צל"ח ברכות ט

שהקשה מתו ומשמרו אין אבל מהלך בבה"ק לא והתניא לא יהלך אדם בבה"ק וכו' ומאי קושיא ברייתא איירי בקורא שאר תורה וכאן במשמרו מיירי בק"ש צריך לומר דבבה"ק לא שייך מתיאש מלקברו ולא שייך לחלק בין דבר שיש לו קצבה לשאר ד"ת ועוד דבברייתא מפרש בהדיא משום לועג לרש וזה שייך גם בק"ש

והרי"ף שלא הביא דברי ר"ז כאן והביאו לקמן בפ' מי שמתו. נלע"ד להורות דאפילו חוץ לד"א אסור דאל"כ מה הוסיף אברייתא ועוד דאל"כ הי' להרי"ף לסיים הך ודוקא תוך ד"א אחר דברי ר"ז ומדהקדים הרי"ף הך ודוקא תוך ד"א למימרא דר"ז מכלל דהך דר"ז שייך אפי' חוץ לד"א. והמע"מ והלח"מ בפי"ג מאבל רצו להוכיח מדברי הרי"ף דדוקא תוך ד"א ואני מה שנלע"ד כתבתי. ובזה נלע"ד כוונת דברי המרדכי בסוף מס' מ"ק שכתב דלל"ק כל החדר אסור ואף שבמרדכי הגירסא הפוכה נלע"ד דטעות נפל בדפוס וצ"ל הגירסא כמו בגמרא

והתוס' כאן בד"ה אין אומרי' שהביאו דברי רבינו האי וסיימו דדוקא תוך ד"א וא"כ קשה על דבריהם מה הוסיף ר"ז על הברייתא נלע"ד דיש סבר' דבנקיבות אחר מותן לא שייך בהו לועג לרש שהרי גם בחייהון פטורים מק"ש ומתלמוד תורה וא"כ ברייתא דמיירי בבה"ק ושם קבורים מתים הרבה ושם שייך לועג לרש בשביל הזכרים הקבורים שם אבל במת המועל הי' מקום לומר דאם נקיבה היא המתה יהי' מותר לומר שם ד"ה קמ"ל ר"ז א"א בפני המת יה' המת מי שיהי' הן זכר הן נקיבה אין אומרים דברי תורה ועיין במ"ל פי"ג מהל' אבל. ולקמן דף י"ח שהקשה מתו ומשמרו אין וכו' הי' יכול לתרץ דמתו ומשמרו אפילו היא נקיבה אבל עדיין הי' קשה מתפלה שהרי נשים חייבות בתפלה וא"כ למה צריכה המשנה לומר שפטורים מתפלה והלא גם המהלך בבה"ק פטור ולכך הוצרך לתרץ ולחלק בין תוך ד"א לחוץ ד"א. ואמנם לפי מה שיתבאר לקמן בדברינו בר"פ מי שמתו דהתוס' לא גרסי במשנה ומן התפלה ועיין בתי"ט שם קשה כנ"ל ויבואר בדברינו שם

שם גירסא ישיבה היא אלא דאמר לי' למחר כחצות כי השתא ובספרים חדשים נמחק למחר כי השתא ואי הוה מקיימינן הגירסא הישינה לא הוה קשה קושית התוס' בד"ה ואתא איהו ועיין בפני יושע ואמנם הוא טעות וכדין נמחק דאיך אפשר דהק"בה דיבר עם משה בחצות לילה והלא לא דבר הק"בה בשום פעם עם משה רק ביום ועיין בפירוש רש"י בפ' בא בפסוק החודש הזה לכם ועיין במהרש"א בח"א ובאוקימתא דרב אשי נלע"ד דאף דבעמדו לפני פרעה נאמר לו כמו שפי' רש"י בחומש נלע"ד שהק"בה דיבר עמו ביום סמוך לחשיכה והתמהמה משה שם בפלטרין של פרעה עד חצות לילה

