צל"ח ברכות נו

מעלה הוא מעשה דשמעון בן שטח עם חוני המעגל והוא במס' תענית בסדר מועד והני תרי דלעיל הם במס' עדיות בסדר נזיקין ולמה זה איחר הך דהמגיס באחרונה וגם בזמן הוא קדים דשמעון ב"ש הוא מתנאים הראשונים ושמעי' ואבטליון קבלו ממנו כמבואר בפ"ק דאבות. והנלע"ד משום דחוני המעגל לא נתנדה כלל רק ששלח לו שמעון שאלמלא חוני אתה הי' ראוי שיגזור עליו נידוי ולכן סידרו באחרונה והני תרי דהמזלזל ומספר אף שבמשנה בעדיות דברי ת"ק נשנו תחלה מ"מ נלע"ד דת"ק לא פליג על מעשה דאלעזר ב"ח אלא דלא איירי בי' ואמנם על מעשה דעקבי' פליג ר"י ולכן הקדים המוסכם לכ"ע. ובזה ניחא דחשיב כאן תלת והרי ממ"נ חסר חדא מתלת דלר"י דל עקבי' ולת"ק דל אלעזר ולפ"מ שפירשתי ניחא דלת"ק איכא תלת שהוא מודה שנידו לאלעזר אלא שסובר שגם לעקבי' עשו כן ויותר מזה נלע"ד דגם לר"י איכא תלת ורש"י בלשונו הצח רימז לזה דרש"י בד"ה ר"י פליג אדלעיל דקתני שנידו את עקבי' וכל הרואה ישתומם מה חידש לנו רש"י בזה ופשיטא שפליג על ת"ק. ואמנם כוונת רש"י לפי שיש לנו שני פירושים בדברי ר"י אם היא חולק על ת"ק בכוונת עקבי' באמרו דוגמא השאוה אם הכוונה דוגמא על שמעי' ואבטליון וכפירש"י כאן וא"כ זלזל בכבודן של שמעי' ואבטליון ונתחייב נידוי והוא דעת ת"ק ולכן סבר שנידוהו ור"י פליג וסובר שלא היתה כוונת עקבי' לדוגמתן של שמעי' ואבטליון אבל היתה כוונתו דוגמת המים המאררים שלא השקוה מים המאררים ממש שנמחק השם עליהם אבל השקוה מים אחדים דוגמת מים המאררים וכפירוש הערוך שהביאו התוס' כאן וא"כ לא זלזל בכבודן של שמעי' ואבטליון כלל ולא נתחייב נידוי כלל ועיין בפ"ה מעדיות שם ולפ"ז חסר לר"י חד מהני תלת. ועוד יש לפרש שר"י לא נחלק בכוונת עקבי' על ת"ק כלל וגם ר"י מודה שדוגמא דקאמר עקבי' היינו דוגמת שמעי' ואבטליון שהיו ג"כ גרים והי' ראוי לגזור עליו נידוי אלא שלפי כבוד גדלו וחשיבותו לא נידו אותו וכעין מעשה דשמעון ב"ש עם חוני המעגל ששלח אליו אלמלא חוני אתה וכו' ובזה גם לר"י ראוי למנות זה במספר השלשה שהרי גם חוני המעגל נחשב במספר השלשה. וזה כוונת רש"י ר"י פליג אדלעיל דקתני שנידו את עקבי' כלומר שלא פליג על הכוונה בדברי עקבי' ומודה היא שהי' ראוי ליגזור עליו אבל מפני שהי' גדול מאד בחכמה וביראת חטא לא נידוהו ולכך נחשב הוא עכ"פ במספר השלשה אפי' לר"י

רש"י ד"ה אין המת וכו' וי"מ וכו'. ונלענ"ד דהני תרי פירושי תרוייהו איתנוה ונכונים הם ותליין בתרי שינויי דתרי אמוראי לעיל דף י"ח ע"א דלרב פפא דקאמר לעיל תרגמא אמחזיר פניו ליכא לפרש שהמת בבית אחר דא"כ קשה למה האבל יושב ודומם הרי כשאין המת מוטל לפניו אף הוא חייב בק"ש אבל לרב אשי דמשני לעיל דמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי שפיר יש לפרש שהמת בבית אחר ואעפי"כ האבל פטור מק"ש ותפלה

