צל"ח ברכות פח

ודברי התוס' לכאורה תמוהים ובודאי לא העלימו רבותינו בעלי התוס' עין מכמה סוגיות בגמרא. ואמנם הנלע"ד שהתוס' ס"ל דלא אימעט דם אלא ממעילה אבל איסורא איכא גם לאחר שחיטה ואפילו בקדשים קלים והרי הדם קודם זריקה כמו בחיי הבהמה שגם קדשים קלים אף דלית בהו מעילה איכא בהו איסורא דאורייתא כמפורש בתוס' במס' נדרים דף י' ע"א בד"ה מביא כבשתו לעזרה וברש"י בפסחים דף ך"ז ע"ב גבי עצי שלמים ע"ש ומעילה היא דליכא בהו משום דלא איקרי קדשי ה' כן הדם קדשי ה' הוא דלא איקרי ולכך אין מועלין בו אבל איסורא דאורייתא איכא קודם זריקה דזריקה הוא דמתיר לגמרי ולא קודם לכן ואף דילפינן מיעוטא דדם ממעילה מדכתיב ואני נתתיו לכם שלכם יהי' ע"ש ביומא ובחולין ובמעילה כבר פירש"י שם בחולין שלכם יה' אלמא לאו קדשי גבוה הוא ע"ש ברש"י ולמה לא פירש רש"י שלכם יהי' אלמא שמותר בהנאה א"ו דהאי לכם אלכפר קאי שלענין כפרה יהי' שלכם וילפי' דלא איקרי קדשי השם לענין מעילה. ותדע שהרי בפסחים דף ך"ב מקשה הגמ' על ר' אבוה והרי דם ואי ס"ד דבדם כתיב לכם להתיר בהנאה נסתר קושי' הגמרא. ומ"ש הגאון בעל פ"י שם בפסחים בתוס' בד"ה מועלין וכו' דהך דסוגיא בפסחים לא אתי' אליבא דמאן דמפרש טעמא דאין מועלין מדכתיב לכם אלא אליבא דאינך אמוראי וכו'. במחילה מכבודו שהי' סבור דעולא דיליף מלכם ותנא דבי ר"י דיליף מלכפר ור' יוחנן דיליף מדכתיב הוא פליגי ומר לית לי' דרסה דהאי. ולא עיין שם במקומו ביומא ובחולין דמסיק והני תלתא קראי בדם למה לי חד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה וחד למעוטי מנותר הרי דדרשינן כולהו קראי לכ"ע וע"ש ביומא בתוס' בד"ה חד למעוטי בסוף הדבור דכל הני תלתא מיעוטי לא אתייהבו אלא למעוטי ממעילה אלא דבאם אינו ענין מוקמינן חד לנותר וחד לטומאה ע"ש. ועכ"פ מבואר דכולהו דרשי לכם וא"כ קשיא סוגיא דפסחים. א"ו הוא הדבר אשר דברתי דלכם אלכפר קאי שנתתיו שיהי' שלכם לענין שלא יהי' נחשב קדשי השם רק הוא שלכם ואין בו מעילה וכן מה דדריש מלכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ג"כ מבואר בפירש"י שם בחולין בד"ה לכפרה נתתיו ולא שיהי' קרוי שלי למעול בו שאינה עומדת אלא לכפר בשבילכם ע"ש ברש"י שכל זה מורה שלא מעטי' אלא ממעילה שאינו נקרא קדשי השם והרי גם קדשים קלים אינם בכלל קדשי השם לענין מעילה ואפ"ה אסירי בהנאה מן התורה ואפי' ר יוחנן דדריש הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה וכו' ג"כ דוקא לענין מעילה דרשינן כן וכך הוא הכונה הוא בהוייתו יהא לענין קדושתו כשם שלאחר כפרה שוב אינו נקרא קדשי השם כך לפני כפרה אינו נקרא קדשי השם אבל לענין איסור לא הוקש והרי