דף ד' ע"א ואני ידיי מלוכלכת בדם ובשפיר וכו'. מזה נראה שדוד המלך הי' קובע עצמו להוראה עד שהנשים היו רגילות לבוא לפניו בשפיר ובשליא להורות בין דם לדם ומזה מוכח דמפיבושת לא הי' רבו מובהק שאל"כ איך הי' מורה בפניו והרי אפילו נטילת רשות לא מהני אפילו שלא שבפניו ממש רק תוך ג' פרסאות וק"ו לקובע עצמו להוראה בקבע באותו מקום שרבו בו ומפיבושת הי' עמו בעיר שהרי הי' כמלך בו אחר שהורה ושאל אם יפה הורה א"ו שלא הי' מפיבושת רבו מובהק ותלמיד חבר הי' דוד למפיבושת ורבו המובהק של דוד המלך הי' עירא היאירי ובאמת כל זמן שהי' עירא היאירי קיים לא הורה דוד כלל כמפורש בעירובין דף ס"ג וא"כ הך קרא לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני אמרו דוד אחר מיתתו של עירא היאירי וכוונתינו בזה יבואר בדברינו אח"כ. ובזה מיושב מה שה שהקשה הפרשת דרכים בדרוש ט"ו בשם רבותיו איך קרא דוד למפיבושת דבר בשמו שאמר אני נמלך במפיבושת רבי והלא הקורא לרבו בשמו נענש שהרי גיחזי נענש על שקרא לאלישע בשמו והפ"ד תירץ דשאני הכא שאמר מפיבושת רבי ואמנם לפי מ"ש הש"ך בי"ד סי' רמ"ב ס"ק דיד דבפניו אפילו אמר רבי פלוני אסור יע"ש והרי כאן אמר דוד שאמר לו מפיבושת רבי יפה דנתי וכו' א"כ אליו הי' מדבר כן ואיך קראו בשמו ולפי מ"ש דמפיבושת לא הי' רבו מובהק ניחא דברב כזה אפילו בפניו מהני באומר פלוני רבי

שם תנא לא מפיבושת שמו. מה שהביא תנא זו כאן עיין בפרשת דרכים שם ואני אומר משום דיש לדקדק שדוד המלך אמר ולא עוד אלא שאני נמלך במפיבושת רבי וכו' אם רצה דוד להזכיר חסידתו וענוותנותו שנמלך ברבו הי' לו לומר סתם ולא עוד אלא שאני נמלך ברבי יהי' שמו של הרב מפיבושת או שם אחר ועלה בדעתי לומר שכוונתו אני כמלך אפילו במפיבושת רבי שאינו רבי מובהק אפ"ה אני נמלך בו וק"ו בעירא היאירי שהי' רבו מובהק אבל לפי מ"ש לעיל קשה דאף אם הי' אומר סתם אני נמלך ברבי אפ"ה ידעינן דהיינו שאינו רבו מובהק מדהי' קובע עצמו להוראה במקומו ולכן בא התנא וקאמר לא מפיבושת שמו וכו' והיינו חסידות דדוד שאני נמלך במפיבושת שהוא מבייש אותי בהלכה אפ"ה אדברה בעדותיך ולא אבוש

שם ודוד קרי לנפשי' חסיד וכו' לכאורה אין קושיא זו שיך לסוגיא דכאן ובלא"ה ה"מ למירמי קראי אהדדי דכאן כתיב כי חסיד אני ושם כתיב לולא האמנתי ונקוד על לולא וכו' ונראה משום דלכאורה יש לדקדק במה דמשני שהי' ירא שמא יגרום החטא בלשון שמא דהיינו שהי' מסופק אולי יארע לו איזה חטא הלא הי' יכול לשנויי בשפה ברורה בלי שום ספק וכך הוה לי' למימר ל"ק כאן קודם מעשה דבת שבע הי' קורא לעצמו חסיד כאן אחר מעשה דב"ש אומר לולא האמנתי והי' מסתפק אם יש לו חלק ביניהם ונראה דבאמת מש"ה לא הוה קשי' לי' קראי אהדדי אבל כאן שפירש לעיל דדוד קרי לנפשי' חסיד על שהיו ידיו מלוכלכת בשפיר ובשליא שהי' קובע עצמו להוראה וכבר כתבתי לעיל דמזה מוכח שהי' זה אחר מיתת רבו המובהק עירא היאירי ועירא היאירי אחר מעשה דב"ש אכתי הי' קיים שהרי גם אחר מלחמת אבשלום הי' קיים כמפורש בשמואל ב' קפיטל ך' בסופו וא"כ גם אחר מעשה דב"ש קרי לנפשי' חסיד משום דבאמת כל האומר דוד חטא טועה ועוד שהרי שב בתשובה שלימה ולכן מכח הך סוגיא רמי שפיר קראי אהדדי