ע"ב ורוב ארונות וכו'. הוצרך לזה דאל"כ ספק דאורייתא הוא ואיך התירו משום כבוד הבריות ולכן הוצרך להקדים דרוב ארונות יש בהם חלל טפח והוצרך לומר ג"כ שגזרו וכו' משום דאל"כ קשה מאי ארי' לקראת מלכים הא בלא"ה מותר דהרי בכל מקום אזלינן בתר רובא לכן הוצרך להקדים דעכ"פ מדרבנן אסור והתירו כאן משום כבוד מלכי'. אלא דאכתי חשה למה הוצרך להקדים שרוב ארונות וכו' הרי אפי' הי' מחצה על מחצה כיון שהי' זה לקראת מלכים מסתמא רבים היו שם וספק טומאה ברה"ר טהור. אך לפמ"ש התוס' בד"ה מדלגין היינו שכיסוי זה עכ"פ גולל הוא וא"כ לענין טומאה וטהרה אין כאן שום נפקותא דבודאי נטמא זה הדולג והספק הוא רק לענין טומאת כהן אם הכהן מוזהר עליו או לא ואין זה נקרא ספק טומאה אלא הוא ככל שאר ספיקות באיסורין שספק תורה לחומרא. אבל לשטת הרמב"ם שכלל זה שספק דאורייתא לחומרא אינו רוצה לומר שהתורה אסרה את הספק אלא חכמים אסרו שיהי' ספק דאורייתא לחומרא הדק"ל דלמה הוצרך להקדים דרוב יש להם חלל טפח. והי' מקום אתי לתרץ ע"פי דברי התוס' רוב ארונות שאם אין ראש הארון פתוח לא מהני חלל טפח דאדרבה גרע טפי וא"כ מצינו למימר דודאי יש ג"כ קצת ארונות שהם סתומים לגמרי וא"כ אי לאו דאמר רוב וכו' ה"א שפלגא יש להם חלל טפח ופלגא אין להם א"כ סמוך מיעוט הסתומים לגמרי לפלגא שאין להם חלל טפח וה"ל רובא לחומרא ואסור מן התורה לכך הוצרך להקדים דרוב יש להם חלל טפח אך הרמב"ם מדויל ידו משתלים שהרמב"ם בפ' י"ב מטומאת מת הלכה ו' לית לי' סברת התוס' כאן וס"ל דחילוק זה בין פתוח לסתום הוא דוקא בקבר אבל בארון של עץ אפי' אין לו פתח בצדו כל שיש שם חלל טפח חוצץ בפני הטומאה קשה למה הוצרך להקדים רוב ארונות וכו' וצריך לומר שאף של הרמב"ם ספק תורה הוא רק מדרבנן לחומרא מ"מ חכמים עשאוהו כשל תורה ולא התירו בו משום כבוד הבריות

