צל"ח ברכות נ

וכו' הביא מה שבעל מימרא זו הי לגיל לומר בתר דסיים תפלתו ושוב הביא כל הני צלותא דהוה אמרי יתר תנאי ואמוראי בתר דסיימו תפלתן ושוב סמך להו מה דאמר ר"י בתר דסיים ספר איוב והגירסא בעין יעקב אר"י ר' מאיר כי הוה מסיים ספרא דאיוב והיא הגירסא הנכונה ולכך סמיך לי' מה דמרגלא בפומי' דר"מ וכיון שהביא מרגלא דר"מ שוב הביא כל הני מרגליתא דהוה מרגלא בפומייהו דרבנן ודשאר אמוראי וזה סידור כל הני אגדות זו אחר זו עד גדולה הבטחה וכו' ויבואר במקומו

שם שתציץ בבשתינו וכו'. הנה העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו ולכן התפלל שמתחלה תציץ בבשתינו ואח"כ תביט ברעותינו כי אם תחלה תביט ברעותינו לא תתן לב להצילנו כי עוונותינו גורמים לסבול רעות וצרות אבל אם מתחלה תציץ בבשתינו ותמחול עוונותינו ושוב תביט ברעות וצרות אשר עלינו תצילנו ברחמיך

שם ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעזך וכו'. והנה הק"בה מנהיג עולמו במדותיו והם חסד ודין והמה שני הפכים לגמרי כי החסד הוא חסד גמור והדין הוא דין גמור בלי שום ויתור ויש ג"כ דרך ממוצע והוא מדת הרחמים ובזה אין הדין מתבטל לגמרי אלא שהרחמים גוברים ויש עוד מדת וחנון שבי"ג מדות שהוא אף למי שאינו הגון וכדאי לרחם עליו הק"בה עושה חסד חנם כדכתיב וחנותי את אשר ארון וכדלעיל דף ז' ע"א ונקט כאן הבקשות כסדרן מתחלה בקש רחמים ומדת הרחמים אף שעדיין בלול בה בם מדה"ד מ"מ ההפרש שהרחמים גוברים ונראים והדין מתכסה בהם ואינו נראה וזה תתלבש ברחמיך שהלבוש נראה ונגלה ותתכסה בעזך הנה העוז מורה על הכח שהוא מדה"ד ביקש שתתכסה בעזך שיהי' העז מכוסה בלבוש הרחמים שגובר עליו ושוב ביקש יותר ותתעטף בחסידותיך שהוא החסד הגמור שאינו מעורב כלל במדה"ד. ושוב ביקש יותר ותתאזר בחנינותיך שהוא מדת וחנותי את אשר אחון אפי' למי שאינו הגון

רש"י ד"ה נכוין בפושרין וכו' שראיתם אותי סר מעליכם לכנס לאנפיליון. ויליד מנ"ל לרש"י דפושרין דאמר ר"א כוונתו על האנפיליון ודלמא כוונתו על העלי'. ונראה דרש"י הוכיח זה מדלא אמר ר"א להם זה בהכנסו לאנפיליון ונכנסו אחריו הי' להם לומר סבור הייתי שאתם נכוים בפושרין בשסר מהם לעלי' א"ו שמה שסר לעלי' אינו קורא אפי' פושרין רק האנפיליון קורא פושרין והטרקלין קורא חמין. ואמנם על ר"א גופי' קשה למה לא הוכיח אותם על שלא הבינו תיכף כבשסר מהם לעלי'. ונראה משום דמה ששנה להם עבדים ושפחות וכו' יש לפרשו בתרי גווני אם שהכוונה שאין חוב לעמוד עליהם בשורה ולומר עליהם תנחומי אבלים אבל עכ"פ רשות יש. ויש לפרש שאין עומדי' היינו שיש בו איסור וכמו"ש התוס' ד"ה א"ע וכו' שיש בזה חשש דלמא אתי לאסוקי ליוחסין ולפי"ז ניחא דמה שסר מהם לעלי' ועלו אחריו לא חשד אותם שאינן מבינן רמיזתו אבל הי' סבור שהם סוברים שהסרתו מהם הי' להודיע להם שאין עליהם חוב לנחמו אבל רשות יש להם ולכך עלו אחריו וכשסר מהם לאנפיליון שוב הי' להם להבין שמרמז להם שיש איסור בזה דאלו לרמוז שאין חיוב כבר רמז להם כשסר לעלי' וע"ז אמר סבור הייתי שאתם נכוין בפושרין

תוס' ד"ה א"ה וכו'. עיין בדברינו לעיל דף י"א ע"א שם כתבנו למה לא רשמו התוס' דבור זה לעיל

ד"ה אין עומדין וכו' דלמא אתי לאסוקי ליוחסין והא דקיבל ר"ג תנחומין על טבי עבדו ולא חש ליוחסין ואולי טבי שאני שהוא הי' מפורסם בכשרותו וידעו הכל שמשום כשרותו קיבל עליו תנחומין. ואמנם היותר נלע"ד דדוקא בשפחה יש חשש יוחסין אבל בעבד לא שייך חשש יוחסין דמה הפסד יוכל לבוא בעבד דהרי לענין הוא עצמו שוב אין חשש שהרי הוא מת ולענין בניו ג"כ ליכא חשש דממ"נ אם ידעו שהוליד משפחה אפי' אם יטעו ששחררו רבו מ"מ אפילו ישראל כשר שהוליד משפחה זרעה כמותה ואם הוליד מישראלית הרי באמת זרעו כשר דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אבל בשפחה אם ע"י תנחומין יסברו שהיא בת חורין יש לחוש ליוחסין שיכשירו את זרעה שהולידה. ואמנם בעבד שאינו כשר לא רצו לחלק בין עבד לשפחה ולכן אמרו אין מקבלין תנחומין על העבדים ובעבד כשר לא חשו כיון שאין כאן חשש יוחסין. ובזה ניחא שהתוספת רשמו דבור זה על ברייתא שהובא בגמרא ולא על המשנה וראי' לזה שהרי הקדימו דבור אנינות לילה לדבור זה ועוד שהרי רשמו על אין עומדי' עליהם בשורה וזה לא נזכר במשנה והיא גופה קשיא למה לא רשמו על המשנה שא"מ תנחומין וכו' הי' להם לפרש טעם זה משום דאתי לאסוקי ליוחסין. ולפמ"ש ניחא דמשנתינו לא איירי משפחות רק מעבדים ובזה לא שייך חשש יוחסין

