צל"ח ברכות סב

דמתני' למיתני שחייבות בברכה שלאחר כל שבעת המינין ולמה פירטה משנתינו דוקא בהמ"ז לכך הוצרך לתרץ מ"ד הואיל וכתיב ולחם בבוקר דבהאי קרא כתיב רק לחם ולשטת התוס' יבואר בדברינו בדברי התוס'. ולהני פוסקים דס"ל דגם ברכה מעין שלש של ז' המינין היא מדרבנן צריך לפרש כאן כפירוש התוס'

תוס' ד"ה בתפלה וכו' דהא הלל דרבנן וכו'. ולענ"ד משמעתין יש להוכיח דגם במצוה דרבנן שייך מ"ע שהז"ג מדהקשה ק"ש פשיטא מ"ע שהז"ג היא וכו' וקשה מאי פשיטותא הא איכא רב יהודה לקמן בדף הסמוך דסובר ק"ש דרבנן א"ו דגם אי היא מדרבנן אכתי מ"ע שהז"ג פשיטא דנשי' פטורות

ד"ה נשים בבהמ"ז וכו' ותימא כהנים ולוים כמי תבעי. ולכאורה דבריהם תמוהים דהרי הרא"ש כתב כאן דהא דאמרי' לקמן דף מ"ח ולהוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן וכו' ויכול להוציא אף מי שאכל כדי שביעה הוא מטעם ערבות דכל ישראל ערבים זב"ז אבל נשים אינן בכלל ערבות וכ"כ התוספת גופייהו לקמן דף מ"ת ע"א בד"ה עד שיאכל כזית שם בסוף הדיבור דמטעם ערבות יכול להוציא אף אם לא אכל כלל אלא שצריך לאכול כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו וא"כ קשה איך תבעי לי' כהנים ולוים דהרי כהנים ולוים אפילו אם הם מדרבנן אכתי יכולים לאפוקי רבים מטעם ערבות. ורציתי ליישב דאכתי הי' כ"מ לענין ספק אם צריכין לחזור ולברך וכמו שהבאתי בדברי הגמרא בשם המע"מ. אך לפמ"ש אני לדחות דברי המע"מ הדק"ל. ואמנם דקדקתי שם בדף מ"ח בדברי התוס' ולא נזכר בדבריהם כלל שנשים אינן בכלל ערבות אבל הם חילקו כך שמי ששייך במצוה זו בשום פעם אף שעתה לא נתחייב מקרי מחויב בדבר מטעם ערבות ולכן מי שאכל רק כזית אף שעתה אינו חייב מן התורה מ"מ כיון שאית' בכלל חיוב בה"מ בשום פעם דהיינו כשאוכל כדי שביעה הוא בכלל ערבות אבל מי שאינו שייך במצוה זו כלל כגון נשים אם הם בבה"מ דרבנן א"כ לא שייך בהו מצות בהמ"ז מן התירה כלל אינן בכלל ערבות על מצות בה"מ. וא"כ לשיטתם שפיר הקשו דתבעי לך כהנים. והרא"ש לשטתו דנשים אינן בכלל ערבות כלל בכל התורה באמת אחז כאן שיטת רש"י ופירש הטעם בשביל שלא נטלו חלק בארץ ולא השגיח בקושי' כהנים ולוים דלשטתו כהנים ולוים איתנוהו בכלל ערבות

עוד נלע"ד בכוונת התוס' במ"ש תימה כהנים ולוים נמי תבעי וגם הם ס"ל כדברי הרא"ש דנשים ליתנוהו בכלל ערבות וכהנים איתנוהו בכלל ערבות וגם הם ידעו דלענין להוציא רבים י"ח ליכא כ"מ בכהנים דהם יכולים להוציא רבים מטעם ערבות אבל כוונת קושייתם שא"כ עכ"פ כהני' ונשים יכולים להוציא זה את זו וזו את זה ממ"נ שאם כהני' דאורייתא א"כ אף נשים דאורייתא וא"כ איך קאמר ת"ש באמת אמרו וכו' ואשה מברכת לבעלה ודלמא מיירי שבעלה הוא כהן או לוי לכך אתי דרבנן ומפיק דרבנן. ודעת רש"י והרא"ש צ"ל דס"ל דכהנים ולוים שפיר נטלו חלק בארץ בערי מגרש שנתנו להם

