צל"ח ברכות נה

כ"ז אמינא להוכיח מדברי המקשה שהדין הוא כן אבל על המקשה גופה קשיא מנ"ל להקשות ודלמא לא שייך לועג לרש רק באנשים ולא בנשים וע"ז כתבתי לעיל בדברינו דף ג' ע"ב דעדיין הי' קשה מתפלה דנשים חייבות בתפלה ושייך בהו לועג לרש וא"כ למה בעינן בתפלה מתו ומשמרו וכתבתי לעל דלפי גירסת התוספת דלא גרסי במשנתינו לתפלה וכמו"ש לעיל בשם התוי"ט הד ז"ל. ונראה דאף דלא גרסי התוס' במשנה ומן התפלה אבל בברייתא גרסי וכמו"ש לעיל בשם חידושי רשב"א ואף לתר"י דגם בברייתא לא גרסי תפלה מ"מ נלע"ד דבהך ברייתא דהמשמר את המת ודאי גרסינן ומן התפלה ואף דאתי בק"ו מק"ש ותפילין שהם מן התורה מ"מ קתני לה משום סיפא דהיו באים בספינה דמתפללין בזוית אחרת לבן עזאי. ואף דבהך דלא יהלך בבה"ק לא נזכר לא ק"ש ולא תפלה מ"מ כיון דקתני טעמא משום לועג לרש א"כ מסתמא הה"ד ק"ש ותפלה דזיל בתר טעמא ואפי' לפי דברי הכ"מ בפי"ד מהל' אבל דלא יאחז וכו' היינו שאוחז וקורא וכתב שם דהכי מסתבר דבלא קריאה מאי לועג לרש איכא נראה דהיינו דאחיזה בלא קריאה ליכא משום לועג לרש אבל הקריאה לחוד ודאי אסור וכדברי התוס' כאן ונקט אחיזת ס"ת דאורחא דמלתא שקורא בס"ת ואפי' אם נימא דדוקא נקיט וקריאה לחוד ליכא איסורא מ"מ נראה דהיינו שאר קריאה שאין בה חיובא דוהגית בו יומם ולילה אינו כל כך חיוב גמור דהרי אפי' בק"ש שחרית וערבית יוצא י"ח והגית בו יומם ולילה והרי כל אדם מבטל תורה למלאכתו ולפרנסתו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכיון שאין בזה חיוב גמור גם על החיים ליכא בו משום לועג לרש אבל ק"ש ותפלה שהם חוב גמור על החיים בודאי שייך לועג לרש כמו תפילין

ובגוף קושי' הגמ' אני תמה ואטו המהלך בבה"ק פטור הוא מק"ש ותפלה ותפילין הרי לא שנינו אלא שאסור לו להלוך בבה"ק בתפילין או לקרוא שמה אבל אינו פטור מהמצוה וחייב הוא לצאת משם ולקרות שמת ולהתפלל ולהניח תפילין אבל מתו ומשמרו פטור הוא לגמרי וצ"ל דגם קושיא זו הוא לר"פ דאמר תרגמא אמחזיר פניו וא"כ אין לו שום מקים אחר ללכת מכאן וכאן אסור לו לקרות ואנוס הוא ופשיטא דאונס רחמנא פטרי' אלא דאכתי קשה שאם אינו פטור מן הדין רק הואיל ואין לו מקום אחר הוא אנוס והרי כשאר אנוס ולא התפלל שמחויב להשלים בתפלה הסמוכה משא"כ אם הוא פטור ע"פי הדין אינו צריך להשלים כמבואר בי"ד סי' שמ"א ס"ב וצריך לומר שעקר הקושיא מק"ש ותפילין דלא שייך בהו תשלומין וא"כ אין נ"מ אם הוא פטור או אם הוא אנוס ולפ"ז הדרא קוש' לדוכתא דמנ"ל להקשות ודלמא מתו ומשמרו איירי באשה שמתה דלא שייך בה לועג לרש כיון שאינה חייבת בק"ש ותפילין וצ"ל עכ"פ דלהמקשה פשוט הוא לו דכל גווני שייך לועג לרש הן באיש והן באשה בכל ענין ועכ"פ איפשט ספיקו של המשנה למלך