הוא אסור בהנאה עד אחר זריקה. וא"כ צדקו דברי התוס' כאן לתרץ סוגי' דיומא דשם מותר לגמרי שהרי נמכרים לגננים ואי משום שהגננין נותנין דמים להקדש הרי קדושת הגוף אין לו פדיון ובמה הותר לגננין והוצרכו לתרץ דהתם לאחר זריקה ודע דבחולין וביומא תירצו התוס' באמת לחלק בין דם שיצא מחיים ליצא אחר שחיטה ולא הזכירו זריקה אדרבה בחולין כתבו בפרוש אף לפני כפרה. ונראה דשם לא הזכירו כלל הך דנמכרים לגננים ואפי' שם ביומא לא רשמו התוס' דבריהם על האי דנמכרין לגננין אבל רשמו על דברי ר"י הוא לפני כפרה כלאחר כפרה ועקר קושייתם על שאין בו מעילה לכן תירצו לחלק בין מחיים לאחר שחיטה. אבל כאן בברכות שהביאו התוס' האי דנמכרים שהוא היתר הנאה הוכרחו לומר שהוא לאחר זריקה. ודע שעקר דבר זה שחידשתי שבדם יהי' איסור הכאה מן התורה קודם זריקה מצאתי לכאורה סתירה ע"ז מדברי התוס' בתמורה דף ג' ע"א בד"ה לא נהנין מדרבנן שהקשו התוספת דלמה לנו למימר שהוא מדרבנן ודלמא מדאורייתא כיון דמרבינן שהגוים נודרים כישראל א"כ אף דאימעט ממעילה נימא שיהיו כשלמים דלא נהנין מדאורייתא אע"ג דאין בהן מעילה וצ"ל כיון דאין בהן קדושה לענין פיגול נותר וטמא אין בו קדושה לענין הנאה דאורייתא עכ"ל. ולפי"ז הרי גם דם אימעט מפיגול נותר וטמא ג"כ ראוי שלא יהי' בו קדושה לענין הנאה דאורייתא. ונראה דשאני קדשי נכרים שאמרינן דלא נחית קדושה לענין זה כלל. אבל דם הרי בחיי בהמה יש קדושה בדמה אפילו לענין מעילה וק"ו לענין איסורא דאורייתא. וא"כ בשחיטתה אף דמעטי' ממעילה נשאר איסור תורה

ע"ב לא אדוני אמר עולא וכו' אמרה לי' לא אדון אתה בדבר זה ולא רה"ק שורה עלך שאתה חושדני. הנה מה שאמרה לא אדון אתה אינו ענין לתשובתה. בשלמא מה שאמרה לא רה"ק שורה ניחא שאם הי' רה"ק עליו בדבר זה לא הי' חושדה. אבל מה שאמרה לא אדון אתה אינו דרך מוסר לומר כן לשופט וכה"ג כעלי. ונראה שברה"ק אמרה זה ורמזה לו אמתלא על מה שהתפללה בלחש שזה גרם לעלי לחשדה לשיכורה וכמוש"ל בשם רש"י אבל מה שכיונה בזה שלא ישמע עלי כלל את בקשתה כי עלי הי' שופט ושמואל הי' שופט אחריו ואין מלכות נוגעת בחבירתה ורגלוהי דשמואל דחקוה לעלי שימות. וזה שרמזה לא אדון אתה בדבר זה כלומר בדבר זה שהתפללתי הוא דבר שגורם להסיר אדונתך. ולאיכא דאמרי שאמרה בלשון בתמי' ג"כ נלע"ד שרמזה תירץ על שהתפללה בלחש לפי שהיא אמרה בתפלתה אם ראה תראה וכו' ומסיק כאן שאמרה אלך ואסתתר וכו' והנה בזה הי' סופה שתצטרך אל הכהן ועלי הוא הי' כהן הראש ואם עלי הי' יודע מזה לא הי' משקה אותה וזה רמזה וכי לא אדון אתה בדבר זה והלא אתה אדון של כל הכהנים ואיך לא אעלים תפלתי בזה ממך

