צל"ח ברכות סג

התירו לו להוציא בשפתיו שלא לבטל מצוה דאורייתא בשביל תקנת עזרא. ואמנם לפי"ז לא הי' מקום לקושיית הגמרא אלא מאי הרהור כדיבור דמי יוציא בשפתיו ועיין בתוס' בד"ה יוציא בשפתיו וכו' ולפמ"ש דרבינא מודה בכל התורה כולה א"כ נסתר קושי' הגמרא. ולכן צ"ל דרבינא לאו דוקא בק"ש דמסתמא סיפא דמתני' ועל המזון וכו' דומיא דרישא דמברך לאחריו היינו ג"כ בהרהור. ועיין בשמעתין ברבינו אשר ולפי"ז פליג רבינא על שמואל וכאן בפלוגתא דרבינא ורב חסדא פסקו התוס' והרא"ש כר"ח ופירשו הטעם מדמתרצי ר' אליעזר ורב אדא אליבי' ולפי"ז גם בק"ש הלכה כמותו והש"ע בסימן ס"ב סעיף ד' פסק מרבינא ובסי' קפ"ה ס"ב ובסי' ר"ו סעיף ג' פסק כר"ח. נלע"ד דמה דפסק דלא כרבינא היינו משום הך דשמואל דמוכח מיני' דהרהור לאו כדבור דמי ובק"ש פסק כר"מ דאחר כוונת הלב הן הדברים. ואמנם על הרמב"ם אני תמה שבפ"א מהל' ברכות הל' ז' פסק בכל הברכות שיצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו ועיין בכ"מ שם וא"כ פסק דהרהור כדיבור בכל התורה ובפ"ב מהלכות שבועות ובפ"ב מהל' נדרים פסק כשמואל דצריך שיוציא בשפתיו ואיך אחז החבל בתרין ראשין. ולתרץ דברי הרמב"ם אמרתי גם כן לרבינא דסובר הרהור כדבור אם גם לענין חשש ברכה לבטלה נימא ג"כ הרהור כדיבור שיהי' עובר בלא תשא או לא ונ"מ במי שספק לו על דבר אם בירך או לא אם רשאי להחמיר על עצמו ולהרהר הברכה בלבו ולר"ח לא שייך דבר זה כלל דמה יועיל בהרהורו כיון דלר"ח לאו כדיבור דמי אבל לרבינא אני מסתפק. ולברר זה אמרתי לכאורה כיון דלרבינא לכל דבר הרהור כדיבור דמי מהי תיתי לא יהי' ג"כ לענין חשש ברכה לבטלה הרהור כדיבור אבל אחר הישוב יש ויש לחלק. ומתחלה אכתוב מה שנלע"ד לתרץ פסקי הרמב"ם הנזכרים שלא יהיו סתרי אהדדי. ונראה דהרמב"ם מפרש סוגיא דשמואל במס' שבועות דלא כדברי התוס' הנ"ל שפירשו דמפשטי' דקרא סובר שמואל כן והרמב"ם מפרש דמייתורא דקרא דריש דכיון דכתיב נפש כי תשבע למה לי לבטא בשפתים והוה למיכתב רק נפש כי תשבע להרע או להטב ומדכתיב לבטא בשפתים ש"מ דקפיד קרא דבעינן ביטוי בשפתים דוקא למעוטי גמר בלבו. ואמנם הוכחת התוס' הוא מדמקשה שם דנילף מוכל נדיב לב נלע"ד שאין מזה הוכחה דהאי קרא לבטא בשפתים בשבועת ביטוי כתי' ובאמת בכל ארבע מיני שבועות הדין כן דאינו חייב כי אם שהוציא בשפתיו אבל על הרהור הלב אינו חייב קרבן וכן גבי נדרים ג"כ בעינן שיוציא בשפתיו בנדרי איסור וכן מפורש ברמב"ם בפ"ב משבועות ששם בהל' יו"ד כתב מי שנתכוין לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום וכו' ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו ה"ז מותר שנאמר לבטא בשפתים וכו' ושוב כתב בהלכה י"ב וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהי' פיו ולבו