צל"ח ברכות פו

הוא עומד לפניו יתברך ממש וכשהוא מדבר בתפלתו ברוך אתה וכו' וכיוצא בזה כל בקשות בברכות אמצעית הכל בלשון נוכח אתה חונן וכדומה הוא מדבר עם המלך פנים אל פנים כביכול לנוכח ובזה תבוא מורא גדול בלב אדם וכמו"ש רמ"א בריש א"ח שויתי ה' וגו' הוא כלל גדול וכו' כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הק"בה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו וכו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה וכו' ע"ש ברמ"א לזה כיונו כאן במשנה שיכונו לבם למקום

ובדרך רמז נלע"ד כי למקום עולה במספר רי"ו והוא גימטרי' גבורה. והכונה בזה כי באמת מה שנתן רשות לאדם הנברא מטפה סרוחה מלא אשמה שיבוא לבקש צרכיו מהק"בה מלך גדול ונורא ומה אנוש כי תזכרנו ולא עוד אלא שיעיז אנוש פניו לאמר בבקשה ממך תן לי חיים תן לי מזונות ן לי חכמה וכיוצא בזה זהו העזה גדולה מן האדם וחוצפא אי לאו שהק"בה בעצמו נתן לנו רשות ופתח לנו שער לבוא לפניו בבקשה ולא עוד אלא שהבטיחנו בתורתו לעשות בקשתינו כמו שנאמר ובקשתם משם וגומר ומצאת וכל ספרי הנביאים מליאים מזה וזהו ענוה גדולה מהק"בה והנה ע"י ההרגל הזה יש לחוש שהאדם ישכח שפלות עצמו ורוממות בוראו ומתוך ההרגל שרגיל עם המלך חברותא נמי איכא אבל באמת גבורתו של הק"בה וענותנותו קשורים זה בזה וכמו שאמרו בשלה מס' מגילה אר"י בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הק"בה (כך הוא הנוסחא בגמרא) שם אתה מוצא ענוותנותו והק"בה מתחיל בגבורתו אלא שמא מתוך כך תתיירא לבוא לבקש רחמים ממנו לכן סיים בענוה וכתיב כה אמר רם ונשא וגומר וכתיב בתרי' ואת דכא ושפל רוח וכאן מצדינו שאנחנו עומדים בתפלה וחשו חסידים הראשונים פן ע"י התפלה ששם רואים ענוותנותו של הק"בה פן ח"ו יחשוב האדם חברותא כלפי שמיא לכן היו שוהים שעה שיכונו לבם למקום דהיינו גבורתו של הק"בה שהיא קשורה בענותנותו. ואנשי כנה"ג שתקנו לנו התפלה פתחו ברכה ראשונה שהיא ברכת אבות והיא מלאה מענוותנותו של הק"בה שאנו אומרים או"א אלקי אברהם וכו' אין לך ענוה יתירה מזו שמיחד שמו על בשר ודם להיות נקרא אלקי פלוני כביכול כאלו זהו כבודו שהוא אלקינו כמדת מלך ב"ו שמייחס עצמו שהוא מלך על מדינה פלונית וכל ברכה זו היא מלאה מענוותנותו ומחסדו ובפרט בסיומה ומביא גואל וכו' למען שמו וכו' כאלו קדושת שמו תלוי בגאולתינו ובעבורינו כביכול אין שמו שלם היש לך ענוה גדולה וחסד גדול מזה וחששו אנשי כבה"ג שעי"ז ח"ו ישכחו רוממתו לכן סמכו לזה ברכה שני' שהיא גבורתו אתה גבור וכו' וכן בסופה מי כמוך בעל גבורות והכל ע פי דרשת ר' יוחנן שבמקום גבורתו שם ענוותנותו. גם יש לומר שיכוונו לבם שהוא גי' חסד למקום שהוא גי' גבורה לכלול השמאל בימין כמו שפירש"י בפ' בשלח בפסוק ימינך ה' נאדרי וגומר. וגבוה מעל גבוה יש לומר כי לבם הוא רומז לל"ב נתיבות החכמה שבתחלת ספר יצירה כי גם חכמה גי' חסד עם הכולל אך שהוא חסד עליון ויכוונו לב הוה למקום רומז למה דכתיב ואיזה מקום בינה. ולזה אתי שפיר הנוסח שבגמרא שיכוונו לבם לאביהם שבשמים דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ומשם בא הגבורה כדכתיב אני בינה לי גבורה ואין להאריך בזה כי כבוד אלקים הסתר דבר

ודרך מוסר נלע"ד לקיים שני הנוסחאות הנוסחא שבמשניות שיכוונו לבם למקום עם הנוסחא שבגמ' שיכוונו לבם לאביהם שבשמים והמקום הזה שכיוונו כאן הוא המקום דכתיב ביעקב ויפגע במקום הוא המקום שהתפללו אבותיו על המקום הזה אמר יעקב וזה שער השמים. ועל המקום הזה אמר שלמה ותתפללו אל המקום הזה ושום תפלה אינה יכולה לעלות למעלה כי אם דרך שער הזה שהוא שער השמים וכל התפלות שמתפללים בכל העולם במקום שנתפזרו ישראל צריכין לילך עד הגיעם למקום המקדש ומשם יעלו לאבינו שבשמים ולפי רוב מרחק הדרך יש להתפלות אחרות הדרך והדרכים בחזקת סכנה סכנת שודדים שהם הקליפות שנבראו בעונות ולפי רוב ריחוק הדרך צריך שמירה בדרך ולכן היו החסידים שוהים שעה שיכוונו לבם למקום ושם פתוח נגד שער השמים שיעלו לרצון לפני אבינו שבשמים ושהות שעה הוא לעורר עצמו בתשובה שלימה והתשובה היא כתריס ומגן לילך בטח אח"כ בתפלתו לקיים וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' והתפלה מתוך מחשבה זו מתקבלת ברצון