שם ראוים היו ישראל וכו' אלא שגרם החטא. והנה מה מאוד יפלא על דברי רבינו הגדול הרמב"ם בפרק יו"ד מהל' יסודי תורה ובהקדמתו לפירוש המשנה שכתב שמה שהבטיח הק"בה ע"י נביא לעולם אינו חוזר ואי אפשר לחטא לבטל הבטחת טובה זו ומה שאמרו ביעקב שנתיירא שמא גרם החטא אף שהבטיחו הק"בה והנה אנכי עמך וגו' היינו מה שהבטיח הק"בה לנביא על עצמו אבל נביא המתנבא על אחרים לטובה אין החטא גורם לבטל דברי הנביא ע"ש בדבריו והרי כאן הבטיח הק"בה לישראל ע"י נביאו משה רבינו ע"ה לעשות כס בביאה שני' כמו בביאה ראשונה ואעפ"כ גרם החטא לבטל הבטחה זו שוב פקחתי עיני וראיתי שגם המזרחי פרשת וישלח הרגיש בזה ע"ש ובישוב דבר זה אמרתי בהקדים דברי הרמב"ם בפ"א מהל' תרומות הלכה ה' ובפ' וי"ו מבית הבחירה הל' ט"ז נתן טעם על שקדושת יהושע בטלה לענין קדושת הארץ שהרי קיי"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל וקדושת עזרא לא בטלה שקדושה שני' קידשה לשעתה וקידשה לע"ל הוא שקדושת יהושע היתה מפני הכיבוש וכיון שגלו בטל הכיבוש אבל עזרא לא קידוש בכיבוש אלא בחזקה שהחזיק בארץ ואע"פי שנלקחה הארץ מהם לא בטלה החזקה והכ"מ שם בהל' בית הבחירה תמה וכי בימי יהושע לא היתה שם חזקה והלא ישבו בארץ והחזיקו בה ולמה עדיף חזקה בלא כיבוש מחזקה וכיבוש. ואמנם אני אומר דבימי יהושע כיון שכבשוהו במלחמה וקנו בכיבוש שוב לא כיונו לקנות בחזקה כי הי' די להם בכיבוש ולכן כיון דלא כיוונו להחזיק בתורת קנין לא הועילה החזקה אבל בימי עזרא שלא הי' שם כיבוש כלל רק חזקה כיוונו להחזיק בתורת קנין ושוב לא נתבטלה הקדושה לעולם ולפי"ז מה שלא עלו בימי עזרא ביד רמה בכיבוש מלחמה היתה לטובה שע"י זה קנו בתורת חזקה ונתקדשה לעולם משא"כ אם היו עולים בביאה שני' כמו בימי יהושע היו ג"כ קונים רק בתורת כיבוש והיתה הקדושה נתבטלה בימי טיטוס כשגלו ממנה והרמב"ם שם בהקדמת פה"מ כתב שמה שהנביא מתנבא לרעה אע"פי שהיתה ע"י נביא הק"בה מתנחם ואינו עושה הרעה וא"ב מה שגרם החטא בימי עזרא אף שהיתה ההבטחה על ידי גביא מ"מ כיון שיש בה גם טובה בביטולו שפיך נתבטלה ההבטחה ואולי זהו עצמו הפירוש שגרם החטא היינו שצפה הק"בה שסופה לחטוא ויגלו ממנה ע"י טיטוס לכך לא העלה