צל"ח ברכות צח

לעיל דגם בכוסמין ושיפון וש"ש שייך צד מזבח נלע"ד דצד מזבח מחשב רק פרכא כל דהו ובחדא מתרתי פרכינן כל דהו אבל כאן דרצה למילף משבעת המינין לחודייהו לא פרכינן כל דהו והיה צריך להאריך למפרך בשבעת המינין שכן חייב בביכורים ובכוסמין שכן חייב בחלה ואח"כ בהצד השוה שכן ישנו מזבח ועוד שעכ"פ גם כרם רבעי ישנו בצד מזבח וא"כ אייתר הילולים דכרם רבעי ועל כרחך לברכה שלפני' אתי וקשה קרא למה לי הלא ק"ו היא וצריך לומר דקרא אתי לסתור הק"ו דאי מק"ו הוה ילפינן בכל שבעת המינין ברכה לפני' מק"ו ולכך כתבה התורה בכרם רבעי קרא מיותר לברכה לפני' לבלות שלא נלמוד ק"ו הזה וקשה תינח לאחריו וכו' ויהי' הסגנון של דברי הגמרא כך דפריך מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים והיינו לפי ההנחה דגם כוסמין ודכוותי' הם בכלל חטה ושעורה גם לביכורים ושוב קאמר ועוד רצה לומר ועוד אפילו אם נרצה לומר דכוסמין ודכוותי' ליתון בביכורים וא"כ סרה פירכא זו שכן חייבם בביכורים דפת כוסמין יוכיח ולפי זה ממילא גם כרם רבעי ידעינן לברכה שלאחריו משבעת המינין ואייתר הילולים לברכה שלפני' וא"כ על כרחך האי ק"ו ליתי' דאל"כ למה לי הילולים ועכשיו שזכינו לדין דלית' לק"ו א"כ התינח לאחריו לפניו מנין והנך תרי קושיות דהיינו שכן חייבים בביכורים והתינח לאחריו הם דרך ממ"נ יוקשה אחת מהנה. והתרצן השיב לו הא לא קשיא דאתי בק"ו נלע"ד שהמקשן והתרצן היו חלוקים בסברה אם זית אקרי כרם שנחלקו בו המקשה הראשון עם רב פפא והוא כאשר באמר סברה אחת דעכשיו שזכינו לדין דכל שבעת המינין כתיב בהו ואכלת ושבעת וברכת נולד לנו דבר חדש דאפי' מאן דיליף גז"ש דרבי אפ"ה בעינן גם דרשה דהילולים למדרש דבר הטעון הילול טעון חילול למעוטי זית דמגז"ש דרבי לא אימעט זית דגם זית אקרי כרם ולעיל כתבתי דעל כרחך הילולים לא אתי לדרוש דבר הטעון הילול דאל"כ קשה להיפך למה לי גז"ש הרי מהילולים ממעטינן כל דבר שאינו טעון הילול שהרי אין אומרים שירה אלא על היין לחוד אמנם זה הי' ניחא כל זמן דקיימינן דוברכת דכתיב בקרא קאי רק על לחם אבל עכשיו דקיימינן על כל שבעת המינין וא"כ תאנה ורמון וזית טעונין ברכה כולד לנו ספק במה דדרשינן דבר הטעון הלול טעון חילול אם הכוונה על הלל של שירה וממילא אימעוטי כל המינין חוץ מן היין או אם הכוונה על הילול של הברכה וממילא גם תאנה ורמון וזית ותמר הוא בכלל וישנם בכלל חילול ולא אימעטי מחילול רק שאר אילנות שאינם בכלל שבעת המינין ואיצטריך גז"ש ואיצטרך הילולים דמגז"ש על כל פנים אימעטי תאנ' ורמון ותמר דודאי לא אקרו כרם וממילא למדנו מגז"ש דשוב מה דדרשינן מהילולים דבר הטעון הילול אין הכוונה דבר הטעון הילול של ברכה טעין חילול דהרי תאנה ורמון ותמר טעונין