והרשב"א בחידושיו בהביאו פירש"י וכתב וא"ת א"כ אף בעבדים כן ותבעי לי' נשים ועבדים וי"ל דשאני גרים שהם זכרים ושם זכרי' נטלו חלק בארץ. הנה שביק הרשב"א כהנים ולוים ונקט גרים ועבדים. נ"ל טעמו אי משום דסבר דשמנה וארבעים עיר שנטלו ערי מגרש מקרי חלק בארץ אי משום דסבר כהנים ולוים יכולים להוציא רבים מטעם ערבות וכמוש"ל ולכן נקט גרים. והתוס' במס' קידושין דף ע' ע"ב בד"ה קשים גרים כתבו דישראל לא נתערבו בשביל הגרים ומסתמא דגם הגרים אינם ערבים בשביל ישראל ושפיר נ"מ אם הם דאורייתא לענין להוציא אחרים י"ח. אלא דלפי ההוכחה שכתבו שם התוס' בקידושין דגרים אינן בכלל ערבות הוא מדאמרינן בסוטה שכל א' מישראל יש עליו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ומספר זה הוא מישראל לבד מגרים ולפי"ז ממילא שמענו שגם כהנים ולוים אינן בכלל ערבות שהרי מספר זה הוא לבד משבט לוי וא"כ ממילא שפיר הקשו התוס' דתבעי לך נמי כהנים ולוים שהרי גם הם אינן בכלל ערבות ושמעון ב"ש שכתבו התוס' לקמן דף מ"ח שאם הי' אוכל כזית דגן הי' יכול להוציא מטעם ערבות והרי שם אכל ינאי שהי' כהן ג"כ צ"ל כפמ"ש לעיל לענין אשת ינאי שכיון שאכלו על שלחן המלך כל שריו והי' בהם ישראלים ושמעון הי' ערב עבורם הי' יכול להוציא כלם ולקמן בדף מ"ח יתבאר בדברינו באריכות

ומה שכתבתי שגם כהנים ולוים אינן בכלל ערבות. נלע"ד לתת טעם לזה דהנה הערבות הזה התחיל בערבות מואב שאז הכניסם משה בברית ובשבועת האלה והודיעם לענוש את הרבים בשביל חטא היחיד וכמו"ש רש"י בפ' נצבים בפסוק הנסתרות וגומר ונגמר הערבות בהר גריזים ובהר עיבל וכמו שפירש רש"י שם. ובמדרש תנחומא הובא בילקוט ריש פ' נצבים איתא לפי שהברית שקיבלו בחורב הפרו ואמרו אלה אלהיך ישראל לפיכך הכניסם בשבועת האלה וכו' יע"ש ולפי"ז כהנים ולוים שעמדו באמונתם ולא הפרו ברית שקיבלו בחורב כדכתיב במעשה העגל ויאספו אליו כל בני לוי א"כ לא הוצרכו להכניס בשבועת האלה

וגם מן הפסוק נלע"ד ראי' דכהנים לא נכנסו בערבות שבהר גריזים וה"ע כדמוכחי קראי שהכהנים והלוים עם הארון עמדו למטה באמצע והפכו פניהם לכאן ולכאן ואמרו ברוך וארור וכו' הכל כמפורש בסוטה דף ל"ז ע"א נמצא שהכהנים והלוים הם היו הגוזרים והשבטים ענו אמן וקבלו הגזירה כנלע"ד ואף שבלוים משמע שם במס' סוטה שמקצת הלוים היו עומדים למעלה ומקצתן למטה מ"מ הכהנים ודאי שכלם עמדו למטה וע"ש בתוס' בד"ה אי אפשר מה שכתבו בשם הירושלמי

