צל"ח ברכות פז

יבוא לאכול לאחר מירוח ולהאי לישנא שפיר אתי הך דר"א אפי' להאי תירוצא דר' ינאי לא בעי פני הבית בחיטין ושעורין דהרי טעמי' דר"א לאו משום חסרון ראיית פה"ב הוא אלא מטעם שאכתי מאכל בהמה הוא. ולישנא אחרינא הוא מטעם שאינו רואה פה"ב. ולכן שם במנחות פירש"י שני פירושים. אבל בפסחים ובחולין ובנדה שהובא מימרא דר"א לענין חבר שמת והניח מגירה וכו' ששם מיירי שעתה כבר נתמרח וא"כ לא שייך מטעם מאכל בהמה וע"כ הטעם משום שלא ראה פה"ב ולכן בזה ודאי לא ס"ל כהאי תירוצא דאב"א בב"מ שם. ולכן כתב רש"י שם במס' ב"מ דהא דאמר גבי חבר שמת וכו' כדר"א לית לי' האי תירוצא אבל דברי ר"א עצמו שפיר אתיין גם להאי תירוצא דעכ"פ בעוד במוץ שלה הבהמה אוכלת אפי' בבית. ודברי ר"א הם הלכה פסוקה. ומסולק תמיהת בעל פ"י

שם יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש ע"י דניאל וכו'. הא דלא אמר כבר מפורש ע"י דוד ערב ובוקר וכו' כדמייתי לקמן. ונראה דודאי אין הכוונה באמרו יכול יתפלל כל היום שלא יפסק שום רגע דתורתו ומלאכתו אימת א"ו הכונה שנתפלל פעמים אין מספר כפי רצונו וא"כ אין מדברי דוד שים ראי' דערב ובוקר וצהרים הי' מתפלל אבל לא אמר כמה תפלות הי' מתפלל בכל פעם. ולכן הוצרך להביא מדניאל דכתיב זמנין תלתא וכיון שכבר למדנו המספר שוב שפיר הביא ראי' ששלש תפלות הללו אינם בבת אחת אלא בשלשה זמנים ערב ובוקר וצהרים

שם יכול משבא לגולה הוחלה. ופירש"י הוחלה כמו התחלה אבל קודם לכן לא הי' רגיל בכך. ולענ"ד קשה פירוש זה דמתחלה קאמר יכול יתפלל כל היום וכו' א"כ אי לאו קרא דדניאל הי' סבור להרבות בתפלה והביא לו ראי' מדניאל שאין להרבות יותר משלשה תפלות ביום ושוב הקשה יכול משבא לגולה וכו' ולהקשות למעט בתפלות דכן משמעות לשון לא הי' רגיל בכך משמע שאפילו שלשה לא הי' רגיל. ואילולי פירש"י הייתי אומר דהאי הוחלה לשון חולי הוא שמחמת צער הגלות הוחלה ולא הי' בכחו להרבות ביום יותר משלשה זימנין אבל קודם בעוד הי' בכחו הי' מרבה תפלות יותר

שם כמה הלכתא גברוותא וכו' מדברת על לבה מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו. ויל"ד דבריש פרקין דבעי למילף מחנה לכובד ראש דחה דדלמא שאני חנה וכו' וא"כ היכי יליף כאן לענין כונת הלב דג"כ יש לדחות דשאני חנה דהוית מרירא לבא טובא לכן כיונה לבה ביותר. ונראה דבשלמא בתחלת הסוגי' דבעי למילף רק מחנה דחה דאין למילף מחנה אבל כאן לענין כוונת הלב שכבר אמר אבא שאול לעיל בברייתא סימן לדבר תכין לבם וגו' וילפינן שצריך כוונת הלב בתפלה שוב גם חנה שכיונה לבה הוא מפני שכן הוא הלכות תפלה ועיין מהרש"א בח"א שכתב דמה דאמר רב המנונא דילפי' מקראי דחנה הוא לאו דוקא דמהני קראי הוא דילפינן דכבר שמעינן להו מקראי אחרינא עיין בח"א. ואכתי איכא למידק דלפי"ז גם גבי כובד ראש לבתר דילפי' לי' לעיל מקראי אחרינא ג"כ שוב לא אמרינן גבי חנה שאני ומפרשינן דמה דכתי' בחנה והיא מרת נפש הוא מפני שכן דין תפלה וא"כ ה"ל לרב המנונא כאן בחשבו הלכתא גברוותא להתחיל במרת נפש מכאן שהמתפלל צריך כובד ראש. ונראה דכובד ראש באמת אינו מוחלט דהרי בברייתא שנינו שהמתפלל צריך לעמוד מתוך שמחה של מצוה והרי רב אשי עביד כברייתא. והרי"ף והרא"ש גרסי לעיל בתר דאמר ורב אשי עביד כברייתא דתני' אין עומדין וכו' ומכל זה משמע דברייתא ומתני' פליגי אהדדי ולכן לא חשבי' רב המנונא דלברייתא דחינן באמת גבי מרת נפש דשאני חנה

