צל"ח סדר קדשים קכז

וממילא מוכח דחוששין לזרע האב וממילא מוכח דהיכא דכתיב לשון כלל חי' או בהמה לא אמרינן אפילו מקצת ולפי זה בחלב לענין הלאו של חלב כתיב פרטי כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו אמרינן כשב ואפילו מקצת כשב אבל בעונש כרת כתיב בסיפיה דקרא כי כל אוכל חלב מן הבהמה וכו' ונכרתה וא"כ כתיב כלל בהמה לא אמרינן מקצת בהמה ככל בהמה וא"כ כיון דמשנה דבכורים איירי בצבי הבא על התישה ועכ"פ מקצת שה הוא לא היה יכול לומר ואם אכלו אינו לוקה דשפיר לקי דהרי עכ"פ מקצת שה הוא מצד אמו ובמלקות אמרינן שה ואפילו מקצת שה אבל אמר ואם אכלו אינו ענוש כרת דשם כתיב בהמה ולא אמרינן מקצת בהמה ככולה:

ובזה נבוא על נכון על דברי הרמב"ם שפסק בתיש הבא על הצבי' וילדה בת ובת ילדה בן שאם שחט הבת לוקה וא"כ פסק חוששין לזרע האב וגם שה אפילו מקצת שה ובפלוגתא דחנינא פסק שאסור לשחוט האב ובנו ואם שחט אינו לוקה שיש ספק אם נוהג בזכרים. ופסק בכיסוי הדם שאין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחט לא יכסה דמו וגם בחול פסק שיכסה בלא ברכה ולא חילק כלל בין תיש הבא על הצביה ובין צבי הבא על התישה. וקצת אחרונים רצו לחלק דשה ואפילו מקצת שה אמרינן אבל בצבי מסופק הרמב"ם אי אמרינן אפי' מקצת צבי והקשה הש"ך עליהם בסימן ט"ז ס"ק י"ז שהוא נגד סוגיא דשמעתין דמדמה צבי מקצת צבי לשה מקצת שה דאל"כ לא היה מקשה כלום מכיסוי הדם על או"ב ובחלב פסק הרמב"ם בפ"ק דמ"א הלכה י"ג כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו ולא חילק בין אמו רחלה או אמו צבי':

ונראה דודאי לחלק בין שה למקצת שה ובין צבי למקצת צבי בלי ראיה מהכתוב מהי תיתי לחלק אבל כבר כתבתי מקום לחלק מדכתיב באו"ב שור או שה ולא כתיב בהמה אלא להורות דוקא שה אמרינן ואפילו מקצת אבל לא בבהמה ומינה דהה"ד בכיסוי הדם דכתיב חיה לא אמרינן ולפי זה אם זה הוא כוונת התנא א"כ פשיטא דלא משכחת ספק בצבי כיון דעכשיו אנו קיימינן דברור לו להתנא דחוששין לזרע אב א"כ תמיד פטור מכיסוי שהרי הוא רק מקצת צבי אלא ודאי דהתנא דהכא לפי ס"ד דהשתא עומד בשטת הת"כ דבעינן שור ושה לאפוקי מחיה ועוף דלא נימא ק"ו מטעם שחייבין בכיסוי ובשלוח הקן וא"כ לפי זה מקצת צבי ומקצת שה שוים ושפיר הקשה לרבנן לשחוט ולכסי:

אבל הרמב"ם מספקא ליה אי הלכה כחנינא ואז ממילא חוששין לזרע האב ואז אין קושיא דלכתוב בהמה שהרי צריך לכתוב אותו לשון זכר ואז בכל מקום אמרינן בין בבהמה ובין בחיה בכל מצות האמורות מקצת בהמה או מקצת חיה ככולה או אין הלכה כחנינא. ואז קשיא לן נכתוב בהמה וצ"ל דרצה לגלות שה ואפילו מקצת שה וסובר הרמב"ם שזהו מייתורא ומדאיצטריך לייתר קרא על זה סובר הרמב"ם לא כמו שכתבתי אני לעיל לפרש המשנה דביכורים לחלק בין כלל לפרט אלא סובר הרמב"ם דוקא כאן גלי רחמנא מקצת שה אבל לא במקום אחר. ולכך סובר הרמב"ם דבאו"ב עכ"פ בין כך ובין כך חוששין לזרע האב ושה אפילו מקצת שה ולכך פוסק בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן דלוקה וסובר דסוגיא דהכא דאמר דרבנן מספקא להו אי חוששין הוא רק מטעם קושיא דכיסוי דם וכל זה למאן דאמר בביצה שהטעם הוא משום אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק אבל למסקנא דביצה שהטעם שמא יבוא להתיר חלבו א"כ אף דפשיטא לן שחוששין לזרע האב וגם פשיטא לן דצבי אפילו מקצת צבי מ"מ שני המצות נוהגות בו שצבי ואפילו מקצת צבי וחייב בכיסוי וגם שה אפילו מקצת שה וחלבו אסור ולכך בשום אופן אינו מכסהו ביום טוב שלא להתיר חלבו וא"כ אין לנו הכרח לומר דמספקא לרבנן:

וגם הרמב"ם לשטתו בלאו הכי יפה פסק שתמיד הכיסוי ספק לפי שאם הלכה כחנינא אז בכל מקום אמרינן מקצתו ככולו וחייב בכיסוי ואם אין הלכה כחנינא א"כ אייתר שור או שה דאו"ב לומר מקצת שה ככולו ומדאיצטריך קרא כאן מכלל דבכל מקום לא אמרינן מקצתו ככולו ואז א"צ כיסוי ובחלב פסק חלבו אסור ואין לוקין מטעם שאם אין הלכה כחנינא אז דוקא באו"ב אייתר שה למקצת שה ולא בשום מקום אחר ולכך אין לוקין. ובמתנות פסק בצבי הבא על התישה שחייב במתנות מדכתיב אם שה ובתיש הבא על הצבי' פטור לגמרי פרק שביעי דף פט ע"ב בחולין ובמוקדשין. בגמ' מקשה מוקדשין פשיטא. והנה לדידי יפלא לאידך גיסא למה ינהוג במוקדשין וניתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת דגיד ועיין בסוגיא דזבחים (דף צז ע"ב) ובתוס' שם בד"ה ניתי עשה. ולא מבעי לרב אשי דמשני שם יקדש עשה וכו' וא"כ לדידיה עשה דוחה ל"ת אפילו במקדש אלא אפילו לרבא דמשני שם אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אעפ"כ קושייתי במקומה עומדת דאטו לא תעשה דגיד ל"ת שבמקדש הוא וקושיא זו היא למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט לית ביה עשה דאכילת קדשים כלל:

ואולם לפי מה שפלפלתי בחדושי במס' ביצה (דף יט ע"ב) שאין באכילת קדשים מ"ט כלל רק בפסח א"כ נוכל לומר דבחטאת ואשם ושלמי צבור ופסח באמת אין איסור גיד נוהג בהם דעשה דוחה ל"ת ומשנתינו דקתני שנוהג במוקדשין היינו בקדשים קלים. ובקדשים קלים שפיר הקשה פשיטא שהרי אין שם עשה כלל. ואולי בזה יש לתרץ לקמן (דף צ ע"ב) גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה דלכל הדוחקים שנדחקו רש"י ותוס' שם מה ענין שלמים הנאכלים בכל העיר לאמה שבעזרה ונדחקו בזה הרבה ואכתי קשה תנא גופיה למה נקט שלמים ולא נקט חטאת ואשם או הוה ליה למכלל כל הקדשים הנאכלים וכך הוה ליה למימר ג"ה של עולה חולצו לתפוח ושל שאר קדשים מכבדו לאמה. ולפי מ"ש ניחא דבחטאת ושאר קדשי קדשים עשה דוחה ל"ת ואוכל הכהן גם את ג"ה:

אלא דקשיא הרי בפסח ג"כ שנינו העצמות והגידין ישרפו בששה עשר ועיין לקמן (דף צ ע"ב) והרי בפסח ודאי אכילתו מ"ע וא"כ ניכלינהו ואי שניתותרו היינו נותר כדפריך לקמן ואי נימא דס"ל לתנא דהך משנה אין בגידין בנ"ט וליכא מ"ע באכילתו א"כ פשיטא קשה למה ישרופו לישדינהו ואפילו גידין דהתירא אם אין בהם טעם לישדינהו:

ונראה דאין עשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דג"ה מטעם המבואר בירושלמי והובא במס' קדושין (דף לח ע"א) בתוס' ד"ה דאקריב עומר שאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת שלאחר הדבור ודבר זה הוא בירושלמי ריש פרק ב' דחלה וזה לשונו על דעתא דר' יוסי אין עשה דוחה ל"ת אלא א"כ כתובה בצדה ופירש הר"ש בריש פרק ב' דחלה דקרא אין כתוב בצדה דמצה נאמרה במצרים וחדש בביאתן לארץ ואולם מדברי התוס' שכתבו שאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת שלאחר הדבור נראה כוונת הירושלמי דכל שהפסיק מתן תורה ביניהם שזה נאמר קודם מתן תורה וזה לאחר שניתנה תורה מקרי אין כתוב בצדה ובודאי אין חילוק בין קדם העשה או קדמה ל"ת כל שא' מהם קודם סיני וא' מהם לאחר כן אין עשה דוחה ל"ת ומעתה אין עשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דנ"ה דגיד הנשה נאמר ליעקב והוא ל"ת דקודם הדבור ועשה דאכילת קדשים נאמר בסיני ואינו בצדה וזהו לר' יהודה דאמר לקמן (דף ק ע"ב) דלבני יעקב נאסר ג"ה ותנא קמא דפליג התם במשנה ואמר בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו הנה התנא הזה הוא ר"ש כמבואר שם בסוגיא ור"ש ס"ל אין בגידין בנ"ט וממילא אין בו עשה דאכילת קדשים נמצא עכ"פ דלכ"ע בין לר"י ובין לר"ש אין עשה דקדשים דוחה ל"ת דג"ה:

וכל זה בשאר קדשים אבל בפסח נהפוך הוא דעשה דפסח הוא עשה דקודם הדבור שבמצרים נאמר ואכלו את הבשר