בא"ד ונשים ליתנוהו לא בברית ולא בתורה. ולסברת התוס' לא שייכא בעיא דרבינא לרב דס"ל לקמן דף מ"ט ע"א דאפי' באנשים אין ברית ותורה מעכב וכ"כ הרשב"א בחידושיו. ובזה ניחא מה דלא אמר לעיל בתחלת הסוגיא כשהקשה בבה"מ מ פשיטא דסד"א הואל דליתנהו בברית ותורה דא"כ אכתי הי' קשה משנתינו לרב פשיטא ולכן משני דסד"א דהיא מ"ע שז"ג דניחא גם לרב

והרי"ף לא הזכיר מכל הנזכר בבעיא דרבינא וסוגיא דגמרא ע"ז כלום ובעה"מ הרגיש בזה וכתב והרי"ף לא פירש בזה כלום והרמב"ן במלחמות כתב והלא פירש ואמר תפלה ומזוזה ובה"מ דה"ל מ"ע שלהז"ג וכל מ"ע שלהז"ג נשים חייבות הא משמע שהן חייבות דבר תורה וכו' עיין במלחמות. וזה ניחא לשטת רש"י בד"ה ה"ג תפלה וכו' דבמצוה דרבנן לא שייך לחלק בין הזמן גרמא או לא. אבל לשטת התוס' בד"ה בתפלה וכו דגם במצות דרבנן פטירי נשים ממ"ע שהז"ג א"ב אי הוה בה"מ מ"ע שהז"ג אפי' רבנן לא הוה מחייבי נשים בבה"מ וא"כ אין מדברי הרי"ף ראי'. ואמנם לפמ"ש כאן בסוגיית הגמ' לדחות קושיית בעל פ"י וכתבתי דרבנן עכ"פ הוצרכו לתקן לנשים נוסח ברכה אחרונה אחר הלחם כמו שתיקנו ברכה אחרונה על שאר דברים ולכן תיקנו להם אחר הלחם אותו חיוב שיש על אל ים מן התורה וא"כ אפילו אי הוה בה"מ מ"ע שהז"ג היו נשים חייבות מדבריהם שפיר קאמר הרמב"ן שהרי"ף מחייב לנשים מן התורה. ולפי דברי הרמב"ן בדברי הרי"ף צריכין אבו לומר דהרי"ף ס"ל דתפלה היא מ"ע של תורה וכן הוא דעת הרמב"ם בריש הל' תפלה

שם בגמרא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי וכו' איכא למימר דדוקא לענין ק"ש הוא כן ואתי' כר"מ לעיל דף ט"ו ע"א דאמר הרי הוא אומר על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים ולענין ק"ש אמר רבינא דהרהור כדיבור דמי ובזה היינו מרויחים דרבינא אינו סותר דברי שמואל דאמר במס' שבועות דף ך"ו ע"ב גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו דכתיב בשפתים ומבואר שם בתוס' בד"ה צריך שיוציא וכו' דלאו מיתורא דריש אלא מפשטי' דקרא ודברי התוס' מוכרחים שם בסוגיא ע"ש בדבריהם ואם נימא דרבינא בכל התורה ס"ל הרהור כדיבור א"כ ודאי דל"ל לרבינא הא דשמואל. אבל לפמ"ש ניחא. אלא דקשה תינח ק"ש אבל סיפא דמתני' ועל המזון מברך לאחריו ומה מועיל בברכתו בהרהור כיון דבשאר כל התורה הרהור לאו כדיבור למה מהרהר והי' אפשר לפרש דסיפא דמתני' דקאמר ועל המזון מברך לאחריו היינו מברך ממש שמוציא בשפתיו לפי שכיון שאינו יוצא בהרהור דלענין בהמ"ז לאו כדיבור