שם ב"ע אומר וכו'. וצ"ע כיון דב"ע אינו חושש בספינה לעכברים למה לא פליג ברישא המשמר את המת וכו' הי' לו לב"ע לומר אם הי' בספינה מניחו בזוית ומתפלל בזוית אחר. ונראה דאז הי' ה"א דוקא היכי שיתבטל מק"ש לגמרי הוא דסובר ב"ע דבספינה אינו חושש לעכברי' משא"כ בשנים שאז אינו מתבטל מק"ש ותפלה לגמרי שהרי זה משמר וזה קורא ומתפלל ואח"כ משמר זה וזה קורא ומתפלל גם ב"ע חושש לעכברי' בספינה קמ"ל דב"ע אינו חושש כלל בספינה לעכברי' אפילו בהיו שנים. והפוסקים לא הזכירו דין ספינה כלל וצ"ל דסתמא כפירושו שאין שום חילוק בין ספינה ליבשה וכת"ק

שם עליו הכתוב אומר מלוה וגו' ומכבדו חונן אביון הך סיומא ומכבדו אינו סוף פסוק של מלוה ה' וגו' ואדרבה הוא כתיב הרבה קודם לפסוק מלוה ה' שזה כתיב משלי י"ט וזה כתיב שם בקפיטל י"ד ורישי' דהך קרא הוא עושק דל חרף עשהו ומכבדו חונן אביון וא"כ הי' להקדים הך דמכבדו וגם הוא שייך לדלעיל שאם אינו מלוהו חרף עשהו. אמנם כיון דכאן כתיב עושק דל ובמה שאינו מלוה אף שהוא בזיון למת מ"מ אינו כקרא עושק לכן הביא לעיל באינו מלוהו קרא דלועג שבמה שאינו מלוהו הוא מלעיג עליו וכאן הקדים להביא מלוה ה' לפי שהוא לשון לוי' כמו"ש רש"י בד"ה מלוה וכו'

רש"י ד"ה מואב ע"ש שבנאו דוד וכו'. התוס' כ' בד"ה שני אריאל מואב ע"ש דוד ושלמה שבנו את הבית ובאו מרות המואבי'. התוס' לשטתם שהם לא פירשו שני אריאל ע"ש שני מקדשים אבל פירשו על שני אנשים שבנאו את אריאל דהיינו דוד ושלמה. אבל רש"י פירש שני אריאל שני מקדשים שנקראו אריאל ולכן פירש מואב על דוד. אבל אכתי צריך טעם למה פירש על דוד שהרי דוד לא בנאו רק הכין המקום וקנה הגורן וקידש המקום ואמר זהו בית אלקים וגו' אבל שלמה בנאו והי' לרש"י לומר שבנאו שלמה דאתי מרות המואבי'. ואולי כיון דרש"י פירש על שני מקדשים ראשון ושני והרי שלמה לא בנה רק בית ראשון אבל דוד שקידש המקום זה הי' גם במקדש שני שלא שינו המקום כי הכל בכתב מיד ה' ולכן פירש"י על דוד

ע"ב ידע אבון בהאי צערא וכו'. רצונו לומר אם כעת תיכף הוא יודע מעצמו דלאחר זמן לא הוה אידך משיב ומנא ידע דהרי מסיק לקמן אינש אחרינא שכיב ואמר להו וא"כ גם לר' חייא כשימות אינש אחרינא יודיע לו צער בניו ומה שאמר ידע אבון היינו אם יודע מעצמו וכן מה דכתיב יכבדו בניו ולא ידע היינו שמעצמו לא ידע

