צל"ח ברכות פה

מן הקרבנות דבר ומדברי התוס' מוכח דגרסי כאן גם טעה במוספי' שהתוס' בד"ה והתני' וכו' כתבו דל"ג טעה וכו' בערבית וכו' דהא אמרי' בסמוך וכו' לפי שאין מקדשין וכו' א"נ אי איתא אגב אחריני נקיט לי' עכ"ל התוספת ואי ס"ד דהתוס' לא גרסי הכא דטעה במוספין א"כ לא נזכר בברייתא זו רק טעה בערבית וכו' טעה בשחרית ואיך שייך לשון אחריני לשון רבים שהרי חוץ ערבית ליכא כאן רק טעה בשחרית א"ו שהתוס' גרסי גם טעה במוספין וגם במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה במנחה וא"כ מוכח שגם התוס' סברי שאם לא הזכיר בתפלת מוסף שום זכר מהקרבנות והזכיר רק קדושת היום יוצא. ועפי"ז תמה אני על המג"א בסי' רס"ח שהמחבר בסעיף ו' כתב הטועה בתפלת שבת והחליף של זו בזו אינו חוזר וי"א שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף חוזר וכתב המג"א בס"ק ט' שלא מצא מחלוקת בזה ונ"ל שהרב"י ס"ל וכו' ומ"מ נ"ל דלא דמי דהתם עכ"פ הזכיר קרבן מוסף וכו' ע"ש במג"א. ולפמ"ש הרי התו' והרא"ש שניהם חולקים על י"א הללו וס"ל דגם ידי מוסף יוצא בשל מנחה וגם רש"י ב"כ גרס כאן טעה במוספין שהרי רש"י פירש עלה שהתפלל אתה חונן

רש"י ד"ה דצלי והדר צלי וכו' ש"מ לית לי' דראב"ע. כונת רש"י דודאי דר"י משמי' דראב"ע אמר ר' ינאי בהדיא שאין הלכה כר"י והך אסהדותי' דצלי וכו' הוא להוכיח דלית דראב"ע דהיינו ת"ק משמי' דראב"ע וכמו שביארנו בגמרא

ד"ה בציבור שנו וכו' ובה"ג מפרש לה בש"צ משום טרחא דציבורא וכו'. וד"ה טעה ולא הזכיר במוספין שהתפלל אתה חונן. הנה שינה רש"י הסדר ורשם תחלה דבור בציבור שכו המאוחר בגמרא ואח"כ דבור במוספין המוקדם. וגם מה בעי רש"י בזה שפירש שהתפלל אתה חונן ופשיטא שהוא כן שאין שם טעות אחר במוסף שאם התחיל ראשי חדשי' שוב סרכי' נקט ואתי. ונראה דהטור בסי' קכ"ו מביא פלוגתא בין סמ"ג וסמ"ק אם הך דינא הה"ד בשבת ויו"ט או דוקא בשל ר"ח. וכתב הטור דמסתברא דהה"ד בשבת ויו"ט דמ"ש. והב"י הכריע דדוקא בר"ח.. ומה שהקשה טור דמ"ש ר"ח משבת ויו"ט תירץ הב"י דבר"ח איכא ביטול מלאכה לעם ואיכא טרחא דציבורא לבטלם ממלאכה אבל בשבת ויו"ט ליכא ביטול מלאכה לעם. ואומר אני דלפי"ז אם חל ר"ח בשבת ושכח של ר"ח אפי' הזכיר של שבת מחזירין אותו שהרי בו ביום ליכא ביטול מלאכה. והנה בלשון הברייתא טעה ולא הזכיר וכו' בשחרית וכו' במוספין וכו' הנה בשחרית אתי שפיר שהרי התפלל שחרית אלא שטעה ולא הזכיר של ר"ח אבל במוספין אינו מדוייק שהרי לא התפלל תפלת מוסף כלל ואיך שייך שטעה במוספין. ואעפי"כ ע"כ מוכרחים אנו לפרש כן וברייתא דחקה ומוקמה נפשה. והנה הי' לנו מקום לפרשה בריוח ומיירי בר"ח שחל בשבת והתפלל מוסף של שבת אלא שטעה ולא הזכיר בה של ר"ח ושייך שפיר לשון במוספין. ואמנם כ"ז קודם דאתמר עלה בציבור שנו אבל כיון דאתמר עלה בציבור שנו ולפי זה מה שפרשה בה"ג משום טרחא דציבור והטרחא הוא הביטול מלאכה א"כ ע"כ דברייתא בחול איירי ולא בשבת וע"כ אנו מפרשים אותה שהתחיל אתה חונן. אבל אלמלא פירושו של בה"ג היינו מפרשים טעה במוספין שהתחיל תכנת שבת. ובזה תבין טעמו של רש"י שאיחר לרשום דבור במוספין עד אחר שהביא פירושו של בה"ג