הילול של ברכה ואעפ"כ אין טעונין חילול אלא ודאי דדבר הטעון הילול היינו הילול של שירה וממילא אימעט זית שאין אומרם שירה רק על היין וכיון דאיצטרך גם הילולים לדרוש הטעון הילול טעון חילול א"כ אפילו למאן דדריש גז"ש דרבי אעפ"כ לא אייתר הילולים לברכה ואין לנו שום קרא על ברכה שלפני' ושפיר נוכל לומר דאמרינן ק"ו כשהיא שבע מברך כו' ומעתה המקשין הזה והתרצן חלוקים דהמקשה סבר כסברת רב פפא דזית לא איקרי כרם סתם וא"כ מגז"ש לחוד אימעט הכל חוץ מיין ואייתר הילולים לברכה שלפני' ונסתר הק"ו והקשה תינח לאחריהם וכו' והתרצן סובר דגם זית איקרי כרם ואיצטרך הילולים למעוטי זית מחילול ונשאר הק"ו על בריו ועיין בדברינו לקמן בתוס' דיה דבר שאין גידולו מן הארץ שם ג"כ נבאר עוד שני אופנים מה שיש לומר שנחלקו המקשה והמתרץ

שם אר"י א"ש כל הנהנה וכו' כאלו נהנה מקדשי שמים יש לדקדק מה חידש לנו שמואל יותר מהברייתא דתני הנהנה בלא ברכה מעל וא"כ הרי הוא קדשי שמים ונראה משום דקיי"ל בנדרים דף ל"ה יש מעילה בקונמות וא"כ מצינו מעילה אף בדבר שאינו קדשי שמים ממש וקמ"ל שמואל שבזה הוא כנהנה מקדשי שמים ממש ודע דבמסקנא דשמעתין שברכה לפניה סברה היא וכן מה ששנינו בברייתא שמעל כל זה הוא רק מדרבנן דאין לומר שהוא מן התור' ומקרה הוא מן התור' דא"כ אפי' כל שהו הוא מן התור' שהרי אפילו כל שהוא הנאה הוא וגם לענין מעילה אף שלענין קרבן מעילה בשוגג או לענין מלקות בזדון בעינן שוה פרוטה מ"מ לענין איסורא להיות אסור ליהנות מקדשי שמים הרי קיי"ל כר' יוחנן דחצי שעור אסור מן התורה וא כ קשה ממתניתין דפרק מ"ש דבעל קרי מברך על המזון לאחריו ולא לפניו דכיון דגם ברכה לפני' הוא מן התורה א"ם מ"ש לאחריו ומ"ש לפניו ובזה לא שייך מה שכתבתי בריש הסוגיא לתרץ סברת ההוה אמינא שהקשה מנה"מ וכתבתי שעל המזון לפניו אפשר שיאכל פחות פחות מכשיעור שהרי עכשיו שהוא מצד הסברה ומצד דין מועיל בהקדש אפי' פחות מכשיעור חייב מן התורה לברך ועוד דאפילו לריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה מ"מ במעילה אכתי אי אפשר שיאכל פחות פחות מכשיעור דאפילו ישהה הרבה יותר מכא"פ בין אכילה לאכילה הרי מעילה מצטרפת אפילו לזמן מרובה כמבואר במעילה דף י"ח ע"ב וברמב"ם פ"ה מהל' מעילה הל' ד' אלא ודאי דברכה שלפני' הוא רק מדרבנן וכיון שכן שוב לא קשיא לן ממתניתין דבעל קרי ושוב לא דחקינן לפרש שבעל קרי מברך על המזון לאחריו היינו שכבר אכול כשעור ושוב ראה קרי אלא אפילו הוא בעל קרי רשאי הוא לאכול לשובע נפשו דבשעת אכילה הוא אוכל בהיתר ולא מטרחוהו רבנן לחלק סעודתו לפחות פחות מכשעור והוא אוכל כל צרכו וכיון שממילא נתחייב בבה"מז שוב מברך לאחריו