שוים וכן בפ"ב מהל' נדרים הל' ב' כתב אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו. ובנדרים ליכא קרא מיותר על זה דאף דכתיב לא יחל דברו לן כאן ייתור דמה לי אם יכתוב לא יחל נדרו או אם כתיב לא יחל דברו אם נימא דהרהור כדבור וכן שם בכתוב ככל היוצא מפיו יעשה ג"כ אין כאן ייתור דהא עכ"פ צריך לכתוב עשה שיקיים גדרו ומה לי אם כתיב ככל היוצא מפיו או אם הוה כתיב ככל אשר ידור יעשה. אמנם שמואל דאמר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו על כל שבועות ונדרי איסור קאמר והיינו משום דכיון דגלי רחמנא בשבועת ביטוי גמרינן מיני' כל עניני שבועות ונדרים דדמיין אהדדי שענינם איסור שאדם ממציא על עצמו. אבל בנדרי הקדשות דין אחר יש להם דכתיב נדיב לב וכדמייתי שם מוציא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב. וכן תרומה ניטלת במחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם. ולכן פריך התם על שמואל דגזר אומר על כל שבועת ונדרים שצריך שיוציא בשפתיו מנ"ל למילף משבועת ביטוי להקל נילף מנדרי הקדשות להחמיר וסגי בגמר בלבו ומשני דהוה תרומה וקדשים שני כתובים אין מלמדין א"נ חולין מקדשי' לא גמרינן ולהכי ילפי' להו משבועת ביטוי וכ"ז בנדרי' ושבועות וכן נדרי הקדשות שכלם ענינם אחד שהאדם הוא המחייב עצמו בהם וראוי להיות לכלם דין אחד והוצרכה התורה לחלק בהו בין נדרי הקדשות ותרומה ובין שבועת ביטוי ושאר מיני שבועות ונדרי איסור אבל בכל שאר התורה תליא בסברה אם הרהור כדבור או לא ונחלקו בו רבינא ור"ח. אבל עכ"פ בכל מיני שבועות גם לרבינא הרהור לאו כדיבור וכיון דעקר איסור ברכה לבטלה מלא תשא נפקא מודה רבינא דהרהור לאו כדבור דמי. ומי שרוצה להרהר בלבו כאשר אירע לו ספק ברכה הרשות בידו אבל אינו מחויב לעשות כך כמו לקמן דף ך"א ע"א למ"ד ק"ש דרבנן ספק אם קלא ק"ש אינו חוזר וקורא דודאי אם ירצה לקרות רשאי שהרי אין שם חשש ברכה ואעפי"כ אינו מחויב לעשות כן. וכן לאידך גיסא בנסתפק אם בירך בהמ"ז אף שיכול לצאת ידי ספיקו אם יהרהר בלבו מ"מ כיון שספק תורה להחמיר כבר הוא חייב בבהמ"ז ולכך יכול לברך בדבור כדרכו

דף כ"א ע"א מנין לברכת התורה לפני' מן התורה וכו'. הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות בסוף מ"ע חישב מצות ששכח הרמב"ם ושם מצוה ט"ו חישב ברכת התורה לפני' שהיא מ"ע והביא ראי' מסוגיא זו. והמגלת אסתר כתב שדעת הרמב"ם שהדרשה כאן היא אסמכתא ע"ש. ואני אומר שאף שעל מה שאמר מנין לברכת התורה לפני' מן מתורה יש לפרש דלאו דוקא קאמר דמצינו כיוצא בזה בב"ב דף קמ"ז ע"א אמר רב מנין למתנת ש"מ מן התורה וכו' וע"ש בתוס' בד"ה מנין וכו' מ"מ כאן בשמעתין אי אפשר לומר כן דאם עקר מימרא זו היא אסמכתא גם כל הני ק"ו דיליף ר' יוחנן הכל אסמכתא נינהו ואיך