תוס' ד"ה אין הלכה כר"י וכו' ולהכי מייתי דר"א ור"א וכו'. והא דאיצטרכו להביא מר' אמי ולא סגי להו מדברי ר' יוחנן שאמר אני ראיתי את ר"י וכו' ואי משום דשמואל אמר הלכה כר"י משמי' דראב"ע שהרי אמר שמואל דלא צלי מוסף בנהרדעא וכן רב לקמן דאתמר ר"י ב"א משמי' דרבינא וכו' מ"מ הרי הלכה כר' יוחנן נגד רב ונגד שמואל ואפילו ר"י לחוד נגד תרוייהו עיין בנודע ביהודה שלי חי"ד סי' ך"ו והוא שם דף מ"א ע"ג ד"ה אמנם ע"ש. ורציתי לומר דמדברי ר"י ליכא הוכחה רק לסתור דברי ת"ק משמי' דראב"ע אבל לא דברי ר' יהודה דאולי הך עובדא הוה שלא בחבר עיר. אך כבר ביארתי לעיל בדברי הגמרא דעכ"פ מדברי ר' ינאי עצמו בצירוף סהדותי' דר' יוחנן שפיר מוכח דהלכה כחכמים דמתניתין ונראה דיותר ניחא להתוס' להביא מסתם גמרא דלהכי סידרו מסדרי הש"ס הך דר' אמי ור' אסי כאן להכריע כחכמים

ד"ה והתני' טעה וכו' ל"ג לי' וכו'. הנה אם ל"ג לי' צריכין אנו לחקור הך עובדא דר' חייא ב"א באיזה תפלה הוה עובדא אי בשל שחרית ובריש ירחא ודאי הוה כדאמר לי' ר"ז דלא אדכר ריש ירחא וכו' וא"כ היא גופה מנ"ל לר"ז שהתפלל שנית משום טעות ודלמא מה דהתפלל שבית הוא תפלת מוסף. ודוחק לומר שראהו מתפלל שלש תפלות דהרי לא קאמר אלא דצלי והדר צלי גם דוחק לומר שאם הי' מוסף כי' לו לומר הלל בין שחרית למוסף דהרי עובדא ביחיד הוה דהרי השיב לר"ז בציבור שנו והרי הלל בר"ח להרבה פוסקים אין היחיד קורא אותו כלל. ועוד אטו זה חיוב שיאמרו תכף אחר תפלת שחרית. ואם הי' עובדא דרחב"א בתפלת המנחה קשה מאי השיב ר"ז מהך ברייתא שלא נזכר בה תפלת מנחה. ואפי' לדינא כתבתי לעיל בדברי הגמ' שבמנחה אין לסמוך על מה שאמר בערבית ועל כרחינו צריכין אנו לומר שעובדא דרחב"א הי' בתפלת ערבית. ולפי דברי התוס' דלא גרסי' בברייתא ערבית א"כ הדק"ל מה השיבו ר"ז מהך ברייתא שלא נזכר בה ערבית. ואם מדברי רב הוקשה לו שאמר שבערבית אין מחזירין משום שאין מקדשים החודש בלילה הי' לו לר"ז להביא מימרא דרב ולא הך ברייתא. ורציתי לומר דאף דלא גרסי התוס' ערבית בברייתא היינו משום דערבית בלאו האי טעמא דברייתא אין מחזירין אותו מטעמי' דרב אבל מ"מ ממילא שמעת מיני' מברייתא דבערבית אין מחזירין. דאם בשחרית שהתפלה הוא חובה ממש ואנשי כנה"ג שויוה חובה אין מחזירין מטעם שיכול לאמרו במנחה. ערבית שהיא רשות מצד עצמה אף שאנן שוינן עלן חובה במקום שאין מצוה אחרת כנגדה מ"מ קיל הוא משחרית אינו דין דא"מ אותו מטעם שיכול לאומרה בשחרית. ואמנם תינח לתרץ כן שטת התוספת. אבל שטת הרא"ש שבמוסף מחזירין אותו ולא סמכינן על תפלת מנחה לפי שאין התפלות סמוכים יחדיו זה אח"ז וא"כ ק"ו שבערבית אין לסמוך על שחרית אלא שבלא"ה בערבית אין מחזירין מטעמי' דרב אבל עכ"פ על ר"ז קשה מה הקשה מהך ברייתא. ולכן אבי אומר דגם עובדא דרחב"א הי' בצלותא דשחרית ומה שהקשיתי מנא ידע ר"ז דהא דהדר צלי הי' שצלי שחרית פעם שני דשמא ה' תפלת המוספין נראה דכיון דעובדא הי' בר"ח שהי' באמצע השבוע ויש בתפלת שחרית תפלת שמנה עשרה ובתפלת מוסף אין בה רק שבע ברכות שיער ר"ז בזמן השהות שהי' בתפלה שני' שודאי הוא תפלת ש"ע ברכות ולא שבע ברכות: סליק פרק רביעי. ונתחיל בעזה"י פרק חמישי: פרק חמישי שם אין עומדין וכו' כדי שיכוונו לבם למקום. כן הוא הנוסחא במשנה שבמשניות. וכן ברי"ף וברא"ש ועיין ברבינו יונה ובתוי"ט. ולענ"ד ליתן טעם על שכינו שם הבורא בכאן מקום הוא מוסר גדול להמתפלל שידע לפני מי הוא עומד והנה הק"בה נקרא מקום לפי שהוא מקומו של עולם וממילא מלא כל העולם כבודו ובכל מקום שהאדם עומד הרי