צל"ח ברכות מח

כוותי' אף שרבי עצמו לא סבירא לי' כן ולכן תמצא הרבה סתמי דמשניות שהם דלא כרבי ולא בשביל זה חזר בו רבי מדעתו אלא שסתם המשכה כדעת הרוב שבקיבוץ חכמים שהיו עמו ומה שאמרו בחולין ראה רבי היינו רבי וחביריו אלא שהוא הי' העקר נקט ראה רבי

רש"י ד"ה וממאי וכו' קס"ד האי דמוקים וכו'. עיין מהרש"א שנתקשה על לשון קס"ד וכוונתו דהא ודאי כן הוא דמש"ה מוקים לה כר' יוסי. ואני אומר שהרי יש בידינו לומר דגם רב חסדא ס"ל דר' יהודה דוקא דיעבד מכשיר ואפ"ה מוקי מתני' דתרומות כר' יוסי ולומר דבברכות דרבנן גם ר' יוסי מודה דאף שיש בידינו לאוקמי כר' יהודה מ"מ כיון דר' יוסי נימוקו עמו והלכה כמותו ניחא לאוקמי סתם משנה דתיתי גם כר' יוסי ואף דמסקינן לקמן דהלכה כר' יהודה היינו למסקנא דגם ראב"ע ס"ל כר' יהודה והוה להו ר' יוסי יחיד לגבייהו ולכך אין הלכה כמותו אבל קודם שידענו מדברי ראב"ע ודאי דלפי הכלל שבש"ס הלכה כר' יוסי ולפי"ז אין מקום לקושית המקשן ולכן פירש רש"י דקס"ד דמקשה זה דלהכי מוקי לה כר' יוסי משום דכר' יהודה לא יכול לאוקמי דר' יהודה מכשיר אפילו לכתחלה. ובזה ניחא דלקמן במה דאמר הגמ' הא דידי' והא דרבי' ופירש"י דתרומה ר' יוסי היא וגם שם נתקשה מהרש"א למה לא מוקי גם הא דתרומה כראב"ע ולדידי ניחא דרש"י רצה לקיים גם למסקנא ההיא דברי רב חסדא דמוקי כר' יוסי והטעם של ר"ח דכיון דאפשר לאוקמי כר' יוסי מוקמינן כוותי' דהלכה כוותי' ואף דנגד ראב"ע לא שייך אפשר למימר הלכה כר' יוסי דראב"ע חבירו של ר"ע הי' שהי' רבו של ר' יוסי מ"מ כיון דלשיטה ההיא ר' יהודה ס"ל אפילו לכתחלה וצ"ל הא דתנן במשנתינו הקורא דיעבד הוא להודיעך כחו דר' יוסי וקשי קושית התוס' בד"ה להודיעך כחו וכו' דאדרבה כחא דהיתירא עדיף ותירוץ התוס' לא ניחא לי' לרש"י ולכן ס"ל לרש"י דאדרבה ניחא לי' להודיעך כחו דר' יוסי דהלכה כמותו וממילא מוכח דהלכה כר' יוסי לכך פירש"י מתניתין דתרומות כר' יוסי אבל למסקנא האחרונה דר"י כרבי' ס"ל וא"כ קיימי ר' יהודה וראב"ע בחד שיטה ומשנתינו שפיר נקטה דיעבד שר' יהודה דוקא דיעבד מכשיר ולכך מוקי רש"י משנה דתרומות כר' יהודה. וראיתי בחידושי רשב"א דאף רב חסדא דמוקי הך דתרומות כר' יוסי היינו מקמי דשמיע לי' הא דר"מ וממילא מוקי הא דר"י ברי' דר"ש ב"פ כר"מ אז גם ר"ח מוקי הא דתרומות כר' יהודה וכרבנן ולכך פסק ר"ח לקמן הלכה כר' יהודה עכ"ל הרשב"א והוא נוטה לסברתינו

תוס' ד"ה להודיעך וכו' וי"ל כיון דר"י לא דריש השמיע וכו'. ודבריהם צ"ע דא"כ הדרא קושיא ניתני גבי ק"ש פלוגתייהו בלכתחלה וכיון דר"י יאסור לכתחלה ע"כ דריש השמע לאזניך וא"כ ממילא נדע שאוסר אף דיעבד דאי שרי דיעבד מהי תיתי לאסור לכתחלה כפי סברת התוס' וא"כ לא שייך כחא דר"י ונראה שהרי אפשר לקיים שניהם מקראי שהרי כתיב שמע דמשמע השמע לאזניך וכתיב על לבבך שאחר כוונת הלב הן הדברים וקשיין קראי אהדדי וי"ל הא לכתחלה והא דיעבד אלא דאם דרשינ' על לבבך אפי' לא הוציא בשפתיו כלל רק הרהר בלבו ג"כ יצא שאחר כוונת הלב הן הדברים ואמנם אם בכוונת הלב לא שייך דקדק אותיותי' ועיין בחידושי רשב"א שכתב דאם יוצא בכוונת הלב ממילא מוכח שיוצא בכל לשון דהכוונה עקר וא"כ הה"ד לענין לא דקדק באותיותי' וא"כ ר' יהודה ודאי א דריש על לבבך שהרי הוא סובר קרא ולא דקדק באותיותי' לא יצא ולדידי' סובר עתה שאין מקום לחלק בין לכתחלה ובין דיעבד שכיון שאינו דורש על לבבך א"כ ממ"נ אם דורש שמע אפי' דיעבד לא יצא ואם אינו דורש שמע אפילו לכתחלה נמי אבל לר' יוסי דסובר קרא ולא דקדק באותיותי' יצא שפיר יש לטעות דאף דדרש שמע דרש נמי על לבבך לכן הוצרך לומר דאף דיעבד אינו יוצא דאינו דורש על לבבך אמנם למסקנא דר' יהודה כרבי' ס"ל צ"ל דגם ר' יהודה מחלק בין תחלה לדיעבד ואף דלא דריש שמע מחמיר מדרבנן לכתחלה

ע"ב וצריכא דאי אשמועי' הלכה כר"י ה"א אפי' לכתחלה. ואין לדקדק איך נימא דכוונתו אפילו לכתחלה א"כ למה אמר הלכה כר"י דאיכא למטעי דוקא דיעבד ה"ל למימר הלכה כר"מ איכא למימר דניחא לי' למימר הלכה כר"י שדבריו מפורשים במשנה והכל בקיאין במשניות משא"כ ר"מ לא נזכר רק בברייתא הא חדא. ועוד קאמינא דר"מ שאמר אחר כוונת הלב הן הן הדברים א"כ אף אם לא הוציא בשפתיו כלל רק הרהר בלבו ג"כ יוצא י"ח ק"ש ועיין ברשב"א כאן וברא"ש לקמן פ"ג סימן י"ד שהאמת אינו כן דהרהור לאו כדיבור דמי לכן אמר הלכה כר"י שדוקא לא השמיע לאזנו אבל עכ"פ הוציא בשפתיו ולעולם דבזה שוב אף לכתחלה שרי לכן הוצרך למימר ג"כ הלכה כר"י דאמר משמי' דראב"ע

שם ה"א צריך ואין לו תקנה. כאן ודאי יל"ד איך אפשר דהיינו צריך וא"ל תקנה א"כ למה קבע הלכה כראב"ע שאינו נזכר, במשנה רק בברייתא וגם יש להסתפק בפירוש דבריו ה"ל למימר הלכה כר' יוסי שמוזכר במשנה ודבריו מפורשים שאפי' דיעבד אינו יוצא. ונראה משום דטעמו של ר"י אינו מפורש במשנתינו אלא שבגמרא מפרש טעמו מדכתיב שמע והיינו משום דמסקינן לקמן דהסכת ושמע בדברי תורה כתיב אבל לפ"מ דאמר רב יוסף מתחלה דבשאר מצות לכ"ע לא יצא דכתיב הסכת ושמע אלא דאיתותב במה דקאמר לכ"ע לא יצא שהרי תניא שאם בירך בה"מ בלבו יצא אבל טעמי' דר' יוסי ודאי דאיכא לפרש מהסכת ושמע וס"ל באמת דבכל המצות לא יצא אם לא השמיע לאזנו ולכן לא רצה לומר הלכה כר"י אבל ראב"ע דבריו מפורשים שטעמו מדכתיב שמע ישראל ושמעינן שלא החמיר אלא בק"ש אבל לא בשאר מצות ולעולם דצריך היינו ואין לו תקנה ולכן הוצרך לומר ג"כ הלכה כר' יהודה (יתר חידושים בסוגיא זו עיין בחידושינו במס' מגילה)

שם מצננין לו גיהנם. ויל"ד ממ"נ אם הוא צדיק גמור מה עבידתי' בגיהנם כלל שיצטרכו לצנן לו הגיהנם ואם הוא חייב לסבול עונש בגיהנם א"כ מה עונש הוא זה אם לא יסבול צער גיהנם ולמה הכניסוהו לגיהנם לבטלה. ונראה ע"פי מ"ש חכמי המוסר שגם הצדיקים בהכנסם לג"ע עוברים דרך הגיהנם לטובת קצת רשעים קרוביהם שכבר סבלו קרוב לערך עונש המגיע עליהם ואעפי"כ אין בכחם לעלות ואין חבוש מתיר עצמו והצדיק בעברו מעלה אותם עמו והצדיק סובל קצת צער לטובת רשעים ההם ואל תתמה שמצינו דוגמא לזה בעוה"ז לעיל דף ה' ע"ב יהב לי' ידי' ואוקמי' הרי שבצדיקים גופייהו החבוש עצמו אינו יכול להציל עצמו וחבירו מצילו וע"ז רמז ריב"ז לקמן דף ך"ח ע"ב שאמר ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים וכו' והכוונה שבוודאי ידע בנפשו שצדיק גמור הוא ויורש ג"ע ולא גיהנם אלא שלא ידע באיזה דרך מוליכין אותו וע"ז אמרו כאן שהקורא ק"ש ומדקדק באותיותי' אפילו אם ילך לג"ע דרך הגיהנם אז יצננו לו הגיהנם דרך הילוכו שם. ואולי לזה כיוונו בשלהי מס' חגיגה ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם וכו' היינו אפי' בעברם דרך שם אין האור שולטת בהם כי ציננו לו האור

דף ט"ז ע"א יחזור לפרק ראשון. נחלקו רש"י והרמב"ם מהו פרק ראשון שרש"י פירש והי' אם שמוע והרמב"ם פירש ואהבת. ונתתי לבי לאיזה פירוש נכריע וראיתי להלח"מ בפ"ב מהלכות ק"ש הלכה י"ג שהקשה על מה שפסק הרמב"ם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא וכו' תינח פסוק ראשון או לרבינו יונה שכל פרשה ראשונה היא מן התורה תינח פרשה ראשונה אבל למה יקרא פרשה שני' שהיא מדרבנן ותירץ כיון דחוזר וקורא מקצת צריך לקרות כולה כתיקנה. ואומר אני שזה תינח אם נסתפק בכל ק"ש כולה שמא לא קראה שאן עכ"פ צריך לקרות פרשה ראשונה וממילא צריך לקרות כולה מדרבנן אבל אם יודע בודאי שקרא פרשה ראשונה ומסופק רק על שאר ק"ש א"כ ספק דרבנן לקולא וזה דומה ממש לספק קרא ק"ש שצריך לקרותה עם ברכותי' אבל אם נסתפק רק על ברכותי' אינו חוזר. ומעתה מוכח כדעת הרמב"ם שגם ואהבת נקרא תחלת פרק וכשנסתפק בין פרק לפרק ממילא גם ואהבת הוא בכלל הספק וכיון שצריך להתחיל ואהבת מחויב לגמור את כולה כתקנה אלא דלפי"ז אם התחיל והי' אם שמוע ושוב נולד לו ספק באותו פרק עצמו שוב הוה ספק דרבנן ולקולא וא"כ למה אמר ר' יוחנן ל"ש אלא שלא פתח בלמען ירבו ומטעם סרכי' נקיט ואתי תיפוק לי' שאפי' אם התחיל רק והי' שוב א"צ לחזור מטעם