שם א"ל ר' עקיבא א"כ כל העקרות וכו'. וסוגיא זו איתא גם בסוטה דף ך"ו ע"א ושם הקשו התוס' נמרי' לנפשי' דכל יולדות בצער יספרו ע"ש. והי' נלע"ד לתרץ דלכאורה קשה איך תסמוך האשה להסתתר הלא הברירה ביה בעלה לגרשה וליתן לה כתובתה ולא ישקנה מי סוטה כלל ואמנם בעקרה שפיר יש מקום לזה ככלות עשר שנים שבלא"ה צריכה להתגרש ואז תסתתר אולי ישקנה מי סוטה ותלד בנים ולפי"ז אין מקום לקושייתו התוס' ואומר אני בזה אנו עומדים על כוונת רבותינו בעלי התוס' שכאן בברכות לא הקשו קושיא זו ובסוטה הקשו קושי' זו והלא ברכות היא המסכתא הראשונה. והנה יש הפרש בן הנוסחא בגמרא כאן בברכות ובין הנוסחא שם בסוטה שכאן הנוסחא וזו שלא קלקלה נפקדת והיינו שעכ"פ נסתרה והשקוה מי סוטה והיא לא קלקלה ונקתה ונזרעה זרע אבל עקרה שלא נסתרה כלל אינה נפקדת כי הפקידה היא תחת בושת שהי' לה בעת ההשקאה ובזה שייך התירץ שלי שעכ"פ כל זמן שלא שהתה עשר שנים מתיירא היא להסתתר פך יגרשנה הבעל ופשיטא שאינה עקרה כלל. אלא שיולדת בצער או נקיבות או שחורים שזו לא תסתתר כלל מפחד הגירושין ולכן לא הקשו התוס' כאן כלל. אבל בסוטה הנוסחא היא א"כ כל העקרות וכו' וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה ופירש"י וזו כל אשה צנועה עקרה משום דלא נסתרה הפסידה עכ"ל רש"י וא"נ כל העקרות ופקדו שעכ"פ אם היתה מחתתרת והיתה מכנסת עצמה בספק גרושין עכ"פ אם ה' בעלה משקה אותה היתה נפקדת ולמה תפסיד הצנועה שלא נסתרה. ובזה שפיר שייך קושיא זו גם על היולדת שחורים או נקיבות שלמה יפסידו הצנועות שהרי עכ"פ אם היתה פרוצה ומסתתרת היתה מרוחת להוליד זכרים לבנים ובלי צער וזו שלא נסתרה תפסיד. ולכן הקשו התוס' קושייתם שם בסוטה ודוק בדברי התוס' שם בסוטה שסיימו לשון קושייתם הואיל ולא נסתרה הפסידה שלכאורה סיום זה הוא אריכות לשון ודי במה שאמרו יסתרו כל יולדות בצער וילדו בריוח א"ו כוונתם למה שכתבתי

שם אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט וכו'. כאן מצאה התמי' מקום איך דבר השכיח ונוהג תמיד מימות משה ועד עתה לא פסקו הקרבנות ואיך נשכח מכל הכהנים דבר זה שזר כשר לשחיטה עד שעלי הכהן טעה בזה. ואף שאחר שבאו לגלגל הי' ארבעה עשר שנים שהותרו הבמות קודם שבאו לשילה ואין כיהון בבמה ואולי אז נשכח דין זה. ואמנם הא ליתא דהא דאין כיהון בבמה היינו בבמה קטנה אבל בבמה גדולה לא הי' זר רשאי להקריב ולשחיטה הי' מותר. וא"כ אימת נתעלם דין זה מהכהנים. ונלע"ד דבאמת גם עלי ידע דשחיטה כשרה בזר אלא שבפר זה הי' סבור שצריך כהן ושמואל חידש לו טעמו של דבר למה שחיטה בזר כשרה וגם בפר זה כשרה בזר. ובזבחים ר"פ כל הפוסלין דף ל"ב ע"א ושחט שחיטה בזר כשירה שהשחיטה וכו' אפילו בקדשי קדשים