צל"ח ברכות צט

כרם נוהג בו דין רבעי ולא שאר אילנות ומאן דתני נטע רבעי ס"ל דגז"ש אתי דאפילו כרם שהוא דבר הראוי לנסכים אפ"ה הרי הוא כשאר אילנות ונאכל ע"י חילול ומעתה מסתפק הגמרא במאן דתני כרם אי נפקא לי' מגז"ש דרבי לחוד או דלמא מגז"ש לחוד לא הוה יליף למימר דוקא כרם דאיכא למימר דאתי להתיר גם כרם ע"י חילול ולכך איצטרך גם דרשה דדבר הטעון הילול וכו' למעוטי שאר נטע שאין צריך חילול כלל וע"פי מ"ש דגז"ש דרבי אתיא שפיר גם למאן דתני נטע רבעי ניחא מה שלכאורה יש לדקדק שהתוס' השוו דבריהם ולמאן דתני וכו' שכן הוא התחלת הדביר והי' להם לרשום לעיל חד תני כרם רבעי ועתה קיי"ל וכו' ולפי מ"ש ניחא דבל"ז הי' הפשוט דגז"ש דרבי ודאי מורה דרק בכרם נוהג רבעי וא"כ פשיטא שאין מקום לפלפל הלכה כמי דודאי הלכה כרבים וא"כ בין בארץ ובין בח"ל רבעי אינו נוהג אלא בכרם אבל כיון דחזינן דהתלמוד קאמר ולמאן דתני וכו' הניחא שמסתפק בזה וקשה כנ"ל דמהי תיתי לעשות שלש מחלוקת בדבר וצ"ל כמו שכתבנו דגז"ש דרבי אתיא נמי למאן דתני נטע רבעי הוצרכו התוס' לחלק בין ארץ לחוץ לארץ מטעם כל המיקל בארץ כנ"ל

ד"ה ואתי נמי זית וכו' וא"ת איכא למפרך מה להצד השוה שבהם שכן חייבים בלקט. ובשטה מקובצת במס' ב"מ דף פ"ז ע"ב כתב בשם הרא"ש דכיון דיש בזית צד השוה של צד מזבח אהני שוב מה דאקרי כרם זית אף דלא אקרי כרם סתמא מ"מ מועיל לדחות הפרכא דלקט ופרט ולפי זה יש לתרץ מה שהקשיתי דלדברי הרמב"ם דמעשר פירות הם מן התורה ממילא יש בכל פרט צד מזבח וא"כ למה דוקא זית אתי בצד השוה של צד מזבח וכן מה שהקשיתי אפילו לשטת הראב"ד הרי עכ"פ בכל פירות של שבעת המינין יש צד מזבח בביכורים ולמה פירט ואתי נמי זית דוקא יתר מכל שאר שבעת המינין ולפי דברי הרא"ש הכל ניחא דנגד כל שאר אילנות יש פירכא דמה להצד השוה שכן חייבים בלקט ופרט

ד"ה תינח לאחריו דעקר ברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת דברי התוס' תמוהים דמה זה שכתבו דעקר ברכה וכאלו יש עוד מקום דכתיב ברכה אלא שאינו עקר. ועוד מדוע המתינו התוס' עד כה ולא רשמו לעיל בדברי הגמרא דאמר אשכחן לאחריו ורש"י באמת פירש כן לעיל וגם כל דברי התוס' כאן הם ללא צורך כי מה חדשו בזה יותר מרש"י וזכרון דברי רש"י לעיל עולים גם כאן. ונראה דלפי מה שביארתי לעיל בדברי הגמרא כאן שהקשה תינח לאחריו וכו' אף שכבר השיב לו לעיל דק"ו הוא וכתבתי שעקר קושיית הגמרא דכאן הוא דאם תמצא לומר דשפיר ילפינן משבעת המינין א"כ אייתר הלולים לברכה שלפניו ומוכח דליתא להאי ק"ו עיין בדברינו לעיל ונמצא מצינן עתה ברכה לפני' דהיינו הילולים וברכה לאחריו דכאן גבי שבעת המינין וממילא קשה מאי אולמא דברכה לאחריו מברכה לפניו דקאמר תינח לאחריו ולזה פירשו דעקר ברכה וכו' דהילולים אף דמוקמינן לי' על ברכה מ"מ אינו מפורש לשון ברכה בקרא ועוד דמה מוקמינן לי' על ברכה לפניו אינו מפורש דאיירי לפניו אלא מכח ייתורא דלאחריו דילפינן משבעת המינין אבל ברכה דלאחריו היא עקר ומפורש בקרא ואכלת וגו' וברכת וע"פי זה אפשר ליישב גם שינוי לשון הגמרא דלעיל קאמר אשכחן וכאן קאמר תינח משום דלעיל קיימינן דואכלת ושבעת קאי רק אלחם ואיצטרך הילולי' בכרם לגופי' קאמר אשכחן לאחריו דלאחריו אשכחן בקרא אבל לפניו לא אשכחן כלל אבל כאן הוכרחנו דהילולים היינו לפניו א"כ אשכחן גם לפניו לכך לא קאמר אשכחן לאחריו רק קאמר תינח ומטעם שכתבו התוס' שזה עקר יותר

