צל"ח סדר קדשים קל

דנקט בגמרא (דף קא ע"א) מודים חכמים לר"מ באוכל גיד הנשה של עולה ולא נקט שאר קדשים היינו משום דהני חכמים דפליגי אר"מ לית להו איסור כולל לחודא שהרי פטרי בג"ה של נבילה שאינו חייב משום נבילה אף שהוא כולל אלא צריכה לדידהו שיהי' כולל וחמיר כדאיתא שם בסוגיא ואומר אני דלא מקרי חמור אלא ביש באיסור זה חומר שאין בחבירו ובחבירו ליכא שום חומר שלא יהי' בזה דאל"כ שיש גם איזה חומר בחבירו שאין בזה לא מקרי חמור כדמוכח שם בסוגיא דטומאת הגוף לא מקרי איסור חמור נגד טומאת בשר אף שטומאת הגוף בכרת הואיל ויש גם חומר בבשר שאין לו טהרה במקוה ולפי זה כל הקדשים לא מקרי איסור חמור נגד גיד אף שיש בהם חומר שאיסור הנאה המה וכן יש בהם כרת מ"מ יש בהם צד קל שיש היתר לאיסורייהו בזריקת קדשים קלים לכל ישראל וקדשי קדשים לכהנים אבל גיד אין שום היתר לאיסורו ולכך לא מיקרי שום א' איסור חמור ולכך נקט דוקא עולה שאין לו שום היתר אבל הרמב"ם פסק איסור כולל אפילו באינו חמור שהרי מחייב בנבילה שתים א"כ למה נקט דוקא עולה:

ועל פי מ"ש נראה לתרץ דברי התוספות בד"ה איסור גיד איכא שהקשו וא"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה לא אתא איסור מוקדשים וחל משום דלית ליה איסור חל על איסור אף באיסור חמור ואיסור כולל. ולכאורה יש להקשות א"כ למה פליג ר"י בסיפא בטמאה ולמה לא פליג כאן בקדשים דהרי ר"י סבר דאיסור חמור חל על איסור אפילו אינו כולל ק"ו בקדשים דהוה כולל וחמיר. ועל פי פשוטן של דברים נלע"ד דאי הוה פליג ר"י בקדשים אכתי לא הוה שמעינן דפליג בטמאה דאף דסובר דקדשים חיילי על גיד היינו משום דהוה חמור וכולל אבל גיד שיחול על טמאה שאינו רק חמור ולא כולל לא הוה שמעינן אבל השתא דפליג בטמאה ממילא שמעינן דפליג בקדשים. אלא דאיפכא קשה דאי הוה מוקי טעמא דמתניתין משום אין איסור קדשים חל על גיד א"כ כבר מוכח דלית ליה להאי תנא איסור כולל וחמור וק"ו דלית ליה חמור לחודיה בלי כולל א"כ למה הוצרך התנא להשיב לר"י גבי טמאה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ותיפוק ליה אפילו נאמר לבני יעקב והרי לדידיה לא מהני חמור ואף שיש לומר דלדברי ר"י הוא דהשיב כן דלדידי לית לי חמור כלל אלא אפילו דאית לך מ"מ זה אינו חמור דבסיני נאמר מ"מ אכתי קשה על ר' יהודה דאיתא התם במשנה אמר ר"י והלא לבני יעקב נאסר ומלשון אמר משמע דלת"ק השיב כן והרי כבר שמע ר' יוחנן מדברי הת"ק גבי קדשים דלית ליה חמור כלל אפילו בכולל וק"ו דלית ליה חמור לחוד. ולפי מ"ש ניחא דגיד וקדשים לא מקרי זה נגד זה חמור גמור אפילו קדשים שהם בכרת מ"מ יש גם לגיד חומרא שאין היתר לאיסורו משא"כ גיד נגד טמאה אי נאמר לבני יעקב יש לגיד חומר שאין בטמאה אבל ליכא בטמאה חומר שלא יהיה בגיד:

ונחזור לראשונים דסוגיא זו אתיא אפילו למ"ד איסור גיד נוהג לגבוה מ"מ ליכא לאוקמי מוקדשין למזבח דא"כ לא הוה ליה למימר לשון חולין וקדשים אלא הוה ליה למימר לשון הדיוט ומזבח אלא דקשיא א"כ לאיכא דאמרי דרב פפא כאן להעלותו כאן לחלצו א"כ תרווייהו רחכ"י ור' יוחנן למזבח מיירי למה נקטו לשון קדשים נאכלין ואין נאכלין הוה לרחב"י למימר לא שנו אלא להדיוט אבל למזבח לא ור"י אמר אפילו למזבח נראה לע"ד דללישנא קמא דר"פ להעלותו לכ"ע אסור להלקותו להדיוט לכ"ע לא לקי והיינו צריכין לומר דגם רחב"י לית ליה מוסיף ועכשיו קאמר דלהעלותו לכ"ע אסור ולחלצו לכ"ע אינו צריך וא"כ שפיר קאי רחב"י לענין הדיוט דקדשים שאינן נאכלים אין איסור חל על איסור וזריקה לא התירה איסור קדשים בעולה ומוסיף ליכא דלחלצו לכ"ע אינו צריך וכיון שמחוברים יעלו לא מחשב מוסיף:

ובמה שכתבתי ניחא דברי התוספות בדבור המתחיל ואתי איסור מוקדשין וכו' איסור מוקדשים דחמיר וכו' ולכאורה למה להו הטעם משום חמור ותיפוק להו דקדשים הוה כולל. והוה ניחא לי דאם איתא דאית ליה להאי תנא כולל לשמעינן נבילה דאתי נבילה וחייל על איסור גיד אלא ודאי דלית ליה להאי תנא כולל אמנם לפי מה שעלה על דעתינו מתחלה דהאי סוגיא לא אזלא אלא למ"ד אינו נוהג למזבח א"כ אכתי קשה למה לא אמרו התוס' דקדשים חייל משום כולל והא דלא נקט נבילה משום דאדרבא נבילה פשיטא דחייל ע"פ מה שכתב התוס' לקמן (דף קא ע"א) בד"ה מאן האי תנא וכו' וא"ת איסור מוסיף הוא דמיגו דאיתוסף איסור לגבוה כשנתנבלה איתוסף נמי להדיוט וי"ל דסבר כמ"ד בריש פרקין דג"ה נמי אסור לגבוה ע"ש בתוס' ולפי זה סוגיא זו דהכא אי אתי למ"ד אינו נוהג לגבוה שפיר הוה נבילה מוסיף ונקט התנא קדשים שהוא רק כולל שהוא רבותא יותר ומי הכריחם להתוס' לומר משום חמור אבל לפי מ"ש דסוגיא זו כמ"ד נוהג לגבוה שפיר קשה לשמעינן נבילה דג"כ הוה כולל והוצרכו התוספות לומר דקדשים הוה חמור:

ובמה שכתבתי ניחא לי דברי רש"י שפירש בד"ה יש בגידין וכו' ושמעינן מינה תרתי וכו' ולאפוקי ממ"ד בהאי פרקא אין בגידין בנ"ט וכו' ולכאורה קשה למה לא אמר ג"כ ולאפוקי ממ"ד אין איסור חל על איסור ונראה דכוונת רש"י אף דאנן תרתי שמעינן מינה מ"מ התנא לא היה כוונתו אלא לאפוקי ממ"ד אין בגידין בנ"ט אבל דבר זה דאיסור חל על איסור היה כל כך פשוט בעיני התנא עד שלא נחשב שום חידוש בעיניו כלל דהרי מתניתין ר"מ היא מדמחייב בשליל ור"מ ס"ל אפילו נבילה חל על גיד אף שאין נבילה איסור חמור וא"כ אי ס"ד דכוונת התנא להשמיענו דבר זה לחידוש למה לא נקט נבילה אלא על כרחך שאין כוונתו כלל על זה שזה היה פשוט בעיניו ועיקר הכוונה לענין יש בגידין בנ"ט ולענין זה אין חידוש בנבילה יותר מקדשים:

ובמה שכתבתי ניחא מ"ש התוספות ואע"ג דתנן ואינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד חייל על איסור טמאה וקשיא ליה להמהרש"א למה לא כתבו התוס' שהטעם מי שבשרו מותר וכמו שכתבו בדבור שאחר זה ודברי מהרש"א דחוקים מאד ולמה שכתבתי דבלא"ה הוכרחו התוספות לחדש דקדשים חמור דאל"כ קשה למה לא נקט נבילה:

עוד נלע"ד לתרץ מה שלא דחו התוס' כאן דמתניתין דלקמן הטעם מי שבשרו מותר ונלע"ד דלא שייך לימוד זה מי שבשרו מותר אלא אי אמרינן אין בגידין בנ"ט דהא לכאורה קשה היכן נזכר דיוק זה בפסוק שדוקא מי שבשרו מותר ובשלמא באמ"ה (דף קב ע"א) דדרשי ג"כ רבנן כל שבשרו מותר היינו משום דשם נזכר בשר בקרא לא תאכל הנפש עם הבשר אבל כאן מי כתיב בשר בקרא. ונראה משום דאי אין בגידין בנ"ט אז לא שייך בו אכילה כלל והך לא יאכלו היינו הנאה כמו שכתב התוס' בפסחים (דף קב ע"א) ד"ה ור"ש וא"כ קשה כיון דלא שייך בו אכילה וא"כ גם על האכילה שאוכל לאו משום אוכל חייב אלא משום נהנה א"כ לכתוב רחמנא לא יהנה כדמקשה הגמרא גבי שור הנסקל במסכת ב"ק (דף מא ע"א) אלא ודאי דאתי לדיוקא גיד לא תאכל אבל בשר תאכל ולמידק מי שבשרו מותר ואי הוה כתיב לא יהנה לא הוה דייקינן כלל ואי הוה דייקינן היה הדיוק מי שבשרו מותר בהנאה והרי גם טמאה מותר בהנאה. וא"כ כל זה למ"ד אין בגידין בנ"ט אבל למ"ד יש בגידין בנ"ט ליכא למידק כלל מי שבשרו מותר. ועל כרחך הטעם משום אין איסור חל על איסור ולכך כאן דקיימינן דיש בגידין בנ"ט לא הוה אפשר להתוס' למימר שהטעם משום מי שבשרו וכו' אבל בדבור שאחריו דקיימינן דאין בגידין בנ"ט שפיר כתבו שהטעם כדאמר ר"ש. אלא דקשיא והרי בד"ה בוולדות קדשים וכו' ששם קיימינן דיש בגידין בנ"ט כדמוכח ממתניתין דירך שנתבשל בה גיד הנשה ואעפ"כ כתבו התוספות בסוף הדבור לפרש הטעם משום מי שבשרו מותר נראה לע"ל