שם מכאן לרואה בחבירו דבר שאינו הגון וכו'. עיין במהרש"א בח"א וברי"ף בע"י שנתקשו מה הוא הדבר שאינו הגון שראה בה כיון שכל מעשי' בתפלה הזאת המה הלכתא גברוותא ומה עלתה על דעת עלי לחשבה לשיכורה. ומהרש"א בשם רש"י בשמואל כתב שחשבה לשיכורה לפי שהתפללה בלחש ולא הי' דרכם להתפלל בלחש. ומהרש"א הקשה ע"ז וכי הי' דרכם לעשות שלא כהוגן שהרי באמת ילפי' כאן שיש להתפלל בלחש. ומהרש"א תירץ לפי שהרבתה להתפלל לכך חשבה לשיכורה. ואני אומר אלו ואלו דא"ח רש"י בנביאים ומהרש"א בח"א לדבר אחד כיוונו דבאמת יש הפרש בין המתפלל ביחיד למתפלל עם הציבור כמבואר בש"ע סי' ק"א דביחיד יש לפעמים היתר להשמיע קולו אבל בציבור בכל גווני אסור והנה חנה עמדה אז בעזרה לפני מזוזת היכל ה' והתפללה כמפורש בפסוק ובודאי היו שם מקום תפלה ונתקבצו הרבה להתפלל ואמנם חנה הרבתה להתפלל והאריכה בתפלתה זמן גדול וביני לביני סיימו כל האחרים את תפלתן ונשארה היא לבדה עומדת בתפלה ודרכם הי' כשמתפללים עם הציבור היו מתפללים בלחש אבל כשמתפללים ביחיד לא הי' דרכם להתפלל כ"כ בלחש עד שקולו לא ישמע כלל ועלי כיון שראה שהרבתה להתפלל וכבר סיימו כל העומדים שם את תפלתן ואעפי"כ קולה לא ישמע לכן חשבה לשיכורה

רש"י ד"ה לשרי וכו' שירה. כוונת רש"י לפי שלקמן דף מ"ו ע"א אמרו לר' זירא האי לישנא ממש לישרי לן מר והתם פירושו על ברכת המוציא שיבצע הפת ויברך המוציא וכאן אין שייך לפרש כן דלא שייך ע"ז מה דאמר להו וי לן וכו' לכן פירש"י דכאן פירושו של לשרי הוא שירה

ד"ה אסור בהכאה וכו' כלומר אם נהנה מביא קרבן מעילה. כונת רש"י בזה שלא תאמר דהך ומועלין בו היינו מדרבנן ועיין בתר"י לכן כתב רש"י כלומר שמביא קרבן מעילה לומר שמועלין מן התורה. ואמנם כפל הלשון אסור בהנאה ומועלין בו שאם מועלין בו פשיטא שאסור בהנאה. ועלה בדעתי דזה מתרץ באמרו כלומר ורצונו דאי הוה קאמר רק מועלין בו הייתי א מר דהיינו מדרבנן אבל כיון שאמר כבר אסור בהנאה אם כן ע"כ מה שקאמר שוב מועלין בו היינו קרבן מעילה. ועוד נלע"ד דהאי דינא דהמקיז דם בבהמת קדשים כולל כל הקדשים בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים ובקדשים קלים ליכא מעילה גם בדם הקזה דלא חמיר דם היוצא מחיים מגוף הבהמ' שאין מעילה בקדשים קלים רק לאחר זריקה באימורין. ואמנם אף דליכא מעילה בדם הקזה של קדשי' איסורא דאורייתא איכא כ"כ הכ"מ בפ"ב ממעילה הל' י"א בשם הרא"ש וא"כ מילי מילי קתני המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה היינו בקדשים קלים ומועלין בו היינו בקד"ק. ועיין מה שנפרש בדברי התוס'

תוס' ד"ה המקיז דם וכו' וקשה דאמר בפ' כל הצלמים וכו' אלו ואלו נמכרים לגננים לזבל אלמא דאין מועלין בהם. דע דשם בפ' כה"צ לא הובא דבר זה אלא אגב גררא שנחל קדרון מעלה צמחים אבל עקר דבר זה הוא משנה במס' יומא דף נ"ח ע"ב אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרים לגננים וכו'. וא"כ תימה על התוס' ששבקו משנה מפורשת. ובחפזי רציתי להגי' המראה מקום שהי' כתוב בפ' כ"ה וכוונתן בשלהי פ' כל הבשר ששם שנינו במשנה חומר חלב מבדם שהחלב מועלין משא"כ בדם והמדפיס טעה וסבר שהוא ר"ת כל הצלמים. וחזרתי בי שהרי התוס' הזכירו שנמכרים לגננים וזה אינו בפ' כל הבשר וא"כ בודאי שהיינו כל הצלמים והדק"ל שהרי זה הוא משנה מפורשת במס' יומא והקשו ממס' ע"ז שהוא בסדר נזיקין וגם רק הובא אגב שיטפא. ורש"י באמת הביא ממס' יומא ומשחיטת חולין שהם משניות מפורשות ואי בעי רש"י הי' מביא ג"כ ממס' מעילה דף י"א שג"כ שנוי' במשנה שהדם בתחלתו אין מועלין בו אלא דאטו כי רוכלא לחשוב כל המקומות. אבל על התוס' אני תמה כנ"ל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שכל המראה מקום זה אינו מדברי התוס'. והתוס' הקשו רק בזה הלשון. ותימא דאמר גבי דמים חיצוניים וכו' שנמכרים לגננים ואח"כ הרשים מי שהרשים המראה מקום בפרק כל הצלמים ונעלם ממנו שהוא משנה ערוכה במס' יומא

בא"ד וי"ל דהתם היינו לאחר זריקת דמים וכו'. לכאורה הקשו התוס' קושית רש"י ותירצו כמו שתירץ רש"י אבל באמת אינו כן דרש"י לא פירש דהתם הוא לאחר זריקת דמים רק תירץ דהתם כשנשחטו בעזרה ואין חילוק בין קודם זריקה לאחר זריקה. והדין עם רש"י' שכן מפורש בגמ' ביומא דף נ"ט ובכל הבשר דף קי"ז ובמעילה דף י"א דגם קודם זריקה אין מעילה בדם. וכן הוא ברמב"ם פ"ב ממעילה הל' י"א.