דף י"ז ע"א שתעמידנו בקרן אורה רש"י פירש בזוית אורה ועיין מהרש"א בח"א. ול"נ דקרן לשון רוממות וממשלה הוא כמו וירם קרן לעמו והנראה שזה רבי אלכסנדרי הי' לו ממשלה והתנשאות והי' דיין ושופט והי' מתפלל שקרן זה יהי' לו קרן אורה כי באמת הגדולה והכבוד הוא דרך מפולש לאור ולחושך כי יש קונה עולמו מזה שהוא זריז לעשות משפט ולהציל עשוק מיד עושקו ולכוף כאגמון ראש הרשעים והרי זה זוכה ע"י ממשלתו להשיג ארחות חיים ולזכות לאור הצפון וגנוז לצדיקים והק"בה מאיר עיניו שלא ישגה בתורה ויכוין תמיד לאמיתה של תורה. ויש שע"י ממשלתו מאבד עולמו שמעות משפט ולוקח שוחד ומחשיך עיניו כי השוחד יעור ויסלף ושוכח תלמודו ומתוך כך הולך חשכים ואין נוגה לו באור התירה. ולכן התפלל ר"א שתעמידנו שההעמדה שלו שהועמד לנשיא ומושל יהי' קרן אורה ואל תעמידני בקרן חשכה ואל ידוה לבינו ואל יחשכו עינינו כי ע"ז הי' דוה לבינו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם והרי הדיין העושה משפט וצדקה היא נבחר לה' מזבח וכן לעיל בצלותא דר' חייא שהתפלל תורתך אומנתינו והנה הק"בה אמר לדוד טוב לי יום בחצריך וגו' שטוב לו יום א' שעוסק בתורה מאלף עולות שיעלה בנך שלמה ולכן סיים ג"כ ר"ח בתפלתו ואל ידוה לבינו וכו'

שם איכא דאמרי וכו' ור"א בתר דמצלי וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות וכו' נראה ג"כ על דרך הנ"ל והנה טבע הנשיאות גורם גבהות ומתוך כך מעותד לחטוא וכדכתיב אשר נשיא יחטא לא כתיב אם נשיא יחטא אלא אשר שהנשיא מעותד לחטוא ורז"ל במס' הוריות דרשוהו בענין אחר אבל שבעים פנים לתורה ועיין באלשיך פ' ויקרא. והנראה דר' אלכסנדרי המלך הקימו לדיין ושופט ולא הי' לו ברירה לברוח מהשררה ולכן אמר גלוי וידוע וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה זה רמוז על השררה והממשלה שגורם גבהות הלב כמו שהשאור גורם שתגבה העיסה בתפוח למעלה ולברוח מהשררה אי אפשר מחמת שעבוד מלכיות ויה"ר שתצילנו וכו'

שם מר ברי' דרבינא וכו' יהיו לרצון וגו'. כתב הרשב"א בחידושיו שמכאן משמע שכל התחנונים שאמרו כאן לאחריהם היו אומרים יהיו לרצון וכו' והראב"ד ז"ל כתב שאין נכון לומר יהיו לרצון לאחר תחנונים אלו אלא קודם להן וכו' עיין בח"ר ועיין בתר"י לקמן דף ך"ט. ואני אומר דמ"ש הרשב"א דמכאן משמע וכו' לאחר נשיקת עפרו נלע"ד אדרבה מדלא הוזכר הך סיום יהיו לרצון לעיל בכל הני דמצלי בתר שסיימו תפלתם ואם נימא שלא הוצרך להזכירו דפשיטא שצריך לומר יהיו לרצון בסוף א"כ גם כאן בצלותא דמר ברי' דרבינא למה הזכירו א"ו כדעת הראב"ד דיהיו לרצון צריך לאמרו תיכף סמוך לשמונה עשרה ממש ומה שאמרו בכל אחד בתר דסיים צלותי' היינו שסיים יהיו לרצון דגם זה נחשב מכלל תפלת י"ח כיון שקבעוהו רבנן כצלותא אריכתא דמי ומה שאמר כאן בצלותא דמר ברי' דרבינא יהיו לרצון היינו שאמרו שנית אחר תחנונים הללו ומה ששום אחד לא אמרו שנית אחר תחנונים שלהם רק מר ברי' דרבינא היינו לפי ששייך להא דלעיל שביקש הפר עצתם וקלקל מחשבותם ועצתם היינו שנתייעצו יחד בפה ומחשבותם היינו מה שעדיין בלב כל אחד ונגד זה אמר על עצמו שיהיו לרצון אמרי פיו והגיון לבו היינו אפי' לא פירש בשפתיו

שם כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם וכו'. כבר נתעוררו רבים מהמפרשים במאמר החכם הזה מה חידוש הודיענו בזה ומה ענין דברים הללו לסיום ספר איוב.