מותיב מדתנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ונשאר בתיובתא אלא ודאי שכל ק סוגיא מן התורה ממש הוא ואף דאיתותב ר"י בהני ק"ו דיליף זה מזה אבל עקר מימרא דרב יהודה דקאמר ברכת התורה שהיא מן התורה לא איתותב והדק"ל על הרמב"ם. ונראה שהרמב"ם לשיטתו שפסק בהך דלעיל בפלוגתא דרבינא ור"ח אם הרהור כדבור דמי כרבינא והיינו דרבינא הוא בתרא והוא חתם הש"ס עם רב אשי ולרבינא ממילא נדחה הך דרב יהודה שאמר שברכת התורה היא מן התורה דהרי במשנתינו שנינו בעל קרי וכו' וסתם ב"ק מקרה לילה הוא וא"כ עדיין לא בירך ברכת התורה וכשהוא מהרהר ק"ש בלבו כיון שהרהור כדבור דמי א"כ הרי הוא קורה בתורה דאטו ק"ש לאו תורה היא וא"כ צריך לברך ברכת התורה או לפטור באהבה רבה ואי ס"ד דברכת התורה לפני' היא מן התורה א"כ למה אינו מברך לפני' א"ו דברכת התורה היא מדרבנן

שם מ"ט ק"ש דרבנן. ויל"ד ומה בכך שק"ש מדרבנן הלא תכף בקומו נתחייב בק"ש וספק אם קרא ק"ש ונפטר מחיובו ספק לא קרא והרי הוא חייב כמו בקומו חיב אין ספק הקריאה מוציאו מידי ודאי שנתחייב והרי זה דומה לספק דרבנן היכי שיש חזקת איסור דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא כמבואר בש"ך בכללי הס"ס כלל כ'. הן אמת דבפסחים דף ט' ע"א דפריך ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת וכו' ואבע"א ספק וספק הוא כדר"א וכו' וכתבו התוס' שם בד"ה כדי שתהא בהמתו וכו' ותימא דמ"מ הוה ודאי טבל דרבנן לענין אכילת קבע וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן וגבי חמץ אמאי לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן דבדיקת חמץ הוא מדרבנן ואור"י דמתני' מיירי בשלא ביטלו ועוד אור"י דהא דקאמר הרי הן בחזקת מתוקנין היינו בהנך דלא חזי אלא לבהמה. ונמצא דדין זה אם אמרינן בדרבנן ספק מוציא מידי ודאי תליין בהני תרי שינויי של ר"י בעל התוס' ולשינויא קמא דר"י בדרבנן אמרינן ספק מוציא מידי ודאי. ואמנם רוב הפוסקים אחזו שער כתירץ השני של ר"י שהרי פסקו בחמץ אפילו ביטל דשוב הוא רק דרבנן ואפ"ה לא אתי ספק אכלתי' ומוציא מידי ודאי וכ"פ הטור בסימן תל"ח ששם בראש הסימן בעכבר נכנס וככר בפיו גזר אומר שחייב לבדוק ולא חילק בין ביטול ללא ביטול רק אח"כ בשאר ספיקות חילק בין ביטול ללא ביטול וכן הוא במשנה למלך פ"ב מהל' חמץ ומצה הל' ח' וכן הראב"ד שם בפ"ב בהלכה ז' והל' ח' שתק להרמב"ם ובהלכה יו"ד הוא שהשיג וכתב לא מחוורא הא מילתא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן היא עכ"ל וא"כ בהל' ז' והל' ח' מודה הראב"ד להחמיר אפי' לענין בדיקה והיינו משום דאין ספק מוציא מידי ודאי והיינו דינו של הש"ך דבחזקת איסור לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וא"כ קשיא הכא מימרא דרב יהודה