שם הלך ולן בבה"ק עיין בכותב בע"י ומהרש"א בח"א. ולענ"ד דעוה"ז הוא כפרוזדר בפני עוה"ב והיינו דרך משל ואמנם הקבר הוא הפרוזדר ממש כי דרך שם מוכרח לעבור לעוה"ב והחסיד הזה תמיד כלן מחשבתו וכל בקשותיו הי' בעסקי עוה"ב ולא בלבל מחשבתו בעסקי עוה"ז ואמנם עכשיו שהציקתהו אשתו וגם מצורף לזה גודל עניו ודוחק מזונותיו ואולי לא הי' לו רק דינר זה שנתן לעני נכנס במחשבתו דאגת פרנסתו שהוא עסקי עוה"ז שהוא בקרא דרך משל פרוזדר וזהו נקרא הלך ולן בבה"ק שהוא פרוזדר וע"י הרהורי דלבו בדאגה זו הראו לו מן השמים בחלומו סיפור דשתי רוחות

שם שאני קבורה במחצלת של קנים וכו'. הגם שכל דברי רז"ל באגדות יש בהם ענין נסתר וברמז ובחידה דיברו מ"מ גם פשטן של הדברים צריך שלא יהיו דברים זרים ויוצאים מהיקש הטבע. ולכאורה תשובה זו שקבורה במחצלת של קנים ומתוך כך אינה יכולה לשוט בעולם הוא דבר זר מאד וכי הגוף עולה מקברו הרי הגוף מוטל כאבן דומם בקברו אבל הרוח הוא העולה רוח הצדיק עולה למעלה בגבהי מרומים ורוח הרשעים נתונה בכף הקלע אבל הגוף בין של הצדיקים ובין של הרשעים נשאר בקבר אך הגוף של הצדיק מושכב במנוחה עד יגיע עת קץ אז יעמוד לגורלו לקץ הימין וגוף של הרשע בשרו עליו יכאב וקשה רמה למת כמחט והנפש נידונית בכף הקלע ומה ענין המחצלת להרוח שאינו דבר גשמי שיתעטף במחצלת ש"ק. ועוד ששוב לשנה אחרת חזרה ואמרה לו בואי ונשוט והלא השיבה לה אשתקד שאינה יכולה וכאשר השיבה לה באמת לא כך אמרתי לך וכו'. ונראה ע"פי שאמרו במס' שבת דף קנ"ב ע"ב כל מה שאומרים בפני המת וכו' וחד אמר עד שיתעכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל הרי שכל זמן שבשר הגוף קיים אין הנפש יכולה להפרד ממנו עד שיכלה בשר הגוף לגמרי ואז עולה הרוח למעלה ולכך המצוה לקבור בקרקע כמבואר בסנהדרין דף מ"ו כדי שירקב הגוף מהרה ולכך התכריכין הם של פשתן הכלים ונרקבים מהרה שלא יעכבו רקיבת הגוף וזו שנקברה במחצלת ש"ק שהיתה אמה עני' ולא הי' סיפוק בידה להלבישה תכריכין של בגדי פשתן וקברה אותה בעיטוף מחצלת של קנים וזהו אינו מתרקב כל כך בנקל נשאר גם הגוף קיים בבשרו ולא היתה יכולה להפרד ולעלות למעלה ואמנם בשנה השני' היתה השני' סבורה שכבר במשך שנה שעברה נרקב המחצלת עם הבשר ותהא יכולה לעלות לכן אמרה לה בואי ונשוט וזהו השיבה לה שעדיין לא נרקב המחצלת ולכן גם הבשר לא נרקב ואינה יכולה לעלות

דף י"ט ע"א דק ואשכח תלת המזלזל בנט"י וכו' לכאורה יפלא למה שינה סדרן דהרי במשנה בעדיות דברי ת"ק נשנו תחלה דסובר שנידו לעקבי' והיינו מספר אחר מטתן וכו' ואח"כ במשנה הם דברי ר"י שסובל שנידו לאלעזר בן חנך שפקפק בנט"י וא"כ למה הקדים כאן המזלזל וכו' למספר אחר מטתן ויותר מזה שהמגיס דעתו כלפי