צל"ח ברכות ק

ערבים זה בזה וכן כתב הרא"ש שם דזה שייך לענין בהמ"ז שכיון שכבר נתחייב מן התורה הרי חבירו ערב עבורו אבל בברכת המוציא שהיא ברכת הנהנין אין כאן עדיין ערבות דלא לתהני ולא יתחייב וא"כ איך אחד מברך לכולם אלא ודאי שאי שים חיוב בברכה שלפני' אפילו בפת מן התורה כלל וכל הברכות כלם מדברי סופרים נינהו חוץ מברכת המזון והאי ק"ו אינו ק"ו גמור רק כעין אסמכתא שעל זה סמכו חכמים לקבוע חיוב ברכה לכל דבר ולא תאמר שבמסקנא הוא דאמרינן שהק"ו אינו ק"ו גמור אבל מתחלה הי' סלקא דעתך שהוא ק"ו גמור אומר אני לא כן הוא וגם מתחלה לא לענין ק"ו במור אמרוהו ואף דקאי על קושיית מנה"מ כבר כתבתי בתחלת הסוגיא שעקר קושיית מנה"מ הוא מדתנן כיצד מברכין וקשה קושיית התוס' בריש סוגין תנא היכי קאי דתני כיצד ועל כרחך אקרא קאי ולכן קאמר מנה"מ והנה התוספת כתבו דלמסקנא דסברה הוא שייך למתני כיצד מברכין א"כ פשיטא היכי דאיכא ק"ו אף שאינו ק"ו גמור שוב עכ"פ לא גרע מסברה בעלמא ושייך לומר כיצד מברכין ומעתה שטחיות הסוגיא כך היא שמתחלה לא ידע משום סברה ולא משום קרא המורה על איזה ברכה חוץ ברכת המזון ולכן שאל מנה"מ דכיון שהתנא מתחיל לשאול על אופן נוסח הברכה מכלל שגוף חיוב הברכה כבר כאמר בתורה והשיב לו המתרץ מהילולים ושאל אשכחן לאחריו וכו' והשיב דק"ו הוא ואין רצונו לומר שק"ו גמור של תורה הוא אלא כעין ק"ו ושוב שייך עכ"פ לשון כיצד מברכין ולקמן דף מ"ח ע"ב יבואר עוד בדברינו שהק"ו הזה אינו ק"ו גמור של תורה

ודעת הפוסקים מבואר בדבריהם באר היטב שאין בכל ברכת הנהנין שהיא מן התורה חוץ מברכת המזון ולשין הרמב"ם ריש הלכות ברכות מ"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזין שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וכו' ומד"ס לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו. ולשון רש"י לעיל דף ט"ז ע"א הפועלין וכו' ואוכלין פתין ואינן מברכין לפניו אבל מברכין לאחריו ופירש רש"י ואין מברכין לפני' לפי שאינה מן התורה ולשון הרא"ש כאן בפרקין ת"ר קודש הילולים וכו' מסקינן דמסברה ידעינן שאסור לו לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכן לקמן דף ל"ח ע"ב גבי ד' יוחנן שאכל זית מלוח כתב הרא"ש וזה לשונו תדע דברכה לפני' לאו דאורייתא היא וכו'. והרי"ף הביא ברייתא דהילולים והא ודאי דברכה לפני' ולאחרי' אי אפשר לדרוש מקרא זה דלכ"ע עכ"פ חד בענן לגופי' למדרש אחלי' והדר אכלי' וא"כ אם הי' כוונת הרי"ף לדרשה גמורה הי' צריך להביא הק"ו שאמרו כאן כשהוא שבע מברך וכו' ומדהשמיט הרי"ף כל זה ש"מ שס"ל אסמכתא בעלמא הוא

