צל"ח ברכות סד

דאמר אינו חוזר וקורא. ולכן נלע"ד ראי' ברורה מסוגיא דכאן למ"ש בנ"ב חי"ד סי' ס"ה לחלק בין הפרקים באיסורי דרבנן דבאיסור דרבנן שיש לו עקר מן התורה אז אמרינן בחזקת איסור ספיקו לחומרה אבל באיסור שהוא לגמרי מדרבנן ואין לו עקר מן התורה אז אפילו בחזקת איסור ספק דרבנן לקולא עיין בחיבורי בדף ס"ט ע"ג בד"ה אמנם וכו' וא"כ הכל נכון דבדיקת חמץ יש לו עקר מן התורה שהרי אם לא ביטל עובר בבל יראה וכן מעשר אפילו הכניסו במוץ עכ"פ יש לו עקר מן התורה אם לא הי' מכניסו במוץ ולכן לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן אבל ק"ש לדברי רב יהודה שהיא מדרבנן אין לה עקר מן התורה כלל ולכן אתי ספק קרא ומוציא ודאי שנתחייב בקומו

ועפי"ז הונא לנו גם לעיל בעמוד הקודם דקאמר רבינא לרבא נשים בבהמ"ז וכו' למנ"מ לאפוקי רבים י"ח וכבר הארכנו לעיל במה שנתקשה בזה המע"מ והשער אפרים למה לא אמר כ"מ אם ספק לנשים אם בירכו בהמ"ז. ולפ"מ שביארתי כאן ניחא דהרי אף אם נשים בבהמ"ז דרבנן מ"מ עכ"פ יש לבהמ"ז עקר מן התורה אצל אנשים וכיון שעכ"פ הני נשי אכלו והרי ודאי נתחייבו בבהמ"ז וספק אם בירכו אין הספק מוציא מידי החזקה שכבר נתחייבו וכן ניחא מה שסתם הרמב"ם בספק אם בירך בהמ"ז שחייב לברך והמג"א סי' קפ"ד ס"ק ח' כתב ודוקא שאכל כדי שביעה וכבר תמהתי עליו לעיל שהרי הרמב"ם והטור סתמא כתבו ספק בירך חייב לברך. ולפמ"ש ניחא דאף אם לא אכל אלא כזית וחיובו רק מדרבנן מ"מ בהמ"ז יש לו עקר מן התורה וכיון שודאי אכל וספק אם בירך אין ספק מוציא מידי דאי ואין זה דומה לשאר כל ברכת הנהנין בברכה אחרונה שאם ספק אם בירך אינו חוזר ומברך דהני כולהו לית להו עקר מן התורה ולכך ספק מוציא מידי ודאי. ויצא לנו מזה דאף דבבה"מ חייב לברך מספק אפי' באכל רק כזית היינו היכי דודאי אכל רק שמסתפק אם בירך אבל באכל ומסופק אם הי' כזית במה שאכל או הי' פחות מכזית כיון שעכ"פ ודאי לא הי' בו כדי שביעה פטור מלברך בהמ"ז שכאן הוא ספק אם נתחייב כלל בבהמ"ז ואין כאן חזקה לחיוב אמרינן ספק דרבנן לקולא אפי' בדבר שיש לו עקר מן התורה ואפשר דאפילו להרי"ף דסובר דשעור כזית הוא מן התורה ועיין בסוגיא דלעיל בחידושי רשב"א אכתי אם אכל פת וספק אם אכל כזית או לא אף שלהרי"ף הוא ספק דאורייתא מ"מ אינו חוזר ומברך שהרי הספק הוא אם נתחייב כלל אמרינן העמידנו על חזקתו. ובזה ניחא מה דלא אמר לעיל בנשים נ"מ לענין ספק אם אכלו כשיעור. ואמנם לדעת רוב הפוסקים דשעור כזית הוא דרבנן בלא"ה ניחא דלא אמר לעיל נ"מ אם ספק אם אכלו בשעור דודאי להסתפק אם אכל פחות מכזית או אכל כדי שביעה לא שייך להסתפק שההפרש ביניהם הוא שעור גדול ואיך שייך להסתפק בזה. ואם מסופק להו אם אכלו כדי שביעה כיון שעכ"פ אכלו כזית חייבות לברך עכ"פ מדרבנן

