צל"ח סדר קדשים קכח

בלילה הזה ומעתה תתהפך כחומר חותם דלר"י דלבני יעקב נאסר ג"ה נמצא העשה דפסח והל"ת דג"ה שניהם נאמרו לפני הדבור ומקרי כתוב בצדה ודוחה עשה דאכילת פסח ל"ת דג"ה אבל לרבנן דס"ל בסיני נאמר ג"ה א"כ ל"ת דג"ה הוא ל"ת דאחר הדבור ואין עשה דפסח דוחה ל"ת דג"ה אפילו אם היה בגידין נותן טעם ומעתה גם מתניתין דפסחים דתנן העצמות והגידין ישרפו בששה עשר אליבא דר' יהודה מוקי לה רב חסדא לקמן ולר"י שפיר שישרפו דלדידיה אף דסבר יש בנידון בנ"ט מ"מ אין עשה דפסח דוחה ל"ת דג"ה ולקמן בחידושינו יתבאר יותר:

שם ונוהג בבהמה ובחי' הרשב"א בתשובה סימן שס"ד פסק דג"ה נוהג באדם והביאו המשנה למלך בריש פ"ח ממ"א בסתם בלי שום חולק ולענ"ד אין דין זה מוסכם ותלוי באשלי רברבי שהרי קיי"ל אין ג"ה נוהג בטמאה ואין הטעם משום אין איסור חל על איסור דהרי קיי"ל אין בגידין בנ"ט וא"כ איסור טומאה ליכא ואמנם עיקר הטעם שאינו נוהג בטמאה הוא משום דאמר רחמנא על כן לא יאכלו בני ישראל את ג"ה מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאה זו שגידה ובשרה אסור כמבואר לקמן (דף קא ע"א) וכן הוא בדברי הרמב"ם פ"ח ממ"א דין ה' ומעתה הרשב"א לשיטתו דאיהו סובר דבשר אדם מותר לגמרי מן התורה ואין בו שום איסור תורה כלל והובאו דבריו בדברי הרב המגיד פ"ב ממ"א דין ג' וא"כ לדידיה שפיר קרינן ביה לא יאכלו ג"ה שבשרו מותר וגידו אסור אבל הרמב"ם שפסק שם שבשר אדם אסור מן התורה בעשה רק שאין בו לאו ועכ"פ שוב אי אפשר לומר בו מי שבשרו מותר וא"כ אין ג"ה נוהג בו והפר"ח בסימן ע"ט סוף ס"ק ו' שכתב דג"ה של אדם לכ"ע אסור מן התורה לענ"ד לא דק דלהרמב"ם אין בו שום איסור דאיסור ג"ה אין בו כיון שבשרו אסור ואיסור עשה של אדם ג"כ אין בו שהרי אין בגידין בנ"ט ולשון הרמב"ם פ"ד ממ"א ה' י"ח האוכל מנבילה וטרפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות וגידין אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור וכו' לדעתי כוונתו שאסור מדברי סופרים אבל מן התורה לא שייך בו איסור שאין בעצמות וגידין בנותן טעם:

שם ונוהג בבהמה ובחי' וכו' ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף לעיל בריש פרק כ"ה תנן ונוהג בחי' ובעוף וכתבו התוס' שם דלמעוטי בהמה קאתי. הנה היה די להתנא באמרו שנוהג בחי' ועוף ממילא שלל בהמה ולא הוצרך לפרש שאינו נוהג בבהמה וא"כ גם במשנתינו באמרו ונוהג בבהמה וחיה ממילא שלל עוף ולמה הוצרך לפרש בהדיא ואינו נוהג בעוף ונלע"ד משום שרצה לפרש הטעם מפני שאין לו כף שנ"מ מזה לדינא או לחייב עוף כשנמצא לעוף זה הכף או לפטור בהמה כשיזדמן שלא יהיה לה כף עגול וכדמבעיא לר' ירמיה לקמן (דף צב ע"ב) אלא דלפי זה איפשט בעיא דר' ירמיה ועל כרחך בתר דידיה אזלינן דאי בתר מיניה א"כ כל עוף אין ג"ה נוהג בו וכל בהמה וחיה נוהג בו לא הוה ליה למתני במשנתינו כלל ואינו נוהג בעוף והיה די באמרו ונוהג בבהמה וחיה וממילא ממעט עוף. ולכן נלע"ד דקתני שאינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף להורות שנוהג באדם שהרי יש לו כף וכדברי הרשב"א בתשובה ואעפ"כ אין מזה קושיא למ"ש לעיל דלדעת הרמב"ם אין ג"ה נוהג באדם שהרי בשרו אסור דנוכל לומר דמשנתינו אתי כר' יהודה דסבר לבני יעקב נאסר ג"ה ועדיין לא נאסר בשר אדם אפילו בעשה אבל לפי מה דקיי"ל כר"ש שאינו נוהג בטמאה ובסיני נאמר אלא שנכתב במקומו א"כ גם באדם אינו נוהג ואל תתמה לאוקמי משנתינו כר' יהודה דלא כהלכתא שהרי רצה לאוקמי בגמרא דאיסור גיד חל על איסור ולדות קדשים שכן איסורו נוהג לבני נח והאי תנא סבר בהא כר' יהודה:

שם מוקדשין פשיטא יש לדקדק דלמא הא קמ"ל דאפילו קדשים שאינן נאכלים ג"ה נוהג בהם ושלא תאמר מי כתיב לא יאכל המזבח והרי אשכחן לקמן דפליגי בזה אם נוהג למזבח וממילא לא שייך למימר מוקדשין פשיטא ואם נימא דקושיית הגמרא היא לר' חייא ב"י לקמן (דף צ ע"א) דאמר ל"ש אלא קדשים הנאכלים וכו' ולדידיה מקשה פשיטא אכתי קשה כיון שדבר זה אם נוהג למזבח הוא פלוגתא דתנאי רבי ורבנן לקמן (דף צ ע"ב) וא"כ מה בכך דרחב"י סובר שאינו נוהג למזבח איהו סבר כרבי ומשנתינו מוקי כרבנן בשלמא לשטת רש"י בזבחים (דף פו ע"א) ד"ה מאן שמעת ליה דסתם משנה שם בזבחים כרבי אתיא א"כ ליכא לאוקמי משנתינו כרבנן דא"כ קשיא סתמא אסתמא אבל לשטת התוס' שם בזבחים דסתם משנה שם כרבנן אתיא א"כ קשה דלמא גם משנתינו כרבנן וגיד נוהג אף למזבח והא גופה קמ"ל שנוהג למזבח. ונראה שאם עיקר הרבותא שנוהג למזבח לא הוה ליה למימר במשנתינו רבותא שנוהג במוקדשין וכך הוה ליה למתני בין להדיוט בין למזבח והא דקאמרי לקמן (דף צ ע"א) אחד קדשים הנאכלים וכו' יבואר לקמן:

שם גמרא אלא הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר נוהג בשליל כו'. הנה אף דהוה אשמעינן דין זה דנוהג בשליל אכתי הוה אמינא דקדשים שהוא איסור חמור מבטל איסור גיד מלחול עמו אפילו בבת אחת ועיין בתוס' לקמן (דף צ) ד"ה במבכרת ושם באוקימתא דמבכרת היה די אי אשמעינן דנוהג בשליל וממילא נוהג במבכרת דודאי אין איסור אף שהוא חמור מבטל איסור הקדום אף שהוא קל וכמו שאמר בריש הסוגיא מוקדשין פשיטא משום דמוקדשים וכו' ולכן הוצרך רש"י שם לפרש דממ"נ חייל ואשמעינן דלכ"ע חייל אפילו למ"ד אינו נוהג בשליל אעפ"כ אין איסור מבכרת מבטל איסור גיד הבא עמו יחד. אבל אין לומר שעיקר החידוש שאין איסור קדשים קדום דהרי מבכרת מלתא דפשיטא הוא דברחם הוא דקדוש אבל באוקימתא שניה שם דולדות קדשים בהוייתן הן קדושים שפיר הוצרך התנא לומר בפירוש נוהג בקדשים אף אי הוה תני דנוהג בשליל אכתי הוה אמינא דגם ולדות קדשים במעי אמן קדשי ונמצא אכתי קדשים ובזה תבין דברי רש"י ששינה בפירושו בין אוקימתא דמבכרת ובין אוקימתא דולדות בהוייתן הם קדושים ודו"ק:

שם בגמרא מוקדשין פשיטא וכו'. הנה אם נימא דגם בקדשים שאין נאכלין נוהג ג"ה לגבוה א"כ דלמא מתני' הא קמ"ל דנוהג במוקדשין אפילו למזבח שלא תאמר מי כתיב לא יאכל המזבח. ואם נימא דסוגיא זו היא למ"ד שאינו נוהג בקדשים שאינן נאכלים ולדידי' מקשה מוקדשין פשיטא דלדידיה מתניתין להדיוט איירי אכתי קשה כיון שזהו ג"כ פלוגתא דתנאי וא"כ דלמא מתניתין כתנא דס"ל דנוהג לגבוה דהיינו רבנן דרבי ואם נימא דקושיית המקשה שהקשה פשיטא הוא לרב פפא בלישנא קמא ולרב חסדא דלדידהו ליכא בזה פלוגתא דתנאי כלל וכמו שכתב מהרש"א בסוף שמעתין. אמנם לדידי קשיא דאיך אפשר לומר דליכא שום תנא דס"ל דנוהג למזבח הא איתא לקמן בסוף שמעתין תניא כוותיה דרב הונא ג"ה של שלמים מכבדו לאמה ושל עולה חולצו לתפוח וא"כ על כרחך צריכין אנו לומר שרב פפא וכן רב חסדא לא ידעו מברייתא זו ואם כן מי הכריחו להמרש"א לומר דרב פפא ורב חסדא לא מפרשי פלוגתייהו דרבי ורבנן בהכי שזה דוחק שלכאורה אי לא בהכי פליגי במה פליגי ומה חסר לו להמרש"א לומר שגם מברייתא זו לא ידעו ובשלמא לשטת תוס' בזבחים (דף פו ע"א) בד"ה מאן שמעת וכו' דמתניתין דהתם כרבנן אתיא ולהכי תנן פירשו לא יעלו ולא תנן פירשו ירדו וא"כ מתניתין אי אפשר לומר שלא ידעו האמוראים וכיון שידעו דברי רבנן א"כ על כרחך לפי אוקימתא דרנב"י טעמייהו דרבנן דקרא מרבי פירשו דליכא למימר דמרבי מחוברין דאיסורא דבעינן ממשקה ישראל ולכך הוצרך מהרש"א לומר דרב פפא לא מפרש טעמייהו דרבנן בהכי ובזה ניחא לן דלכאורה אי לא בהכי מפרש פלוגתייהו א"כ במה מפרש לה ולדידי ניחא ע"פ מה שכתבו התוס' בד"ה פירשו ירדו וכו' שכתבו דאי לאו ברייתא קמייתא הוה אמינא דרבנן מרבו כל