ד"ה דבר שאין גדולו מן הארץ וכו' וא"ת מאי ארי' בשר וכו' ולפירש רש"י ניחא דגרס וכו' ונלע"ד דהני חלופי גרסאות מחולקים בעקר דין פיאה הר"ש בפ"א ממס' פיאה משנה ד' הביא מחלוקת בדין פיאה והדעה הראשונה שהביא הוא שמן התורה אין חיוב פיאה רק בדגן תירוש ויצהר וזהו דעת רבינו תם במס' שבת דף ס"ח ע"א בתוס' בד"ה ואלו פיאה עיין שם ושוב הביא הר"ש דעת היש מפרשים שפסקו שפאה נוהגת בכל המינין מן התורה חוץ מן המינין המפורשים לפטור שם במשנה וזהו דעת התורת כהנים ע"ש בר"ש ולדעת רבינו תם ליכא למפרך כאן מה להנך שכן חייבים בפיאה שהרי כל שאר אילנות חוץ מגפן וזית אינן חייבים בפיאה מן התורה וא"כ גרסינן כאן דבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר וכו' וגרסת רש"י דגריס דלאו בר נטיעה הוא כדעת היש מפרשים שכל דבר החייב בפיאה הוא מן התורה וא"כ שפיר גרסינן דלאו בר נטיעה מנין דליכא למילף מהנך משום דאיכא למפרך שכן חייבים בפיאה. והנה כל הימים נתקשיתי בדברי התוספת הללו שכתבו דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה והרי בכלל נטע רבעי גם תאנה בכלל ותאנה פטורה מן הפיאה והדבר מפורש במס' שבת דף ס"ח ע"א ולקיטתו כאחת למעוטי תאנה ולא עוד אלא דאפילו רוב האילנות פטורים מפיאה דדוקא שמונה מיני אילנות דחשיב במשנה ה' פ"א דמס' פיאה חייבים בפיאה אבל שאר כל האילנות פטורים משום שאין לקיטתן כאחת ואיך אמרו התוס' כאן דרך כלל על כל בר נטיעה שחייב בפיאה וכמה פעמים שלמדתי מס' ברכות בישיבה ולא עלה בידי שום ישוב ליישב דברי התוס' ועתה כאשר אני עוסק לסדר חידושיי על מס' ברכות נתתי לבי ליישב דברי התוס' ונראה שמה שאמרו שתאנה פטורה מן הפיאה הוא לפי שכן דרכה שאינה נלקטת כאחת ומסתמא הוא כן שהרי אם משהין אותה באילן אחר שנגמרה היא מתקלקלת וכמו שאמרו בירושלמי במכילתין פרק ב' יודע בעל התאנה עונתה של תאנה אבל אם ימצא אחד שלא ליקט מהתאנה כלום עד שניתבשלו באילן הזה כל התאנים שבו חייב ליתן פיאה וראי' לדבר שהרי שזה דרכה להקצר כאחד ואפ"ה במנמר את שדהו בפ"ג מפאה משנה ב' הוצרך התוי"ט ליתן טעם דכל קלח וקלח לקיטתו כאחת ומביא ראי' מהירושלמי דלאו בתר שדה אזלינן אלא בתר קלחים יעו"ש וכל זה באילנות באותן שפטורים מפאה שהפטור שלהם מחמת שאינם מתלקטים כאחד בזה אמרינן שאם אחד מזדמין שאינו רוצה ללקטם קמא קמא דמטי וממתין עד סוף בישול כל האילן חייב באמת להפריש פיאה נמצא דשייך חיוב פיאה בכל האילנות אבל הפטור בירקות מפאה הוא מטעם שאינן המתקיימים שהם מתעפשים בזה לא תלו ביד בעל הירק לגרום להם חיוב שאין העיפוש שלהם תלוי ביד בעל הירק ואם רוצה לקיימם ע"י דבר אחר אינו מועיל לפיאה וזה הי' דעתן של אנשי יריחו בשלהי פרק מקום שנהגו ומיחו בידם חכמים ואותן מיני ירקות שדרכם להתקיים באמת חייבים בפיאה אבל עכ"פ אותן מיני ירקות הפטורים לא משכחת בהו חיוב ושפיר כתבו התוס' דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה שמצד עצמם הם חייבים והפטור שלהם בא מצד המלקט שאינו לוקטים בבת אחת זהו הנלע"ד לקיים דברי התוס'

וע"פי מה שכתבתי דגרסת רש"י וגרסת התוס' תליא בפלוגתא של שני דיעות שהביא הר"ש בפ"ק דפאה משנה ד' נלע"ד שבזה נחלקו המקשה כאן שהקשה התינח לאחריו וכו' ולא ניחא לי' בהק"ו אשר כבר שני לי' והתרצן שחזר וישיב לו הק"ו והנה כבר כתבנו בדברינו לעיל בסוגיית הגמרא דעכשיו קאמר דיליף משבעת המינין חידש דוברכת דכתיב שם קאי על כל שבעת המינין ואייתר הילולים דכרם רבעי שהרי כרם היינו גפן וגפן כתיב בשבעת המינין וצ"ל דהילולים אתי לברכה לפני' וחזינן שהתורה לא רצתה לסמוך על ק"ו הזה עיין לעיל בדברינו ואמנם אכתי איכא למימר דהילולים גופי' ג"כ לאו לברכה שלפני' אתי אלא לברכת שלאחרי' בכרם רבעי דליכא למילפי' מגפן שבשבעת המינין ולא מכל שבעת המינין דשאני הם דחייבים בפיאה משא"כ כרם רבעי פטור מכל מתנות עניים דקיי"ל כב"ה דכולי לגת אלא שהמקשה הי' סבור כשטת רבינו תם דליכא חיוב פיאה מן התירה רק בדגן תירוש ויצהר וא"כ שאר אילנות של שבעת המינין יוכיחו שאין בהם חיוב פיאה ואפ"ה כתיב וברכת והה"ד לכרם רבעי ועל כרחך הילולים לברכה לפני' ונסתר הק"ו וא"כ קשה תינח לאחריו וכו' והתרצן חידש לו כהיש מפרשים שהביא הר"ש דכולהו חייבים בפיאה מן התורה ונשאר הק"ו כשהוא שבע מברך וכו'

ובזה יש לתרץ מה שאיחר המקשה בקושיית ולמ"ד נטע רבעי תינח דבר נטיעה וכו' שהי' לו להקשות קושיא זו תיכף בתחלת הסוגיא באמרו הניחא למאן דתני כ"ר הוה לאסוקי ואי במי תני נ"ר תינח דבר נטיעה וכו' ולפי מ"ש ניחא דהמקשה הי' סבור כשטת ר"ת דליכא שום חיוב פיאה דאורייתא רק בדגן תירוש ויצהר וא"כ איך יאמר דלא בר נטיעה מכלן והרי נוכל למילף מכל בר נטיעה שהם חוץ מזית וגפן שאין להם שום עילוי יותר מירקות משא"כ עתה במסקנא שהתרצן המציא לן לפי מה שכתבנו שטת היש מפרשים דכולהו חייבים בפיאה מן התורה וליכא למילף ירקות מאילנות הקשה לו שגם למאן דתני נטע רבעי קשה תינח דבר נטיעה דלאו בר נטיעה מנין

ואמנם כל זה לפי מה שנדחקנו ונכנסנו בפרצה דחוקה לקיים דברי התוס' למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה ולמימר שגם בתאינה שייך חיוב לומר שחייבת בפיאה אבל באמת לשטת הרמב"ם אין אנו צריכין לזה ובלא"ה ניחא הגרסא דלאו בר נטיעה מנין דמהני ליכא למילף להרמב"ם