שם ספק אמר אמת ויציב וכו'. הא דלא קאמר ספק יציאת מצרים. אפשר שרמז בזה דצריך לומר נוסח אמת ויציב עם חתימת הברכה גאל ישראל ועיין בתר"י. ואמנם אכתי קשה דהוה לי' למימר ספק אמר אמת ספק לא אמר אמת. ולכן נלע"ד דכוונתו באמרו אמת ויציב דהיינו נוסח של שחרית אבל בערבית ס"ל דאין חיוב להזכיר י"מ בלילות. ואף שכבר כתבתי בספ"ק בשם הראב"ד דמדרבנן לכ"ע חייב להזכיר י"מ גם בלילה מ"מ הוא ספק דרבנן אלא כיון דעכ"פ גוף זכירת י"מ בכל יום הוא מן התורה שוב יש לו עקר מן התורה וא"כ אף שבערבית הוא ספק דרבנן שוב נקרא יש לו עקר מן התורה וא"כ לא אתי ספק אמר ומוציא מידי ודאי חיוב דרבנן וכמבואר לעיל בדברינו. ונלע"ד דעכ"פ הברכה של חתימת אמת אין לה עקר מן התורה אלא שבשחרית כיון שעקר י"מ הוא מן התורה שוב חייב גם לברך וכמו"ש תר"י כאן דעל ספק דאורייתא מחויב גם לברך עליו אבל בערבית אם גוף י"מ היא דרבנן אף שיש לו עקר מן התורה וחייב להזכיר י"מ מ"מ כיון שעקר חיובו מדרבנן אינו מברך עליו לחתום ברכת גאל ישראל ובזה הונח לנו מה דקאמר ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא וכו' דלכאורה יפלא וכי עלה על דעת המקשה שי"מ בשחרית לאו דאורייתא והלא בזה לא נחלק אדם מעולם וא"כ מדוע לא הוה קשיא בלא דברי רב יהודה על המשנה מ"ש בהמ"ז לאחריו מאמת ויציב אידי ואידי דאורייתא. ולפמ"ש ניחא דודאי ידע מהתירוץ דכבר נפיק י"ח זכירת י"מ בק"ש. ואמנם בדברי ר"י דאמר חוזר ואומר אמת ויציב והיינו לפ"מ שפירשתי כוונתו שצריך שיאמר כל נוסח ברכת א"ו לחתום בברכה והי' סובר שכך הוא מצות התורה שיזכיר י"מ עם ברכה וא"כ לא נפיק י"ח בויאמר הקשה שפיר דאי ס"ד דאורייתא לברוך לאחרי' וע"ז משני לי' מ"ט מברך אי משום י"מ וכו' חידש לו בזה שבאמת הברכה לאו דאורייתא רק כיון שי"מ דאורייתא אם נסתפק לו מחויב לקיים המצוה עם הברכה שתקינו חכמי' וכמו"ש תר"י אבל כיון דכבר אידכר בק"ש כבר נפיק י"ח התורה

שם תנן ב"ק וכו' ועל המזון וכו' ואס"ד אמת ויציב דאורייתא לברוך. הא דהוצרך להביא סיפא ועל המזון ולא סגי לי' להקשות מרישא דהרי לרב יהודה דאורייתא עדיף מעול מלכות שמים דהרי בק"ש אינו חוזר וקורא אף שיש בה עול מ"ש ובאמת ויציב חוזר וקורא וקשה ממשנתינו דק"ש מהרהר בלבו ואמת ויציב אינו מהרהר וא"כ מוכח דק"ש חמיר מאמת ויציב. ונראה דמרישא לא קשיא דהיא הנותנת דק"ש שהיא מדרבנן הם אמרו והם אמרו דהרהור בזה כדבור דמי ולכך מהרהר בלבו ואינו מברך לפני' דאף שברכות שלפני' ודאי מדרבנן והרהור כדבור בדרבנן מ"מ כיון שאין בברכות עול מ"ש לא התירו אפילו ההרהור לבעל קרי וברכה של אחרי' דהיינו אמת ויציב כיון שהיא מן התורה לא נפיק בהרהור דהרהור לאו כדיבור דמי וא"כ למה יהרהר ולכך הקשה מברכת המזון לאחריו דאי אמת ויציב דאוריתא לברך כי היכי דמברך על המזון לאחריו

