צל"ח ברכות נא

ועוד וכי סוף בהמה לשחיטה ורבים מהם המתים מעצמם בלי שחיטה ואפילו אם כוונתו על בהמה טהורה ג"כ הלא רבו הגדלים במדברות וביערות במקום שאין ישוב וכלם מתים מאליהם וגם אפילו במקומות הישוב וכי ישראל רובה נינהו והלא אין שחיטה רק במה שישראל אוכלים ושאר כל האומות נוחרים ומה כוונתו באמרו שוב והכל למיתה הם עומדים. והנלע"ד דסיום ספר איוב הוא ושבע ימים ולכאורה יפלה איך שייך שבע ימים בצדיקים הלא יפה שעה אחת במעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב וכיון שהאדם מת נעשה חפשי מן המצות ושוב אין בידו להוסיף שלימות משא"כ בחייו של הצדיק מוסיף שלימות בכל יום ומתעלה ממדרגה למדרגה ומצינו במדרש בפסוק אוהב כסף לא ישבע כסף אוהב תורה ומצות לא ישבע וא"כ איך אפשר לומר בצדיק שבע ימים ואף שגם באברהם כתיב זקן ושבע ובדוד כתיב ד"ה א' ך' וימת בשיבה וגו' שבע ימים וגו' נראה דאברהם אבינו צפה ברה"ק שעשו בן בנו יצא באותו יום לתרבות רעה לכך הי' די לו במה שהשביע ימים ולא רצה לחיות יותר כדי שלא יראה בתרבות רעה של עשו. ודוד המלך כיון שידע שבחייו לא יבנה בה"מ רק בימי שלמה בכו וגם ראה שלמה בכו יושב על כסאו הי' שבע ימים ובחר במותו להניח כתרו לבנו כי אין מלכות נוגעת בחבירתה אבל באיוב קשה מה שכתב בו שבע ימים. ובירושלמי בפרקין איתא כד דמך רבי בון ב"ח על ר"ז ואפטר עלוהי מתוקה שנת העובד וגו' למלך שהי' לו פועלים וכו' כך יגע רבי בון בתורה לכ"ח שנים מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמד למאה שנים וכתב מהר"ש יפה ביפה מראה קשה שנראה שבא לתת טעם למותו בקוצר שנים לומר שאינו מפסיד אחר שיגע וזכה בזמן הזה כאחרים בכל שנותיהם אבל זה אינו מספיק דמ"מ הוא מפסיד שאלו הוא חי יותר הי' יגע יותר והי' מסיג בשלימות יותר ויותר ונמצא שהפסיד במותו בקוצר שנים ושמעתי שמוה"רר שמואל סבע השיב שזה ודאי שלכל שכל האנושי יש לו גבול יעמוד אצלו שלא יוכל לעלות יותר ור"ב כבר השיג בכ"ח שנים כל הגבול שיכול השכל האנושי להשיג א"כ לא הי' לו תועלת יותר בתוס' החיים כי כבר השיג כל מה שבחקו להשיב עכ"ל של הי"מ ואמרתי בזה כבוא למכוון המאמר בכאן כי סיים ספר איוב וראה שכתב במיתתו שהי' שבע ימים בא לתרץ קושי' הנ"ל איך שייך בצדיק שבע ימים ואמר הכי סוף האדם למות כלומר שזהו סופו ותכליתו כשם שסוף בהמה לשחיטה שזהו תכליתה והתיקון שלה שע"י הברכה שמברכין בשעת השחיטה גם הוא מתעלית כדרך הבהמה הקריבה ע"ג המזבח ואם לא הי' שוחטין אותה הוא קרוב להפסד לה כי אולי תמות כנבילה או ע"י נחירה כן האדם זהו סופו הטוב כאשר השלים חקו ואין לו שוב שום תועלת בתוספת חיים אז תכליתו הוא המיתה שתעלה נשמתו למעלה וגם נפטר ממלחמת היצר הרע. אך ע"ז קשה קושי' הי"מ דמה בכך שהשלים חקו אכתי אם הי' תי הי' עולה יותר במדרגה מחקו ולזה אמר ר' יוחנן והכל למיתה הם עומדים כי המלאכים נקראים עומדים כדכתיב שרפים עומדים ממעל לו והצדיקים נקראים מהלכים כדכתיב ביהושע בן יהוצדק כה אמר ה' וגו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה והטעם ידוע כי המלאך נשאר במדרגה אחת לא יוסיף שלימות ולא יגרע אבל להצדיק בכל יום ויום ע"י מעשים טובים ועסק התורה משיג שלימות יותר ויותר ומהלך ממדרגה למדרגה כל ימי חייו הכל לפי רוב המעשה ואמנם לפי דברי הרר"ש הנ"ל שגם האדם יש לו גבול עד פה תעמוד נמצא שגם הצדיק בהגיעו לגבול הזה שוב ג"כ דומה למלאך ונקרא עומד. וזהו כוונת ר' יוחנן והכל למיתה כאשר הגיעו למדרגה האחרונה שוב הם עומדים אפילו הצדיקים וא"כ שפיר אז סופו ותכליתו הוא המיתה והרוח תשוב אל האלקים להנות מזיו השכינה