תוס' ד"ה אחלי וכו' וי"ל וכו' דאדרבא נילף קודש קודש משביעית וכו' ויש לדקדק כיון דכתיב הילולים ודרשינן אחלי וכו' וממילא ידעינן דלא ילפינן משביעית ושוב למה לי קרא דדבר השעון שיר וכו' נילף קודש קודש ממעשר דלא שייך בשאר אילנות לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל שמעשר פירות הוא מדרבנן וצריך לומר דאי ממעשר הוה גם זית טעון חילול ואיצטרך למדרש דבר הטעון שיר למעוטי זית ואמנם לפי דבעי בגמרא וזית מצד מזבח וכו' והא בהדיא כתיב בי' כרם קשה דאי גם זית אתי מגז"ש דרבי א"כ ל"ל ג"ש דרבי כלל ונילף קודש קודש ממעשר ועיין מה שכתבנו בדברי הגמרא

ד"ה ולמאן דתני וכו' דכל המיקל בארץ וכו' משמע מדבריהם דבארץ גופא רבעי נוהג בכל האילנות כמאן דתני נטע רבעי והרמב"ם פסק בפרק יו"ד ממ"א הל' ט"ז וי"ז שלא חולק כלל וסתם וכתב כיצד פודין פירות נטע רבעי וכן בסוף הל' ט"ו דחה דברי הגאונים המחלקים בין כרם לשאר נטע וכן בפרק יו"ד מהל' מעשר שני ונטע רבעי הל' א' כללא כייל דכל שחייב בערלה יש לו רבעי יעו"ש והדבר תמוה אצלי כיון דזה פלוגתא דר' חי"א ור"ש ברבי וחד מינייהו סובר נטע רבעי ורבי עצמו בפירוש קאמר גז"ש מה להלן כרם אף כאן כרם וא"כ גם רבי סובר כרם רבעי והוה לי האי דתני נטע רבעי יחיד ואין הלכה כיחיד במקום שנים ועוד כיון דרבי קאמר כרם רבעי הרי קיי"ל הלכה כרבי מחבירו וק"ו נגד תלמידו ואין הלכה בתלמיד במקום הרב והרי בין ר' חייא ובין ר"ש ברבי תלמידיו של רבי הם וגם בדברי הגמרא יש לתמוה דקאמר ולמאן דתני כרם רבעי הניחא אי יליף גז"ש דרבי וכו' מהי תיתי להסתפק כלל כיון דאשכחן דרבי יליף גז"ש וס"ל כרם רבעי למה לן לאפושי במחלוקת בהאי דיעה דכרם רבעי למעבד פלוגתא בינייהו בטעם הדבר והנלע"ד בזה דמדברי רבי אין הכרע כלל אי ס"ל כמאן דתני כרם אי כמאן דתני נטע דבאמת כיון דכתיב קרא ברבעי יהי' כל פריו קודש וגו' הרי הכתוב קידשו לשמים והי' ראוי' להיות אסור בהנאה להדיוט וגלי רחמנא הילולים למדרש אחלי' שמועיל בו חילול דהיינו פדיון ואכתי הוה אמינא שדינו כהקדש בדק הבית שנפדה שיש בו חילוק שעכ"פ מה שראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח כמו המקדיש תמימים לברק הבית שיש להם פדיון ואעפ"כ אינן נפדין אלא על מנת להקריבן על גבי המזבח כדתניא במס' תמורה דף ל"ג ע"ב המתפיס תמימין לב"ה כשהם נפדין אינן נפדין אלא ע"ג המזבח שכל הראוי למזבח אינו מוציא מדי מזבח לעולם וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מערכין וחרמין הלכה ה' ולכך קמ"ל גז"ש דרבי מה להלן כרם אף כאן כרם וגם כרם הוא בכלל דאמר רחמנא הילולים למדרש אחלי וכו' והרי השוהו לשאר אילנות שנאכלים ע"י פדיון ה"נ כרם ומעתה בין ר"ש ברבי ובין ר' חייא אית להו גז"ש דרבי ומאן דתני כרם הוא מפרש דברי רבי כפשטן דדוקא