צל"ח סדר קדשים קכו

לו מתירין ולר"א מותר שהרי לדידיה ודאי דלא אמרינן שה ואפילו מקצת שה. ובצבי הבא על התישה לרבנן לוקה מטעם ס"ס שמא אין חוששין לזרע האב כלל וכולה שה הוא ואת"ל חוששין שמא שה ואפילו מקצת שה ולר"א מלקות ליכא דשמא חוששין וממילא שוב לא אמרינן שה ואפילו מקצת שה. ועוד דאיך אפשר לומר דרבנן מספקא להו בשה ואפילו מקצת שה א"כ למה מחייבו במתנות אבל להפוסקים דס"ל דאמרינן ס"ס בדבר שיש לו מתירין קשיא למה הרחיק רב פפא פלוגתייהו בתרתי ולמה לא מוקי דר"א מספקא ליה וכדמוקי רב חסדא לדברי הב"י:

אמנם לפי מ"ש ניחא דא"כ לר"א באמו רחל לחוד אף שאביו צבי לקי ג"כ מטעם ס"ס א"כ למה אמר ר"א כלאים הבא מן העז ומן הרחל וכו' והלא באם לחוד סגי אפילו למלקות אלא ודאי דפשיטא ליה לר"א דשה ואפילו מקצת שה לא אמרינן ולכך למלקות בעינן דוקא כלאים הבא מן העז ומן הרחל. וכל זה למסקנא אבל לפי מה דאסיק אדעתא מעיקרא דלר"א פשיטא ליה דאין חוששין א"כ קשה למה לי עז ורחל באם לחוד סגי:

ונלע"ד דר"א רבותא קמ"ל דאף דס"ל לר"א אין חוששין לזרע האב וא"כ אינו נוהג בזכרים מ"מ אסור לשחוט האב ובנו מדרבנן כיון שהאם ובנה אסור מדאורייתא גזרינן אב אטו אם והכי קאמר כלאים הבא מן העז ומן הרחל או"ב נוהג בו אפילו באב כוי דהיינו הבא מן התיש ומן הצבי' וילדה בת ובת זאת בא עליה תיש גמור וילדה בן אין או"ב נוהג בו לא באב ולא באם ואף שאביו הוא תיש גמור ובנו הרי סגי בבנו כל דהו מ"מ הרי חנינא ס"ל אינו נוהג בזכרים וכאן לגזור אב אטו אם שהרי גם האם אין או"ב נוהג בה דלא חיישינן לזרע האב ואין כאן שה. ובזה ניחא דקאמר אי הוה פליגי בפלוגתא דחנינא הוה אמינא דבהא אפילו רבנן מודו דשה אפילו מקצת לא אמרינן קמ"ל וקשה להנך פוסקים דפסקי כר' אבא דאין חוששין לזרע האב א"כ למה השגיח על רבותא דרבנן שהוא שלא אליבא דהלכתא הוה ליה להשגיח על רבותא דר"א שהרי עתה יש לטעות בדברי ר"א שס"ל רק דשה ולא מקצת שה אבל מנ"ל דס"ל דלא חיישינן לזרע האב ויתר הוה להו לאפלוגי בפלוגתא דחנינא אמנם לפי מ"ש גם לר"ח כבר מוכח דאין חוששין שהרי הוא אומר אין או"ב נוהג לא באב ולא באם:

ומעתה גם קושיית מהרמשי"ף ליתא דאי הוה מוקי בצבי הבא על התישה וילדה וכו' א"כ איך אמר שאין או"ב נוהג אפילו באב והרי הוא ס"ל דחוששין לזרע האב וא"כ ס"ל כחנינא דנוהג בזכרים. אלא אי הוה מוקי לה בכוי בן כוי שחזר צבי ובא על בת תישה זו וזה דוחק. אלא דקשיא על ידי מה אנו מוכרחין לכל זה הכל מדנקט ר"א מן העז ומן הרחל וכל זה דחיק לן השתא דס"ל לר"א אין חוששין אבל אי הוה מוקמינן דס''ל לר"א חוששין א"כ בלא"ה ניחא מה דנקט מן העז ומן הרחל וא"כ נשאר קושיית מהרמשי"ף. ועכ"פ יצא לנו ממה שכתבנו דהא דנקט ר"א מן העז ומן הרחל היינו למימר דאז אפילו האב אסור גזרה אטו האם וא"כ מכלל שאם האם לבדה רחל לא אסרינן האב שהוא צבי ובנו אטו האם עם בנה אף שהאם עם בנה אסור מן התורה לפי שצבי אטו בהמה לא גזרינן א"כ קשיא על הרמב"ם שפסק וכן פסק בש"ע סימן ט"ז סעיף ח' תיש שבא על הצבי אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה הרי שאפילו בצבי' ממש גזרינן אטו רחל ואמנם חוץ לדרכנו נ"ל שיצא לו להרמב"ם דין שלו שהיה קשה לו קושיית מהרמשי"ף אלא ודאי אי ס"ד דס"ל לר"א חוששין לזרע האב א"כ בת תישה זו שילדה בן אי מתיש ילדה אותו לא היה לו לר"א להתיר לשחוט האם עם בנה גזרה אטו האב עם בנו ואף שהאם צבי' היא לר"א שהרי ס"ל שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן ואין לומר דבאמת ר"א לא פליג רק למלקות וא"כ לרבנן לוקין ופשיטא להו דאין חוששין לזרע האב א"כ היכי משכחת לרבנן ספק בכיסוי שלא יכסה ביו"ט ולא ישחוט:

ולפי זה נשאר התימה של התוס' בד"ה אילימא דבל"ז אמרתי שאין מקום לקושיית התוספות דאיך נוקי בשחט התיש ובנו וטעמו דר"א משום שאינו נוהג בזכרים א"כ למה אמר ר"א כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו מה ענין כוי לכאן והלא אין הטעם כלל משום כוי ואפילו בבהמה גמורה ס"ל כן ומ"ש התוספות דקמ"ל דבנו ואפילו כל דהו יפה כתבו לפרש דברי חכמים דנקטו בדבריהם כוי אבל דברי ר"א אין להם פירוש אבל לפי מ"ש ניחא דבבהמה גמורה מודה ר"א דגם באב אסור גזרה אטו האם אבל כאן שהאם היא צבי' אין או"ב נוהג באב אפילו מדרבנן שאין כאן טעם לגזור באב אטו האם שהאם עצמה מותרת דצבי ובנו לא אמר רחמנא כלל. ולפי זה אם נקיים דברי התוס' הללו נדחו דברי התוס' בדבור שאחריו ד"ה ור' אליעזר סבר וכו' הו"מ למימר דכ"ע חוששין ובשה אפילו מקצת שה פליגי ואפילו בצבי הבא על התישה וכו' ולפי מ"ש אי אפשר לאוקמי בכך דא"כ אם אותה הבת שחזרה וילדה אם ילדה מן התיש היה לר"א לגזור אם ובנה אטו אב ובנו שאסור מן התורה כיון שסובר ר"א חוששין לזרע האב:

עוד נלע"ד לתרץ קושיית מהרמשי"ף דאיך נוקי דרבנן ס"ל אין חוששין וס"ל שה ולא מקצת שה א"כ נוקי משנה דביכורים דמחייבי רבנן בכיסוי ובמתנות ממ"נ אם האם תיש ליכא כיסוי ואם האם צבי' ליכא מתניתין ואם נימא דרבנן מספקא להו אם חוששין ור"א פשיטא ליה דחוששין א"כ כיון דרבנן מספקא להו ושה אפילו מקצת לא ס"ל פשיטא דקשה איך משכחת לרבנן דחייב במתנות כלל:

אלא דקשיא גם לפי המסקנא דמוקי דרבנן ור"א מספקא להו אי חוששין וכו' וא"כ על כרחך משנה דביכורים בצבי הבא על תישה ולכך הכיסוי ספק וחייב בחצי מתנות לרבנן ממ"נ וכדמסיק רב פפא דבכיסוי ומתנות לא משכחת אלא בצבי הבא על התישה א"כ היא גופה קשיא איך קאמר שם במשנה דאין חייבים על חלבו כרת ולמה לא יתחייב על חלבו כרת והרי שה אפילו מקצת שה אמרינן לרבנן והרי זה עכ"פ מקצת שה הוא שהרי לזרע האם ודאי חוששין:

ונראה בזה תרי טעמי וכאשר נדקדק עוד במשנה ההיא דקאמר ואין חייבים על חלבו כרת ודברים אלו מרפסין איגרין כיון שמטעם ספק הוא א"כ בא התנא לאורויי לקב"ה שלא יעניש כרת מספק ומי איכא ספיקא כמה שמיא וקמי שמיא גליא אם בהמה הוא חייב ג"כ כרת והתיו"ט נדחק מאד בזה לומר אף דקמי שמיא גליא שהוא בהמה מ"מ כיון שלהאוכל עצמו ספק אי אפשר להענישו כרת שהוא שוגג בזה ודברים אלו אין להם שחר הלא אפילו חלב בהמה גמורה אם אכלו ולא ידע בשעת אכילה בודאי אם הוא חלב בהמה אינו ענוש כרת וכי איצטריך לתנא לאורויי לקב"ה שלא יעניש על השוגג או על הטועה והברטנורא נתחכם בזה לומר שכוונת התנא שאינו חייב על שגגתו חטאת ויפה כיוון אבל על התנא קשה למה לו כל הדוחק הזה והיה לו לומר ואם אכלו אינו לוקה שהוא דבר דשייך להורות להבית דין איך יתנהגו מאשר יאמר דבר המגיע לשמים ועוד שזה רבותא יותר שאפילו מלקות אינו חייב:

ונראה ע"פ מה שהקדמתי בתחלת דברי ע"פ מה שכתב הב"ח והדרישה לחלק בין שה ואפילו מקצת שה ובין צבי אפילו מקצת צבי והסברתי דבריהם שיש חילוק בין פרט לכלל דבפרט דפרט הכתוב המין בהדיא שור או כשב או עז יהיה מה שיהיה אמרינן אפילו מקצת אבל בכיסוי הדם דלא כתיב פרט רק כתיב כלל ציד חי' ולא פרט חיות פרטות צבי וכדומה בעינן חי' גמורה ומינה דגם היכא דכתיב בהמה ג"כ בעינן בהמה גמורה והוכחתי הדבר מדסבר התנא חוששין לזרע האב ובזכרים על כרחך לא ס"ל כחנינא דס"ל נוהג בזכרים שהרי דריש קרא לחלק וא"כ מנ"ל דחוששין לזרע האב אלא מדכתיב שה ולא כתיב בהמה וכנ"ל מוכח דאפילו מקצת שה