שם וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם. אמרו וגדל בשם טוב ולא אמר וזכה לשם טוב כי יש שמתחלה זכה לעושר וכבוד וגדולה ואח"כ הגיע לשם טוב ולאיש כזה אין השם טוב ראי' על שלמותו כי רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן ומחנפים לו מחמת עשרו וגדולתו ומשבחים אותו ועי"ז בא לשם טוב אם אמת אם שקר אבל אם נהפוך הוא שגדולתו בא לו מחמת שמו הטוב ונתגדל אצל כל שלא מחמת עשרו ולא הי' לא שר ומושל רק מחמת יושר הנהגתו הי' אהוב למעלה ונחמד למטה ומצא חן ונתגדל זהו שם טוב אמיתי וזהו שאמר וגדל בשם טוב שגדולתו הוא בעבור שמו הטוב והבי"ת הוא בי"ת הבעבור שגדל בעבור שמו הטוב ואמנם יש מי שהוא טוב וזוכה לגדולה וכאשר נתגדל נתגאה ונתקלקל ומאבד שמו הטוב על דרך נגד שמא אבד שמ' וזה יצא שכר שמו בהפסדו שע"י השם הטוב ירד פלאים ולכן סיים ר' יוחנן ונפטר בשם טוב מן העולם

שם לעושים לא נאמר אלא לעושיהם וכו' נוח לו שלא נברא. ויש לדקדק איך מתורץ בזה על שלא נאמר לעושים ומה הפרש בין לעושיהם ללעושים ונראה דעושים היינו שעושים המעשים אבל עושיהם היינו שעושים את עצמם ולזה אמרו שהעושים שלא לשמה נוח להם שלא נבראו ונמצא הבריאה שלהם למגן אבל העושים לשמה שלהם היתה הבריאה לתכלית טוב נמצא שהם הם המחזיקים הבריאה וכאלו עושים את עצמם והם נעשים עתה למפרע שותפים להק"בה במעשה בריאתם

שם גדולה הבטחה שהבטיח הק"בה לנשים וכו' ולכאורה אין לזה שום התקשרות לכאן בשום ענין ונשים מאן דכר שמייהו. ונראה דשייך לדלעיל כי מתחלה אדם נברא יחידי ואח"כ אמר הק"בה לא טוב וגו' אעשה לו עזר כנגדו וביבמות דף ס"ג ע"א אשכחי' ר' יוסי לאליהו א"ל כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו א"ל אדם מביא חטים חטים כוסס פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו ולפי"ז נמצא עקר צורך בריאת האשה להיות עזר במלאכת הבית והעקר לקיום המין ובזה הי' מקום לומר כיון שבמאמר הקדום שמר לא בפומי' דרב שעוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' ולא פ"ו אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם נמצא שוב אין צורך לאשה כלל וכיון שתחלת בריאתה לא הי' רק לקיום המין ולהיות עזר לבעלה ועכשיו שכ"ז בטל לא תזכה אשה אז ויהיו הצדיקים בעוה"ב דוגמת עולם המלאכים דעיר גברים כתיב ועיין במג"א סי' תר"י ס"ק ה' וכדי לאפוקי מסברה זו דרש רב כי נהפוך הוא ואדרב' גדול' הבטחה שהבטיח הק"בה לנשים יותר מלאנשים

רש"י ד"ה פיך ידבר חכמות בלשון ברכה היו אומרים דברי רש"י תמוהין והלא קדמו בדבריהם כמה ברכות עולמך תראה וכו' ומדוע איחר רש"י עד ברכה זו ונראה כוונתו ע"פי התוספתא הביאה הטור א"ח סי' קט"ז וז"ל הטור אע"ג דתניא הכתיב לרבים אין מכנין ליחיד ליחיד אין מכנין לרבים וכו' פירש הרמ"ה וכו' אבל של תפלה שהוא דרך בקשה רשאים לשנותן וכן הוא בש"ע שם. ואומר אני שמה שאמרה התוספתא שאין מכנין מרבים ליחיד ומיחיד לרבים לאו דוקא אלא הה"ד כל שאר שום שינוי אסור לשנות הפסוק ממה שהוא והנה בתהלים מ"ט כתיב פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות והי' קשה לרש"י בשלמא מה שאמרו לבך יהגה תבונות אינו לשון המקרא כלל אבל פיך ידבר חכמות הוא ממש לשון המקרא אלא ששינו ממדבר בעדו למדבר בעד אחרים ומה לי משנה מיחיד לרבים או משנה מבעדו לנוכח ואסור לשנות לכן כתב רש"י שבלשון ברכה היו אומרים ואין בזה איסור לשנות כיון שאין כוונתן בתורת קריאת המקרא

תוס' ד"ה העושה שלא לשמה וכו' וא"ת והאמר ר"ל וכו'. שיבוש כפל בדפוס וצ"ל והאר"י אמר רב וכן הוא הגירסא שם בפסחים ובנזיר ובסוטה ובסנהדרין והוריות וערכין בכלם בעל המימרא הוא ר"י אמר רב ובתוס' גופא שם בפסחים בד"ה כאן בעושים וכו' וכדר' יהודה וכו' תימא דרב גופי' אמר בברכות כל העוסק בתורה וכו' נוח לו שלא נברא הרי שהקשו רב אדרב וא"כ גם כאן ט"ס הוא וצ"ל והאר"י א"ר. ובזה הונח לי מה שלכאורה לא חידשו התוס' כלום מדברי רש"י כאן שג"כ חילק בין הפרקים בעושים שלא לשמה לחלק שכאן מיירי לקנטר ובפסחים מיירי שיכבדוהו ולפמ"ש ניחא דרש"י הוקשה לו מתחלת מימרא דפסחים שהוא רבא רמי וכו' וכאן בעושים שלא לשמה והוקשה לרש"י דעכ"פ אפילו בשלא לשמה עכ"פ גדול החסד עד שמים וכאן אמר שכוח לו שלא נברא. ואמנם התוס' לא הוקשה להם מזה דגברא אגברא קרמית ורבא ס"ל שגדול חסדם עד שמים ורב ס"ל שנוח להם שלא נבראו ולכן