צל"ח סדר קדשים קיד

גם ארישא והנה בהמה שהפילה חררת דם תקבר ולא מן הדין אלא כדי לפרסמה שהיא פטורה מן הבכורה כמבואר בש"ע סוף סימן שט"ו ובשליא א"צ לקברה אף שנפטרה מן הבכורה וכתבו שם האחרונים שהטעם ששליא אין צריך פרסום שהכל יודעים שאין שליא בלא ולד. ומעתה נלע"ד דטעמו של רמ"א דסובר כדעת הרא"ש דאפילו לר"ה גם ברישא נפטרה מבכורה ובהושלך לכלבים אין כאן רוב יחדיו ולא נתפרסם שזה חשיב לידה ולכך צריך להשליך לכלבים ואף שדעה ראשונה שם הוא דעת הרמב"ם שסובר דלא נפטרה מ"מ הרמ"א לעצמו כתב כן לפי דעתו שכתב אח"כ שי"א שנפטרה:

ובזה נלע"ד פירוש דברי הגמרא דקאמר מאי לאו מחתך ומניח ואי אמרת למפרע יקבר מיבעי ליה והנה יותר הוה להקשות ואי אמרת למפרע אמאי משליך לכלבים ולמה אמר יקבר מיבעי ליה ונראה דהא לכאורה קשה מאי דקאמר מאי לאו מחתך ומניח מהיכא ראה שכוונת המשנה כן ואם מכח הסיפא זה מקשה אח"כ. ונראה דהוה ליה הוכחה לזה מדקאמר אבר אבר ואי מחתך ומשליך וא"כ למפרע קדיש א"כ באבר א' סגי אלא דאיכא למימר לעולם למפרע ובאמת באבר א' סגי אלא דאף לענין ההשלכה לכלבים הוה רבותא יותר דסגי באבר א' מ"מ לענין הפטור מן הבכורה רבותא יותר אף שמחתך כל אבר והשליך ומעולם לא היה רוב יחדיו אפ"ה נפטרה מן הבכורה ואם כן ע"כ גם לר"ה נפטרה מן הבכורה קאי גם ארישא כדעת הרא"ש ודלא כרמב"ם א"כ היא גופה קשיא יקבר מיבעי ליה כדי לפרסם שפטורה מן הבכורה ועל זה משני ליה הב"ע במחתך ומשליך ולא כמו שאתה סבור דנפטרה קאי גם ארישא אלא להיפך דדוקא כאן נפטרה אבל ברישא לא נפטרה וכדעת הרמב"ם ולכך קאמר מחתך אבר אבר שחתך כל אבר והשליך אבל בחתך רק אבר אחד והשליך אף שמותר להשליכו אח"כ כולו כאחד לכלבים מ"מ כיון שיצא לבסוף רוב העובר בשלמות עכ"פ לידה הוא ונפטרה מן הבכורה לכך קתני אבר אבר. ועל זה מקשה ליפלוג ולתני וכו' ולכאורה אין זה קשיא דהרי מוקמינן למסקנא דמתניתין מיירי חציו ברוב אבר או רובו במיעוט אבר וקמ"ל דלא שבקינן וכו' וכל זה עכשיו דנקט רובו ממש אבל אי הוה נקט מחתך ומניח לא היה מוכח דבר זה ולמימר דסוגיא זו פליג על המסקנא או לא אסיק זה אכתי אדעתיה זה דוחק. אמנם לפי מה שכתבתי ניחא עכשיו דמוקי דנפטרה מן הבכורה לא קאי ארישא א"כ בלא"ה לא מוכח כלל דמיירי בחציו ברוב אבר או ברובו במיעוט אבר דהא לכאורה קשה מאי מקשה לקמן אטו עד השתא לא שמעינן דרובו ככולו ודלמא לדיוקא איצטריך דוקא רובו אבל פחות מרובו חותך ומשליך אלא דזה כבר תנן בהדיא ברישא אלא דדלמא אתי לדיוקא דפחות מרובו לא נפטרה מהבכורה בחותך ומשליך דזה אינו מבואר ברישא אלא דהיה סבור לקמן דבאמת גם בזה נפטרה דקאי גם ארישא אבל השתא דאמרת דבאמת לדיוקא דברישא לא נפטרה ולכך תני אבר אבר א"כ לא מוכח כלל דהלכו באברין אחר הרוב א"כ ליפלוג ולתני בדידה:

ונחזור לראשונות שהקשיתי לדעת הרא"ש איך אמר דקמ"ל דלא שבקינן רוב עובר וכו' מה צריך מיעוט זה הא כבר אמר דזה מלתא דפשיטא הוא וכתבתי לתרץ דכוונתו דאפילו במחותך שאינו מחובר לרוב עובר אפ"ה לא שבקינן וכו' והקשיתי דא"כ מה צורך לאוקמי ברובו במיעוט אבר נימא דקמ"ל דאפילו במחותך אפ"ה מרובו צריך קבורה. אמנם לפי מ"ש שעיקר קושיית הגמרא דעד עתה לא שמעינן הוא על ונפטרה מן הבכורה שזה שמעינן ממתניתין דידה אפילו במחותך א"כ שפיר הוצרך לחדש דקמ"ל דלא שבקינן רוב עובר אפילו במחותך:

אלא דלפי זה קשה מה שמאריך בגמרא אדתני סיפא יצא רובו יקבר ונפטרה מן הבכורה למה הוצרך להביא ונפטרה מן הבכורה בל"ז הוה אמינא לתרץ משום דכבר כתבתי דלדברי רמ"א ולפי מה שפירש המע"מ דבריו דאפילו לר"ה ואפילו כבר הושלך לכלבים אפ"ה מרובו ואילך צריך קבורה א"כ אם אפשר לומר כן נסתר קושיית הגמרא דנפלוג בדידה דאדרבה יצא רובו ארישא קאי שאפילו כבר הושלכו החתיכות לכלבים מ"מ מרובו ואילך צריך קבורה וא"כ זה רבותא יותר ממחתך ומניח. ונראה משום דיש לדקדק בסיפא דקתני יקבר ונפטרה מן הבכורה כיון דתנן יקבר א"כ זהו הנולד עכשיו הוא קדיש בבכורה א"כ פשיטא דנפטרה מן הבכורה. אמנם לרמב"ם ולרא"ש לכל מר ניחא לשיטתו לרמב"ם דנפטרה לא קאי ארישא לדיוקא אתי דוקא זה נפטרה מן הבכורה הא ברישא שחתך והשליך לא נפטרה ולרא"ש ג"כ ניחא דבאמת בסיפא משנה שא"צ שנפטרה מן הבכורה אלא ארישא קאי שאף ששם משליך לכלבים אפ"ה נפטרה מן הבכורה. וא"כ על כרחך דרישא מיירי ביצא כך רובו דאל"כ שלא יצא כך רובו רק מיעוטו א"כ ודאי שלא נפטרה ופשיטא שלא נפטרה וליכא למימר כלל שנפטרה קאי למעוטי ארישא כרמב"ם וגם ליכא למימר דנפטרה קאי ארישא כרא"ש. וא"כ מיותר ונפטרה בסיפא לגמרי. וא"כ אי לא הוה מביא סיומא דמלתא ונפטרה מן הבכורה לא הוה מקשה מידי דהוה אמינא דיצא רובו ארישא קאי שאף שכבר הושלכו החתיכות הראשונות לכלבים מ"מ מרובו ואילך יקבר אלא דלפי זה רישא מיירי שעדיין לא יצא רובו כלל ולכך מביא סיומא דמלתא ונפטרה וכו' וא"כ אי סיפא ארישא קאי ורישא קודם יציאת רוב מיירי א"כ ל"ל ונפטרה מבכורה דסיפא פשיטא כיון דיקבר כבר נפטרה מן הבכורה:

אלא דלפי מ"ש עיקר הקושיא מה דאמר אטו עד השתא לא שמעינן רובו הוא ממה דתנן ונפטרה ולהרא"ש הסוגיא אליבא דרבה א"כ קשה מאי קושיא דלמא הא קמ"ל דוקא רובו לאפוקי מחתך ומניח דזה לא שמעינן מרישא דרישא איכא לפרש מחתך ומשליך והא דתנן ונפטרה מן הבכורה הוא משום דאי לאו דתנן ונפטרה מן הבכורה לא הוה שמעינן כלל תיובתא לרב הונא והוה מפרשינן מחתך ומשליך וסיפא ארישא קאי אף שחתך והשליך מ"מ יצא רובו לאחר יציאת הרוב יקבר וכנ"ל:

דף עא גמרא אמר רבה כשם שטומאה וכו' כך טהרה וכו'. הנה מי נתלה במי מדאמר כשם שטומאה וכו' משמע שזה פשוט יותר מזה והיה מקום לומר דוקא טומאה מהני בלוע אבל לטהרה לא מהני בלוע וקמ"ל רבה שאין לחלק. ובאמת הדבר להיפך שטהרה בלוע פשוט יותר כדאשכחן בכלי חרס שמועיל לטהרה הבלוע בתוכו ואינו מועיל לטומאה הבלוע בתוכו וא"כ למה עשה רבה הטומאה לפשוט יותר. וצריך לומר שטומאה בלוע מפורש במקרא ולכן הוא פשוט יותר. והנה אם במקרא עצמו היה יכולת בידינו לתלות טעם ההיתר בחדא מנייהו או בטומאה שהוא בלוע או בטהרה שהוא בלוע בודאי שיותר היינו תולים טעם ההיתר בטהרה כדאשכחן בכלי חרס המוקף צ"פ. ובזה הונח לנו ממה שכתב מהרש"א בסוף שמעתיה שכתבו התוס' דגם ב' טבעות דריש רבה מקרא דאוכל נבלתה דמי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעה וטובל ואוכל תרומה לאלתר עיין בסוף ד"ה כי קאמר רבה וכתב מהרש"א א"כ גם לבר פדא ניחא כיון דטומאה קלה עד לכלב וא"כ תטמא התרומה במעיו ולדידי שפיר קאמר דלבר פדא לא ניחא דמנ"ל לתלות טעם ההיתר בטומאה ודילמא ההיתר הוא משום דטהרה היא בלוע אך דלכאורה נראה דעד כאן לא יליף טהרה בק"ו מטומאה אלא בחדא מנייהו בלוע שאז יש לתלות טעם ההיתר משום הפסק שהאדם מפסיק בין רשות הטומאה לרשות הטהרה שחדא מנייהו מובלע תוך גופו ואידך הוא חוץ לגוף והגוף מפסיק ואינו מניח הטומאה לעבור וא"כ שפיר יש ק"ו לענין הטהרה כדאשכחן בכלי חרס שאינו מפסיק בפני הטומאה שבתוכו ומפסיק בפני טהרה שבתוכו אבל בשניהם בגופו אין כאן שום הפסק וא"כ בין אם תתלה הטעם בטהרה ובין תתלה הטעם בטומאה צריך להסביר טעם ההיתר שדבר הבלוע כמי שאינו דמי וכיון דדבר הבלוע כמי