שם ספק התפלל וכו'. הרמב"ם בריש הל' תפלה וכן בספר המצות שלו מצוה ה' פסק דחיוב התפלה היא מ"ע של תורה והיינו להתפלל בכל יום אבל נוסח התפלה ומספר התפלות הם מדרבנן מתקנת עזרא. והרמב"ן בהשגותיו לספר המצות הרבה להשיג על פסק זה ומתחלה הקשה מבעל קרי שקורא קיש ועל המזון מברך לאחריו ואנו מתפלל והעלו הטעם ק"ש ובה"מ דאורייתא תפלה דרבנן. ושוב כתב הרמב"ן בעצמו לסתור קושיא ממה שראה דברי הרמב"ם בהל' תפלה שהחיוב מן התורה הוא רק שיתפלל בכל יום אבל מנין התפלה ונוסח התפלה אינו מן התורה. וסיים הרמב"ן שגם זה אינו נכון בעיני שב"ק מברך על המזון לאחריו מפני שהיא מן התורה ואינו מתפלל אפילו עמד כמה ימים בקריו ע"כ דברי הרמב"ן. ואני אומר הר' עקר ההוכחה כאן בסוגיא דב"ק שאינו מתפלל הוא מדתנן הי' עומד בתפלה ונזכר שהוא ב"ק וכו' טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל והרי כיון שלא כזכר עד שהוא באמצע תפלה הרי כבר קרא ק"ש וברכותי' והרי יצא י"ח תפלה מן התורה שכמ' בקשות אמר בברכת ק"ש לפני' ואהבה רבה מלאה בקשות ותחנונים וכן צור ישראל קומה בעזרת ישראל וכו' תפלה ובקשה היא ולכך אם לא התחיל לא יתחיל שכבר יצא י"ח של תורה וגם על המזון שמברך לאחריו כל ברכה שלישית שהיא רחם נא מלאה בקשות ותחנונים ויוצא בזה י"ח תפלה של תורה. ושוב השיב הרמב"ן וז"ל ועוד שמי שנאנס ולא התפלל שחרית ובמנחה נסתפק אם התפלל או לא התפלל א"כ לפי דברי הרב הי' צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו לעולם בכל ספק בתפלה שאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא מדרבנן. ואני אומר שממ"נ אם נאנס בשחרית רק על התפלה אבל קרא ק"ש וברכותי' הרי כבר יצא י"ח תפלה דאורייתא בו ביום ואם נאנס גם בק"ש וברכותי' ולא בירך בשחרית א"כ חייב הוא לומר ברכת אמת ויציב משום יציאת מצרים וזמן ברכת ק"ש להרבה פוסקים היא כל היום וכן משמע דעת הרמב"ם ועיין בסוף פ"א מהל' קיש ובכ"מ שם וכיון שהוא צריך לומר א"ו הרי מקיים תפלה דאורייתא באמרו צור ישראל קומה בעזרת וכו'. עוד השיב הרמב"ן וז"ל וכבר אמרו על דב יהודה דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי לפי שה' עוסק בתורה וסמך ע"מ שאמרו חברים שעוסקין בתורה מפסיקין לק"ש וא"מ לתפלה שהיא מדרבנן. ואני אומר שגם זה אינו תשובה ואם קרא ק"ש הי' קורא בברכותי' וכבר יצא ידי תפלה. ומצאתי סמך לדברי אלה מדברי התוס' במס' שבת דף י"א ע"א בד"ה כגון רשב"י וחבריו שכתבו והא דאמר לקמן כי מטי זמן תפלה הוה לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו