צל"ח ברכות מט

ספק דרבנן לקולא ונראה דעכ"פ בויאמר עצמו אי לאו דסרכי' נקט ואתי הי' צריך לחזור דהרי זכירת י"מ ביום ודאי הוא דאורייתא ואין לומר שיסמיך על אמת ויציב דכיון שכבר מחויב בזכירת י"מ מן התורה צריך שיאמר כתיקנה מן ויאמר ואילך ולכן קמ"ל ר' יוחנן דמשם ואילך סרכי' נקט. אי כמי לפי מ"ש תר"י לתרץ כאן אליבא דשמואל דסבר ספק קרא ק"ש א"צ לחזור ולקרות דק"ש דרבנן א"כ למה כאן אמרינן לחומרא שיחזור לראש הפרק היינו משום שכיון שהתחיל עתה לקרות שוב שוי' עלי' חובה ולכך מחמרינן בספיקו א"כ הה"ד לענין והי' אם שמוע לדידן שמשם ואילך הוא דרבנן מ"מ אם כבר התחיל בו ספיקו לחומרא. ודעת רש"י בשמעתין אולי סובר שכל השלש פרשיות הם מן התורה

שם חתן פטור מק"ש וכו' הטעם משום טרדה דמצוה והי' נראה דהיינו במי שלא קיים עדיין מצות פ"ו וכן הוא בפה"מ להרמב"ם וז"ל והוא שיהי' בענין ההוא מתעסק במצוה רוצה לומר מצות פ"ו עכ"ל רבינו. ותמהני שלא ראיתי בשום אחד מהפוסקים שיזכירו בחילוק זה. ורבינו עצמו בחיבורו פ"ד מק"ש לא חילק בזה כלל. ואולי כיון שכבר נשא אותה בחופה חייב הוא לקיים מצות עונה ובבעילה ראשונה טרוד טרדה דמצוה זו של עונה ועדיין צריך תלמוד

שם והתני' בה"א עוסקין במלאכתן וכו'. הא דלא הקשה בל"ז הך דהקורא וכו' צריך שיכוין אהך דב"ה. נלע"ד שיש יכולת לעשות מלאכתו ואעפ"כ לכוין את לבו אבל לעמוד בראש האילן ולעשות שם מלאכה בהא ודאי שיבולבל מחשבת לבו מחמת אימת הנפילה בצירוף טרדת המלאכה ולכן הוקשה לו במשנתינו דתנן האומנין קורין בראש האילן וסתם עמידת האומן שם הוא שעוסק שם במלאכתו הי' להמשנה לפרש ובלבד שיבטל ממלאכתו בשעת ק"ש ומדלא פירשה המשכה כן מכלל שאינו צריך לבטל אפילו בראש האילן ולכן הקשה מהקורא וכו' צריך שיכוון וכדמשני לי' והוא שבטלין ממלאכתן הי' קשה לו א"כ למה לא התנה התנא במשנה שיבטל ממלאכתו א"ו שלא הוצרך לומר זה בעומד בראש האילן שאפי' הוא בבית ג"כ צריך לבטל ממלאכה בשעת ק"ש שהמלאכה לחוד ג"כ מבטלת הכוונה ואין זה תלוי בעומד בראש האילן שוב הקשה מב"ה דאמרי עוסקין במלאכתן וקורין וא"כ חזינן שהמלאכה לחוד איכה מבטלת הכוונה והי' לו לתנא במשנתינו להתנות בעומד בראש האילן שיבטל ממלאכתו

שם ל"ק הא בפרק ראשון וכו'. הא לא דמשני גם על משנתינו דאיירי בפרק שני הא משום דא"כ למה מסיימה משנתינו מה שאין וכו' בתפלה ה"ל לחלק בק"ש גופא ולומר מה שאין רשאין לעשות בפרק ראשון

תוס' ד"ה מעשה בר"ג וכו' לאו מעשה לסתור הוא וכו' ואף דמסיק במשנה שאח"ז דרבנן סברי דרשות ביד חתן לקרות מ"מ קשיא להו דמסתמא מעשה דר"ג אינו סותר לדברי רשב"ג שהוא בנו ולזה כתבו שאין זה מעשה לסתור דברי רשב"ג לפי דר"ג גדול הדור הי' והי' בוטח בעצמו וכו' וזה מרומז בדברי רשב"ג בעצמו שאמר לא כל הרוצה וכו' דמשמע דליחידי הדור מותר. ובזה מסולק תלונת מהרש"א מקבלת תנחומין על עבדים לקמן וממעשה דריב"ז בסוכה שהקשה הפ"י

ע"ב משום דלא ידעינן אי מראובן וכו'. ויל"ד א"כ כהנים ולוים דידעי יחוס שבטן יקראו אבות לארבעה. ואפשר דלפי הה"א זו ה"א שאמת כהנים ולוים קורין לארבע ושבע דהיינו הלוים לארבעה שהם אברהם יצחק יעקב לוי וכהנים איתוסף להו גם עד אהרן שכלם זרעא דאהרן הם וברייתא דתנינא אין קורין אלא לשלשה היינו רוב ישראל שהם י"א שבטים ולמסקנא דמסיק משום דלא חשיבי שוב באמת אין חילוק בין כהנים ולוים לישראלים

שם אר"א מה דכתיב כן אברכך וגו'. נראה דר"א קשי' לי' לשון בן על מה קאי ורש"י בפירוש תהלים נדחק לפרש כן כמו אז יעו"ש. ואני אומר דר"א דריש לי' שקאי אדלעיל מיני' דכתיב שם כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך ושיבח דוד את המיתה כי הוא הטוב האמיתי וכמבואר במדרש במעשה בראשית וירא אלקים את כל אשר עשה והכה טוב זה המות כמבואר בסמוך בדברינו בדברי ר' יוחנן כי מסיים ספרא דאיוב שהמות הוא התכלית הטוב האמיתי ואז כיכר חסדו האמיתי של הק"בה וע"ז רמזו רז"ל שהחסד עם המתים הוא חסד של אמת כי כל טוב העוה"ז הבל הוא ובמה עושר שמור לבעליו לרעה וכיוצא בזה כל טובות של עוה"ז וע"פי רוב מרוב טובה בועט ולכן הטוב והחסד האמיתי הוא אחר המיתה ואז עקר התענוג הוא הדביקות בק"בה ונהנין מזיו השכינה ולכן אמר דוד כי טוב חסדך דהיינו השכר לאחר מיתה הנקרא טוב וחסד זהו טוב מחיים שפתי ישבחונך שהצדיקים שפתותיהם דובבות בקבר ואז נתנו שבח על שזכו לזה בלימוד התורה והנה מי שמדבק עצמו באהבת המקום בעוה"ז הוא טועם בעוה"ז מעין עוה"ב ולכן אמר דוד אחר פסוק הנ"ל כן אברכך וגו' כלומר כן כמו התענוג לעוה"ב שהוא דביקות הנפש בזיו השכינה כמו כן דוגמתו בעוה"ז אברכך בחיי זו ק"ש שעקרה למסור נפשו על יחוד שמו וחושק שתצא נפשו באחד וכמו שאמר ר' עקיבא בצאת נפשו שהי' מאריך באחד שכל ימיו הי' מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידו ונמצא שהקורא ק"ש במחשבה זו ובפרט בואהבת וגו' בכל לבבך וגו' והאהבה הוא הדביקות הוא זוכה בעוה"ז מעין עוה"ב ושפיר אמר דוד כן אברכך בחיי. בשמך אשא כפי זו תפלה רצונו בזה שהרי אנו רואים שקבעו לנו אנשי כה"ג בתפלה כמה בקשות צרכי עוה"ז ואמנם מלבד שהם תיקנו להכלל ויחידי סגולה הם מיעוטא דמיעוטא אך באמת גם בתפלה בבקשות של עוה"ז כוונתם ליטע אהבתו ויראתו של הבורא בלב האדם למען יתן האדם אל לבו כי הכל מה' הוא לו וכל הטוב שיש לו לא עוצם ידו וכחו עשה לו החיל הזה רק כל טיב אדוניו בידו שכל הטוב הוא מאדון העולם וממנו הכל ומידו נתן לנו ולכן עלינו שלא להיות כפויי טובה מלהודות לו ולקיים בה' אהלל דבר. וזהו כוונת ד"ה בשמך הבי"ת שבראש המלה היא בי"ת הבעבור כלומר בעבור שמך שאתן לב להלל את שמך אשא כפי בתפלה למען לא אשכח כי ממך אני מקבל בהשגחה פרטית ובאהבה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי כי החושק תאות עוה"ז לעולם לא תשבע נפשו וגם הנפש לא תמלא ואין אדם מת וחצי תאותו בידו אבל המקבל הכל באהבה וידע כי גם הרעה היא טובה וכמבואר בדברינו במס' פסחים בסוף פרק ג' דף כ' ע"א במאמר העוה"ז על בשורות טובות וכו' יעו"ש לאיש כזה תשבע נפשו ומסתפק במה שיש לו ואמר כמו חלב ודשן הנה בקרבנות יש חילוק כי העולה כולה כליל אבל שאר שאר קרבנות ק"ק הבשר נאכל לכהנים וקדשים קלים נאכל לבעלים אבל החלב שוה בכל הקרבנות שאין מהם שום חלק להדיוט רק הם כליל על המזבח ונעשים דשן שם וזה כוונתו כמו חלב ודשן דהיינו חלב של הקרבנות שנעשה דשנו של המזבח שעולה כולו למעלה ואין בהם חלק להדיוט כן תשבע נפשו בדביקותה למעלה בלי שום פני' לשום חלק בעוה"ז ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים ועוה"ב הנה נחלה מורה על דבר הקיים להיות כחלה לדורי דורות וכדכתיב ונחלו לעולם וכל טובות העוה"ז אינם נחלה כי איכן מתקיימים והתעיף עיניך ואיננו אבל הדביקות בהק"בה הוא דבר המתקיים וזכותו שמורה אחריו לדורי דורות ולכן הוא זוכה שנוחל שני עולמים העוה"ז והעוה"ב

שם ר"א בתר דמצלי וכו'. הנה כל הני תנאי ואמוראי שהיו רגילים להיות אומרים בקשות ותחנונים אחר התפלה הי' כוונתן למה שהזהירו שלא יעשה האדם תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים וכל תפלת י"ח כיון שכבר קבעו לנו אנשי כנה"ג הרי הם חוב עלינו ואין היכר בזה שאנחנו מתכוונים לרחמים ותחנונים אלא כמו פורע חובו ולכן קיימו דבר זה ברחמים ותחנונים שביקשו אחר סיום התפלה שסדרו לנו אנשי כנה"ג הוסיפו כל אחד משלהם. ואמנם מה שהוזכרו כאן בפרק הזה שעדיין בדיני ק"ש עסקינן והראוי להיות מקומן של דברים הללו בפרק אין עומדי'. נראה דשייך להא דלעיל בשמך אשא כפי לפ"מ שפירשתי שהכוונה שכל עקר בקשות שבתפלה לא יהי' הכוונה בשביל צרכי עוה"ז רק כדי ליתן הודאה לשמו הגדול וע"ז מביא כל בקשות הללו כאשר תעיין בהם כל עקרם לקיים תורה ומצות ולהסר כל הטרדות והמונעים המטרידים את האדם מעבודת הבורא דוק ותשכח. ועוד כיון שהזכיר את ר' אלעזר במימרא קמא דמה דכתי' כן אברכך