צל"ח סדר קדשים קטז

חמורה לא יטמא אחרים בפחות מכביצה ולכן כתיב והאוכל למימרא דנוגע ונושא בשיעור אכילה מיירי שהוא כזית וא"כ קרא דוהאוכל בשיעור אכילה בצמצום מיירי דאי ס"ד דמיירי ביותר משיעור אכילה א"כ דלמא באמת כביצה מיירי וכיון דקרא בשיעור אכילה מיירי א"כ לר' יוחנן דסבר בסוף פרק ג"ה דשיעור אכילה היינו בגרונו ובין הכל סגי בכזית עם מה שנשאר בחנכים א"כ בבואו לבית הבליעה כבר איפחת מכזית ושפיר יכבס בגדיו וטהר בערב אפילו לאכול תרומה ובשלמא שם בנדה דאמר נ"מ היכא דתחב לו חבירו כזית לתוך פיו א"כ חבירו תחבו עד בית הבליעה ולא איפחת שעורו ושפיר קאמר שם דלרבא מטמא במשא. וכן נבלת עוף דאינו מטמא עד שיהיה בבית הנפש ושם אמר רחמנא שיהיה שיעור אכילה עיין ברמב"ם ריש פרק ג' משאר אה"ט וא"כ שם צריך שיהיה כזית שלם ודומיא דהכי בנבלת בהמה אינו מטמא ושפיר הוכיח אביי מזה דבלוע הוה אבל בקרא דוהאוכל לא בא לבית הבליעה כזית שלם ונסתר הוכחת רבה. ואמנם בני החתן שמואל השיבני דהרי קרא והאוכל מיירי בבלעו שלם דאל"כ בלא"ה לא חזי לגר וכדפירש רש"י בהדיא וא"כ דמיירי בבלעו שלם לא נחסר השיעור ויפה השיב בני. אמנם היא גופה קשיא דסתם אוכל משמע דרך אכילה וסתם דרך אכילה שלועסו וא"כ מנ"ל לרבה להוכיח מקרא זה דטומאה בלוע אינו מטמא. אמנם אפשר דאי קרא מיירי בלועסו ונחסרה שעורו או שנמאס א"כ לא קמ"ל קרא מידי ולמה לי קרא שהרי קרא זה מיותר הוא לדרשה אמנם לפי מ"ש התוס' א"כ קרא זה עקרו ליתן לנוגע ולנושא שעור אכילה רק דרשה דהכא ממילא מוכח משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ומיירי גם באוכל ממש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא בלועסו מיירי:

ונראה לתרץ ובזה יתורץ ג"כ דאמר הניחא לר' יוחנן אלא לבר פדא וכו' ומה קושיא והא זה מימרא הוא ולא ברייתא ודלמא באמת רבה כר' יוחנן ס"ל ולא כבר פדא. ונראה דהתוס' הקשו בנדה דכיבוס בגדים דכתיב באוכל מיותר ע"ש שכתבו ואולי לשום דרשה כתבו ולדידי נראה משום דבבכורות פי' רש"י טומאה קלה היינו מגע וחמורה היינו משא וא"כ אי לאו דכתיב כיבוס בגדים לא הוה מוכח דטומאה בלוע אינו מטמא דאי הוה כתיב והאוכל יטמא עד הערב הוה אמינא דמיירי בכבר נפסלה מאכילת אדם וראוי' רק לכלב והא דנטמא ממנה היינו במגע וא"כ כאשר היא בבית הבליעה שוב הוה בה"ס ואינו מטמא במגע ולכך אפילו אכל סמוך לשקיעה טהר בערב אבל אם ראויה לאדם באמת אינו טהור עד שיתעכל במעיו לגמרי ולכך כתיב כבוס בגדים דהיינו משא וא"כ בראויה לנר מיירי ואפ"ה טהר בערב ומוכח טומאה בלוע אינו מטמא וא"כ כיבוס בגדים דקרא מיותר לדרשה זו ועל כרחך מיירי בלא לעסו וא"כ על כרחך כבר פדא סבר דאל"כ אין לנו ראיה מדכתיב כבוס בגדים דאכתי לא הועיל קרא בכבוס בגדים דאפילו מיירי בראויה לכלב מ"מ מוכח מדטהור בערב ועל כרחך לדרשא אחרינא נכתב כבוס בגדים וא"כ קשה דלמא מיירי בלועסו וחסר שעורו אלא על כרחך כבר פדא ס"ל ומקשה שפיר דהא אינה ראויה לגר:

אלא דאני אומר דהא צריכין אנו להבין למה שינה רש"י כאן מפרושו בבכורות ופירש כאן טומאה קלה היינו מגע נבילה לטמא אוכלין. ואמרתי שכוונת רש"י לתרץ קושיית מהרש"א שהקשה הא לבר פדא ג"כ ניחא שהרי אוכל אחריו תרומה כמו שכתב התוספות בסוף שמעתין והנה לעיל כתבתי לתרץ קושיית מהרש"א דכוונת הגמרא אלא לבר פדא מנ"ל לתלות הטעם בטומאה בלוע דילמא משום דטהרה היא בלוע ועכשיו הדרנא בי ואתרץ ג"כ מה שנדחקו כל מפרשי הש"ס דלמסקנא דשמעתין דרבה בב' טבעות מיירי ותרווייהו מוכחי מהך קרא עצמו דמי לא עסקינן שאוכל תרומה מיד וא"כ למה לי הק"ו כלל מכלי חרס ונלע"ד לפי מה שכתבתי בתחלת דברי שאם אכל אוכל טמא וטבל ואוכל תרומה טהורה ובתחלת אכילה אכתי הטהורה אינו בלוע שהרי עדיין לא הגיע לבית הבליעה ועדיין הוא בסיום החנכיים ונוגעת בטמא שכבר הוא בבית הבליעה וזה הוה דומיא דשתי טבעות וההיתר הוא משום טומאה בלוע ולא משום טהרה בלוע וזה מפורש במקרא והאוכל מנבלתה ומיירי סמוך לשקיעה ואוכל תרומה מיד ומנ"ל לרבה ההיפך כטהרה בלוע שאוכל מתחלה תרומה ואוכל אחריו אוכל טמא שאז האוכל הטמא קודם שמגיע לבית הבליעה נגוע בתרומה שבתחלת הבליעה ועיקר ההיתר משום טהרה בלוע וזה נלמד מק"ו כיון דחזינן בכלי חרס דיותר יש טהרה בטהרה בלוע מטומאה בלוע ודו"ק. ולפי זה איצטמיד קושיית מהרש"א דגם לבר פדא ניחא ואין לתלות הטעם בטהרה בלוע שהרי בתחלת אכילתו התרומה אכתי התרומה אינו בלוע רק הנבילה בלוע ולכן נלע"ד דבשלמא אם אכתי אף במעיו שם נבילה עליו דחזיא לגר א"כ מטמא בכזית אבל אם כבר נפסלה מגר ושם מגע נבילה עליו דהיינו אוכל ראשון וא"כ שעורו לטמא אחרים בכביצה והרי לא אכל רק כזית וא"כ בשלמא לפי האמת דמשני שלא בפנים חזיא שפיר כתבו התוספות דגם ב' טבעות מוכח מהך קרא שהרי אוכל תרומה ואכל הנבילה תטמא התרומה ונבילה שעורו בכזית אבל לפי ההוה אמינא שנפסלה מגר וא"כ אפילו התרומה לא תטמא כיון שאין כאן כביצה וכל זה לפי פירוש רש"י בכאן אבל לפי פירושו בבכורות טומאה הקלה במגע וא"כ אפילו אדם מטמא במגע וטומאת נבילות עליו רק שאינו מטמא במשא וא"כ אכתי גם לבר פדא ניחא שהרי עכ"פ אף שנגיעת אדם בה"ס היא מ"מ תטמא התרומה דהוה ב' טבעות ושיעורו שפיר בכזית זהו הנלענ"ד כוונת רש"י בפירושו כאן ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא למה לי כיבוס בגדים ואי משום דאי לא הוה כתיב כיבוס בגדים הוה אמינא דמיירי בנפסלה מאדם והא דנטמא האדם היינו משום דטומאה קלה וכו' היינו במגע נטמא וא"כ אכתי לענין מגע טומאת נבילה עליו וא"כ אכתי מוכח מדאוכל תרומה מיד מכלל דטומאה בלוע אינו מטמא:

עב ע"א גמרא אשה מרגשת בעצמה התוס' במס' ע"ז ובמס' נזיר ס"ל דטומאת אדם באדם בחיבורין הוא דאורייתא והרמב"ם פרק ה' הלכה ג' ס"ל שהיא מדברי סופרים ועיין שם בכ"מ שס"ל לרמב"ם דרבא דאמר לא תתלי בוקי סריקי ברב נחמן חולק וס"ל דחיבורין לאו דאורייתא ואומר אני להוכיח כדברי הרמב"ם ממשנתינו דקתני ופשטה החיה ידה ונגעה בו והנה למסקנא דטומאה זו מדברי סופרים יש להקשות כיון שהוא גזרה שמא יוציא ראשו והאשה טרודה בצערה א"כ אפילו נגע החי' רק באשה ג"כ תטמא טומאת ז' שמא הוציא ראשו ואז נטמאת האשה וממילא נטמאת החי' בחיבורין. בשלמא האשה בעצמה מרגשת בעצמה ולהכי אפילו כעין משנתינו שנגעה החי' בוולד עצמו אין צורך לאוקמי שלא נגעה באשה אלא אפילו נגעה טהורה לגמרי אפי' מטומאת ערב שהרי היא מרגשת בעצמה וממילא אם תרגיש שהוציא ראשו תדע שהיא טמאה מחמת עצמה ולא תגע בטהרות וכשמרגשת שעדיין לא הוציא ראשו גם החיה טהורה אלא שבחי' גזרו שהיא אינה מרגשת אבל להיפך החי' תטמא אפילו לא נגעה בולד. בשלמא לדעת הרמב"ם חיבורין דרבנן והוה גזרה לגזרה אבל לדעת התוס' קשיא בשלמא לפי ההוה אמינא שהיא דאורייתא שפיר כיון דאשה טהורה ע"פ הדין אי משום בלוע לתוספות אי משום בה"ס לרש"י איך תטמא החיה אבל למסקנא קשיא ונראה דנקט ונגעה בולד להורות שטומאה דרבנן אפילו נגעה בוולד שלא ואשר דשתי טבעות דאורייתא ואז החי' טמאה דאורייתא ומטמא האשה קמ"ל דאפילו הכי האשה טהורה לפי שגם החי' לא נטמאת רק מדברי סופרים שמא יוציא ואשה בעצמה מרגשת:

ולפי זה לפי דרשת ר"ע הנוגע במת בנפש וכו' איזה מת שבנפש וכו' קשה היה לקרא למכתב רבותא יותר שאפי' אינו נוגע במת אלא שנוגע בנפש שבו מת נטמא בחיבורין