שם א"ל בכל עצב וגו'. הנה לעיל בעובדא דאביי קמי' דרבה הביא קרא וגילו ברעדה וכאן מביא קרא בכל עצב. ועיינתי בהלכות הרי"ף ולא גרים לעיל בעובדא דאביי ורבה שהשיב תפילין קמנחנא רק כאן בעובדא דר' ירמי' הביא שהשיב תפילין קמנחנא ורבינו יונה בפירוש הרי"ף הרגיש בזה. ועיינתי עוד ברי"ף ולעיל בעובדא דאביי גריס א"ל וגילו וכו' וכאן בעובדא דר"י גריס א"ל לא סבר מר וכו'. ונראה דלעיל אביי הוה בדח ורבה שהוא רבו גער בו דרך גערה לנוכח ולכן אמר לו וגילו ברעדה שהוא לשון ציווי לנוכח כשמדבר לרבים כי אחז לשון הכתיב ובחר בקרא זה שהוא לשון ציווי ולנוכח כרב המצוה את תלמידו ואביי לא השיב תפילין קמנחנא דרש"י פירש תפילין וכו' והם עדות שממשלת קוני עלי והיינו כיון שאינו מסר התפילין אנו רואים שמורא שמים עדיין עליו אפילו בשעת בדיחתו ובתלמיד היושב לפני רבו אין זה אות שמורא שמים עליו שגם אם רק מורא רבו עליו ג"כ אי אפשר לו לחלוץ התפילין שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו אבל בעובדא דר' ירמי' דהיה יתיב קמי דר"ז ור"ז הוה קבדח ואמר לו ר"י לא סבר מר דתלמיד המדבר לרבו ולכן לא אמר קרא וגילו ברעדה שהוא לשון צווי לנוכח רק הביא קרא בכל עצב שאינו לשון צווי ולא כמדבר לנוכח והשיב לו ר"ז אנא תפילין קמנחנא

דף ל"א ע"א אייתי כסא דמוקרא. כתב מהרש"א בח"א שרמז להם בזה כי הוא תחלת עשייתו מן העפר ושבירתו היא מיתתו כן האדם יצירתו מן העפר ועומד למיתה וכו' עיין במהרש"א. והנה במ"ש דשבירתו היא מיתתו אני תמה דמה ארי' כלי זכוכית הלא כל הכלים שבירתן היא מיתתן כדקיי"ל לענין בור דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים ובאדם יש חילוק בין מת להוזק אבל בכלים נשתברו פטור דשבירתן היא מיתתן. ואם כוונת המהרש"א דכל הכלים כי נשתברו יש להם תקנה א"כ אדרבה גם כלי זכוכית דומים בזה לכל הכלים כמפורש בפ"ק דשבת דף ט"ז ע"א דגזרו טומאה בכלי זכוכית וכיון דכי נשתברו יש להם תקנה בכלי מתכת לכן שוינהו בכלי מתכת להיות מיטמאין מגבן ובכלי חרס הוא דאמר דנשתברו אין להם תקנה. והנלע"ד שהאדם דומה בכל דבר לכלי זכוכית שיצירתו מן העפר כמוהו וכי נשתברו יש להם תקנה גם האדם גם כי נשתבר ע"י פשעיו יש לו תקנה בתשובה וגם אין להם שום טהרה אם נטמאו רק בשבירה ששבירתן היא היא טהרתן שאין להם טהרה במקוה. עיין ברמב"ם פ"א מהל' כלים הלכה י"ג כך האדם אין לו טהרה אם נטמא בעוונותיו אין לו שום טהרה רק שבירת רוחו כמו"ש לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה

שם לישרי לן מר וכו וי לן וכו' כפל דבריו כי באמת סוף אדם למות והכל למיתה עומדים ולא שייך ע"ז וי לן אבל עקר מה דצוח וי הוא שלא נמות ח"ו מיתה כפולה בעוה"ז ובעוה"ב וע"ז שפיר השיבו לו הי תורה וכו' ואתי נמי שפיר מה שפירש"י הי תורה וכו' שיגינו עליו מדינה של גיהנם דלכאורה קשה גיהנם מאן דכר שמי' הלא הוא לא הזכיר רק אימת המיתה. ולפי מ"ש אתי שפיר

שם כי הא דר' אושעיא וכו' מכאן מוכח שאין שום חולק על הא דר"א שהרי חשיב לה הלכה פסוקה. ובמס' ב"מ דף פ"ח ע"ב דקאמר ואב"א כי קאמר ר' ינאי וכו' אבל בחטין ושעורין וכו' וכ' רש"י שם בד"ה אבל חטין ושעורין וכו והא דאמר בעלמא גבי חבר שמת וכו' כר"א ואמר אדם מערים וכו' לית לי' האי תירוצא וכו' הנה פקח עיניך איך רש"י דייק בלשונו שלא פירש דר"א גופי' לית לי' האי תירוצא דר"א עצמו שפיר מצי סבר כהאי תירוצא דבמנחות דף ס"ז ע"ב שהובא שם הך דר"א ופירש"י שם בד"ה במוץ שלה כעין מאכל בהמה ואוכל בהמה פטור מן המעשר לישנא אחרינא במוץ שלה שלא יראה פני הבית וההפרש בין שני הלשונות הוא דלפירוש הראשון הכונה שיכניסה במוץ שלה וישאירנה במוץ שלה שלא ימרחנה לעולם ומחשב תמיד מאכל בהמה ופטור מן המעשר אלא שאעפי"כ אין האדם רשאי לאכול ממנה קבע מגזירת חכמים שאסרו קבע אפי' בעודה במוץ שמא