שם איסורא מממונא לא ילפינן. ונלע"ד דהה"ד להיפוך דממונא מאיסורא לא ילפי' דאולי ממון חבירו לא ויתרה התורה משום כבודו של זה ולהכי אף דכתיב ולאחותו אכתי איצטרך והתעלמת דבזה אין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' במסכת ב"מ דף ל' ע"ב בד"ה אלא לזקן וכו' יע"ש. והא דאמרינן איסורא מממונא לא ילפינן כראה דהיינו ממונא כה"ג שאין כאן הוצאת ממון מהמוחזק אבל להוציא ממון מהמוחזק אז אדרבה ממונא חמיר מאיסורא שהרי באיסורא הולכין אחר הרוב ובממונא אין הולכין אחר הרוב. ובזה א"ש במס' ב"מ דף ך"ז דאיבעי להו סימנין דאורייתא וכו' למנ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין הרי דילפינן איסור א"א מממונא ולפמ"ש ניחא דשם מוציאין האבידה מהמוצאה שהוא מוחזק בו. ואף שכתבו התוס' בכתובת דף ט"ז ע"ב בד"ה להחזיר וכו' דלענין החזרת אבידה מודה שמואל דאזלינן בתר רובה ע"ש וא"כ צריך לומר דהמוציא אבידה לא מקרי כל כך מוחזק כמו שאר חזקת ממון. נראה דהיינו דלא חמיר מאיסורא אבל עכ"פ נקרא מוחזק לענין זה שיהי' שוה כמו איסורא ועוד שמבואר אצלי בנודע ביהודה מהדורא תנינא אשר עדיין לא הבאתיו בדפוס שאם אמרינן סימנין דאורייתא היינו טעמא דאי לאו שסמכה התורה על סימנין אז הי המוציא אבידה קנאה תיכף בייאוש ולא הי' צרך להחזיר כלל אפי' בעדים וא"כ שפיר מהני סימנין להוציא מיד המוחזק ממש ותרצתי שם בזה מה שהקשה אותי חתני גאון ישראל ופארו דאיך נילף החזרת גט אשה דאיתחזק איסור אשת איש מחזרת אבידה שאינו בא לאפוקי מחזקה והרחבתי שם הדבור בזה וכאן אין מקום להאריך בסוגי' אחרת. ובזה אין מקום לקושיות הפני יהושע כאן

רש"י ד"ה אמרת לא יטמא וכו' ואית דאמרי בע"פ וכו' דמילת זכריו מעכב הפסח. וצ"ל דמיירי בפסח הבא בטומאה שמשום פסח עצמו אינו מפסיד בטומאתו רק מפני מילת זכריו שמעכבו

דף כ' ע"א שאני התם דכתיב ולאחותו וכו'. וכ' רש"י וטומאה גופי' שהותרה לכהן ולנזיר לטמא למ"מ דמעקר בידים וכו' מעיקרא לא על מת מצוה וכתב וכו'. והתוס' בד"ה שב וא"ת וכו' כתבו דשאני נזיר דישנו בשאלה וכהן הוא לאו שאינו שוה בכך. והנה יש נ"מ בין רש"י לתוס' לדינא דלרש"י אפילו לאו דכהונה לא ניתן לדחות מפני כבוד הבריות ולהתוס' לאו דכהונה עכ"פ ניתן לדחות ומה שפסק הרמ"א בי"ד סי' שע"ב דכהן ערום אסור להמתין עד שילבש עצמו היינו כדעת רש"י אבל לדעת התוס' עכ"פ לאוי דכהונה נדחים מפני כבוד הבריות. והנה נתתי לבי לראות אבה נוטה דעת הרמב"ם ולכאורה דעתו כרש"י שהרי פסק בסוף פ"ג מאבל שכהן מטמא בטומאה דדבריהם לכבוד הבריות וכו' ומדכתב דוקא טומאה שלדבריהם א"כ היינו כרש"י דלהתוס' אפי' טומאה של תורה נדחית בלאוי כהונה מפני כה"ב. אלא אחר העיון הא ליתא שהרי כתבו התוס' במס' ב"מ דף ל' ע"א בד"ה חלא דממת מצוה אין ללמוד שאר כבוד הבריות דשאני מ"מ שהוא בזיון גדול יע"ש ולכן התנה הרמב"ם באבל שהלך בדרך טומאה דוקא בית הפרס אבל בכהן ערום שהוא בזיון גדול מאד שרי אפי' בטומאה דאורייתא ללבוש הכתונת. ואמנם הי' עולה על דעתי ראי' דהרמב"ם סובר כתוס' ממ"ש בהל' כלאים פרק יו"ד הל' ט' הרואה כלאים של תורה וכו' שאין כב"ה דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשב' אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת מפני שפרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למ"מ עכ"ל הרמב"ם: