צל"ח סדר קדשים קטו

שאינו מה מקום לחלק בין טומאה לטהרה כל מי מהם שבלוע הרי הוא כמי שאינו ובזה הונח לי בדברי התוס' שכתבו בד"ה כי קאמר וכו' שם באמצע הדבור וז"ל ואין לתמוה כיון דבא לאשמעינן בשני טבעות מאי כשם וכו' וכוונת דבריהם דבשתי טבעות אי אפשר להיות אחד בלוע ואחד אינו בלוע וא"כ בין הטומאה ובין הטהרה בלוע וכיון שאמר שטומאה בלוע אינו מטמאה היינו טהרה שאצלה מה זו שוב שאמר כך טהרה בלוע וכו' והיינו מטומאה שאצלה והרי היינו הך. ולפי מה שכתבתי ניחא דנוכל שפיר למצוא דומיא דב' טבעות שיהיו שפיר נוגעים זה בזה הטומאה והטהרה וא' יהיה בלוע ואחד לא יהיה בלוע ופעמים הטומאה בלוע ולפעמים להיפך ולרבא דאמר בית הבליעה בית הסתרים והיינו תחלת בית הבליעה וכמ"ש התוס' להדיא א"כ אם אכל אוכלים טמאים וכבר הם בסוף בית הבליעה מותר לאכול אחריו תכף תרומה טהורה אם אכל סמוך לשקיעת החמה וטבל ואוכל תרומה טהורה ואף שתרומה טהורה בעודה בתחלת בית הבליעה ועדיין לא מקרי בלוע נוגעת בטמאה שכבר היא בלוע מותר שטומאה בלוע אינה מטמאה אף שהטהורה אינו בלוע ואעפ"כ היא אצלה בלי הפסק ונוגעת בה כך טהרה בלוע דהיינו להיפך שאכל תרומה טהורה וכבר היא בסוף בית הבליעה ואוכל אחריו אוכל טמא והרי בעודו בתחלת בית הבליעה נוגע בתרומה טהורה שתחתיו ואפ"ה מותר לפי שטהרה בלוע אינו מטמאה ושפיר קאמר כשם. והא דפשוט ליה טומאה יותר מטהרה היינו דטומאה מפורשת בקרא והאוכל וכו' מי לא עסקינן דאכל תרומה לאלתר באופן שבעודה בתחלת בליעה נוגעת בנבילה שכבר בסוף בליעה אלא ודאי שבמקום שאין טעם ההיתר משום הפסק אין מקום לחלק בין בלועה דטומאה לבלועה דטהרה כיון שהטעם משום שהוא כאלו אינו וא"כ דא ודא אחת היא ולא שייך כשם ולכן הוכרחו התוס' לפרש כשם שטומאה בלוע אינו מטמא את האדם הבולעה כך וכו' וקמ"ל רבה שבאמת אין הטעם משום הפסק ואפילו לאביי דכל בית הבליעה בלוע הוה מ"מ משכחת בחדא מנייהו בתחלת בית הבליעה וחדא מנייהו בגרון קודם התחלת בית הבליעה ונוגעים זה בזה:

ודע דלרבא דסובר בית הבליעה בית הסתרים ולא בלוע א"כ היא גופא קשיא איך קאמר והאוכל וכו' ומי לא עסקינן דאכל תרומה לאלתר וכיון דלרבא לא הוי כי אם בה"ס הא ודאי דבשתי טבעות לא שייך בה"ס וא"כ הא מטמא התרומה ועוד האדם איך יטהר הא נושא הנבילה וצריך לומר דעכ"פ בכדי שירד ויטבול עכ"פ כבר היא בסוף הבליעה אמנם לתחלת סברת התוס' בריש שמעתין ד"ה מי לא עסקינן שעדיין לא חילקו לרבא בין תחלת בית הבליעה לסופה וכל בית הבליעה לרבא בית הסתרים א"כ איך כתבו דלהכי מביא בשמעתין קרא דוהאוכל להוכיח אף לרבא דבלוע אינו מטמא והרי לרבא באמת קשה הא לא הוה בלוע כלל ואמאי יטהר האדם והרי הוא נושא הנבילה בבית הסתרים דמטמא במשא וצריך לומר שאין כוונת התוס' דרבה סובר בגוף הדין כרבא דבית הבלוע הוה בית הסתרים אלא רצונם דלרבא דסובר שיש מקום לאוקמי קרא דבליעת עוף טהור בחזר והוציאו גם רבא סובר בזה כמוהו שאין דוחק לאוקמי קרא בכה"ג ולכן יליף רבה מוהאוכל אבל רבא עצמו סובר דגם מקרא דוהאוכל אין ראיה דשבקי לקרא דדחיק ומוקים אנפשיה בלא אכל סמוך לשקיעת החמה ובזה נלע"ד דהרא"ם לא ניחא ליה בהא דרבא ואמר דקרא לא איירי באכל סמוך לשקיעת החמה ולכך סבר דלרבא גזרת הכתוב שנבילת בהמה אף שבית הבליעה בה"ס אפ"ה לא תטמא ומה שאמרו שם בנדה (דף מב ע"ב) דלרבא אם תחב לו חבירו כזית נבילה לתוך פיו נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא:

אומר אני ע"כ לא גזר הכתוב בנבילת בהמה שאינו מטמא בבית הבליעה אלא דרך אכילה דכן כתיב בעוף טהור לא יאכל לטמאה בה ובזה גזר בה ולא באחרת וכן קרא דרבה והאוכל וכבס בגדיו אבל בלא דרך אכילה כגון שתחב לו חבירו לבית הבליעה וחזר והוציאו זה לא מקרי אוכל ובזה שפיר מטמא במשא לרבא ולא טעה הרא"ם בדברי הגמרא ובחנם השיג מהרש"א עליו שם בנדה ואף שלא נמשך הרא"ם אחר דברי התוס' מכל מקום דברי הגמרא אינם כנגדו באופן שדברי הרא"ם הם להיפוך מדברי התוס' שלדברי התוס' רבא מוקי ברייתא בחזר והוציאו ולדברי הרא"ם בזה אדרבה לרבא טמא היכא דבית הבליעה לא היה רחב והסיטו אבל אם לא חזר והוציאו ונשאר שם כדרך אכילה ובזה גזרת הכתוב שנבלת בהמה אינו מטמא בבית הבליעה אף שהוא רק בבית הסתרים:

ולפי זה לרבא אין לנו הוכחה על טומאה בלועה שהרי לרבא גזרת הכתוב הוא וכיון שאין לנו הוכחה על טומאה בלועה ממילא פשיטא שאין לנו הוכחה על טהרה בלועה וא"כ ממילא הלכה כרבא וזהו דעת הרוקח ולכן לא מצא היתר לאשת כהן לכנס לאוהל המת כשהיא מעוברת אלא מטעם ס"ס שמא נקבה ואת"ל זכר שמא נפל ומתורץ קושיית המג"א בסימן שמ"ג ודו"ק:

וחוץ לדברינו בלא"ה אני תמה על המג"א בזה דמה ענין טהרה בלוע בעובר ועובר ירך אמו הוא וכשנטמאת האם נטמא גם העובר עמה כאחד וכמו שאמרו רז"ל ביבמות (דף עח ע"א) דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה דעובר ירך אמו ואף שדחה התם שהטעם משום דאין כאן חציצה דהיינו רביתיה מ"מ אין זה עיקר ולא דחה כן אלא לר' יוחנן אבל רבא בעצמו עיקר טעמו משום עובר ירך אמו וכן פסקו התוס' במס' ב"ק (דף מז ע"א) ד"ה מ"ט דבכל מקום עובר ירך אמו מלבד בטרפה שיש לו חיות בפני עצמו. וא"כ בשלמא באשה שמת ולדה בתוך מעיה שם אין לומר אשה ועובר חד ירך דאטו הולד מקבל טומאה ממקום אחר הולד עצמו מת הוא ואמו הרי היא בחיים לפנינו ואין לומר כאן עובר ירך אמו שהרי יש לאם חיות בפני עצמה רק שתקבל טומאה מן הולד במגע או במשא בזה שפיר הוה בלוע אבל אשה מעוברת טהורה שנכנסה לאוהל המת ואח"כ ילדה הדבר פשוט דלרבא דעובר ירך אמו גם הולד נטמא במת עצמו וצריך הזאה שלישי ושביעי אם לא שנולד אחר שהוזה על אמו שאז הזאה וטבילה של האם סלקא לולד ג"כ דעובר ירך אמו וא"כ מעוברת אשת כהן אסורה לכנס לאוהל המת וזה לא מחשב טהרה בלוע כלל ולכן הוכרח הרוקח להתיר מטעם ס"ס ופשוט בעיני מאד שכל דברי התוספות הנ"ל נעלמו מן המג"א בשעה שכתב דבר זה. ונחזור לדברי הנ"ל שכתבתי דלרבא לא ס"ל כלל טומאה בלוע אינו מטמא ואומר אני דאי אפשר לומר כן דא"כ למאי הלכתא פליג רבא על אביי אם בית הבליעה בה"ס או בלוע והלא לרבא ליכא נ"מ בין בלוע לבה"ס ואף אם נדחק לומר דמשום הכי דס"ל לרבא בית הבליעה הוא בית הסתרים מש"ה אמרינן דעל כרחך גזרת הכתוב הוא אבל אי הוה בית הבליעה בלוע לא הוה אמרינן דהוא גזרת הכתוב דהא תינח בפלוגתא דבית הבליעה והרי רבא ואביי פליגי ג"כ באותו מקום באשה א' בה"ס או בלוע וכיון דכבר סבר רבא דבית הבליעה בה"ס ולסברתי שוב גם טומאה בלוע מטמאה א"כ למאי הלכתא פליג באותו מקום באשה אי בה"ס או בלוע:

ולכן נלע"ד דלרבא לא קשיא כלל מקרא דוהאוכל מנבלתה דהא לכאורה קשיא בדברי התוס' בסוף ד"ה מי לא עסקינן שכתבו דלא מסתבר לאוקמי כולה קרא לדרשה דהכא לטהר טומאה בלוע דהא משמע דאתא למימר טומאה וכו'. והנה קשיא הרי גם לדרשה דשיעור אכילה לא אתי להורות טומאה כי אם טהרה דנוגע ונושא אינו נטמא כי אם בנושא שיעור אכילה וא"כ כיון דלכל הדרשות אתי קרא רק להורות טהרה א"כ דלמא רק לטומאה בלוע אתי. ולכן אמרתי שאי לאו קרא דוהאוכל אין הסברא חיצונה לטמא בכל שהוא אלא אדרבא הסברא כשם שטומאת אוכלין טומאה קלה אין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה כך טומאת נבילות שהיא טומאה