מה' תמורה הלכה ג' שהקשה למה פסק הרמב"ם וולדות קדשים במעי אמן הם קדושים והרי רשב"ג פסק בהוויתן קדושים וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ולפי זה הפירוש שלי בגמ' אמר רב פפא להלקותו לכ"ע לא לקי והיינו משום אין איסור חל על איסור ומוכח דבמעי אמן קדושים וכל הני איכא דאמרי שאחר זה אמרי להעלותו פליגי אבל לא נחלק שוב שום אחד שיסבור להלקותו ומוכח כדברי הרמב"ם:

וע"פ פירוש הנ"ל נלע"ד דברי הרב המגיד נכונים שבפרק ח' ממ"א שפסק הרמב"ם שגיד הנשה נוהג בקדשים א' קדשים הנאכלים וא' קדשים שאין נאכלין כתב הרב המגיד שפסק כר' יוחנן והקשה הלח"מ בפ"ו ממעשה קרבנות שהרי במ"א לענין להדיוט מיירי הרמב"ם ובזה לא נחלקו רחב"י ור"י כלל וא"כ למה הוצרך הה"מ לומר שפסק כר' יוחנן ולפי פירוש שלי ניחא שהרמב"ם כללא כייל שנוהג בכל הקדשים ומשמע אפילו ולדות קדשים והרי הרמב"ם פסק דבמעי אמן הם קדושים וא"כ אין איסור חל על איסור אמנם כיון דפסק כר' יוחנן שנוהג למזבח א"כ ממילא הוה איסור מוסיף להדיוט כקושיית התוס' ואף שפירשתי דברי ר"פ להלקותו מודה ר' יוחנן דלא לקי היינו ר' יוחנן לשיטתו דלא ס"ל איסור מוסיף אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל איסור מוסיף:

אלא דלפי מ"ש דגם עולה משכחת במעי אמו א"כ קשה על הרמב"ם שכתב שאם אכל גיד הנשה של עולה חייב שתים למה נקט דוקא עולה והלא גם בכל הקדשים אם אכל לפני זריקה או בק"ק שאכלם זר שייך דין זה ובשלמא מה