ד"ה לפניו וכו' לאו ק"ו הוא דא"כ וכו' ובפרק מ"ש וכו' עיין בדברינו לעיל בדבור הקדום וכאן בדבור זה ג"כ קשה למה איחרו התוס' ולא כתבו כן לעיל דכבד שני לי' גם לעיל בהאי ק"ו ואמנם לפי מ"ש בריש הסוגיא בארנו יישוב להך דמי שמתו אפילו לפי הס"ד בשמעתין דברכה שלפניה ג"כ דאוריתא מ"מ שעורא בעי וא"כ ב"ק יבול לצמצם אכילתו פחות פחות מכשיעור ודע שודאי כן הוא שאם הי' ברכה שלפניה דאורייתא הוה בעי שיעורא דכיון דמק"ו אתיא דיו לבוא מן הדין להיות כנדון ובברכה אחרונה בעי שיעור דואכלת ושבעת כתיב ולכך לא רשמו התוס' דבור זה בתחלת הסוגיא דשם שפיר איכא למימר שק"ו גמור הוא אבל כאן שזכינו לדין דכל שבעת המינין בעו ברכה אחרונה מן התורה דעל כלם קאי וברכת ולפי זה קשה דאייתר הילולים דכרם דהרי גפן כתיב בפירוש בשבעת המינין וכבר כתבתי לעיל מה שנלע"ד בזה אבל התוס' ס"ל דהילולים אתי להורות דעל כל שהו יברך ברכה אחרונה לפי שבפסוק ארץ חטה וכו' כתיב ואכלת ושבעת ובעינן או כדי שביעה או עכ"פ כביצה או כזית במחלוקת ר"מ ור"י לקמן דף מ"ט ע"ב לכל אחד מהפוסקים כדאי' לי' אבל עכ"פ שעורא בעי וגלי רחמנא בכרם הילולים להורות דמה דקבעתי לך שעור היינו לשלש ברכות או עכ"פ מעין שלש לזה בעינן שיעור אבל אף לכל שהו הילולים בעינן שיברך ברכה אחרונה וא"כ לפי שמה זו גם ברכה אחרונה היא בכל שהו ואם ק"ו זה ק"ו גמור הוא שפיר קשה ממשנה דבעל קרי למה על המזון אינו מברך לפניו וכאן לא שייך תירוץ שלי שיכול לאכול פחות פחות מכשעור שהרי גם על כל שהוא חייב לברך מן התורה אלא על כרחך דלאו ק"ו הוא

ואמנם כל זה לפי הס"ד דהילולים דרשה גמורה היא אבל במסקנא דברכה שלפני' היא דרבנן וסברה היא וא"כ ברייתא דהילולים אסמכתא היא ואין לנו שום ברכה מפורשת בתורה אפילו לאחרי' רק קרא דואכלת ושבעת ולפי שטת הרבה פוסקים דוקא בפת ושטת הרשב"א וסייעתו בכל שבעת המינין ואמנם עכ"פ שעורא בעי וא"כ שם במה שחייבה התורה ברכה אחריה איכא למימר ק"ו לפני' ולמימר ק"ו גמור הוא ומשנה דבעל קרי מתוקמא כפי מה שכתבתי שלפני' לכך אינו מברך לפי שיכול לאכול מעט מעט אך אף שיש מקום לומר כן אבל אין לנו הכרח לומר כן ואולי לחלוטין החליטו התוספת שאין זה ק"ו ולכאורה אני תמה על התוספת למה לא הכריחו שעל כרחך אין זה ק"ו דאל"כ נילף ק"ו שעל הפת יברך מתחלה שלש ברכות או עכ"פ מעין שלש כמו שצריך בברכה שאחר הפת ובמשנתינו שכינו שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ולא חילקה משנתינו בין אוכל רק מעט או אם אוכל לשובע ואולי לא שייך ק"ו זה אלא על ברכת המזון בזה שייך כשהוא שובע מברך כשהוא רעב לא כל שכן אבל ברכת הארץ וברכת בונה ירושלים לא שייכא לענין רעב ושבע באופן שמדברי הגמרא אין לנו בסוגיא זו ראי' לשום צד ומה שכתב הגאון בעל פ"י דכיון דמסיק דסברה הוא ממילא הוא מן התורה דהרי אשכחן שאמרו הא למה לי קרא סברה הוא ש"מ שסברה מועיל כמו קרא אומר אני שזה שייך רק בדין מן הדינים כמו בכתובות דף ך"ב מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ובב"ק דף מ"ו ע"ב מנין להממע"ה וכו' שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא ל"ל סברה הוא אבל לומר על דבר שהוא מסברה שהוא חשוב מצוה דאורייתא זה לא שמענו ואם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות ועוד שסברה זו שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה סברה זו שייכא בכל באי עולם וא"כ יהי' ברכת הנהנין חובה גם על בני נח אתמהה אלא ודאי הכוונה הוא שכיון שהוא סברה לכך תקנו חכמים ברכות הנהנין וזהו בכל שאר ברכות הפירות אבל על הפת יש מקום לדון אם זהו הק"ו הוא ק"ו גמור ויהי' חייב מן התורה או לא ונחזי אנן לאיזה צד נוטין דברי הגמרא ואומר אני דזה עכ"פ פשוט כיון דאין לברכה שלפני' מקום לומר שיהי' מן התורה רק מכח קיו א"כ אמרינן דיו לבוא מן הדין וכו' ובעי עכ"פ שיעור כדי שביעה או כזית וכביצה אבל בפחות משעור הזה ודאי שאינו מן התורה וכיון ששנינו לקמן במשנה דף מ"ב ע"א הסבו אחד מברך לכולם ועיין שם בתוס' ובתר"י וברא"ש דמתניתין מיירי בין בברכת המזון ובין בברכת המוציא והיא גופא קשיא בברכת המוציא איך אחד מברך ומוציא את כולם ואולי זה המברך לא יאכל פת כדי שבעו ונמצא אינו חיוב בברכת המוציא מן התורה והאחרים יאכלו כדי שבעם וחייבים מן התורה ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וכאן לא שייך מה שכתבו התוס' לקמן דף מ"ח ע"א בד"ה עד שיאכל כזית וכו' דיכול להוציא אף מי שאכל כל שבעו מטעם ערבות דכל ישראל