צל"ח ברכות מז

בא"ד וכן בטלית וכו'. והא דלא נזכר בעובדא דרב שנתעטף גם בטלית ולמסקנא דשלוחי הוא דעיות ניחא דאפשר לא הביא הטלית כלל אבל לפי שנוייא קמא דרב כריב"ק ס"ל וא"כ אם ק"ש קודם לתפילין ק"ו לטלית יש לומר שהטלית לבש קודם עלות השחר שעדיין לא הגיע זמן ק"ש ואף דרב סבר לילה לאו זמן ציצית כמבואר לעיל בשמעתין דאמר ר"כ אמר רב לא יתחיל אפ"ה נתעטף בו קודם ע"ה שטלית המיוחד ליום הוה שלדעת הרא"ש אפילו בלילה מברך עליו ואפילו לדעת הרמב"ם שבלילה אינו מברך עליו כמבואר בש"ע סימן י"ח סעיף א' מ"מ רשאי להתעטף בו בלילה וביום ימשמש בו ויברך משא"כ תפילין אינו רשאי להניחם בלילה אפי' אם לא יברך עליהם אם אינו יוצא לדרך כמבואר בסי' למ"ד סעיף ג'

ד"ה עולה וכו' הה"ד דמצי למימר בלא נסכים וכו' אלא לישנא דקרא נקיט. לכאורה דבריהם תמוהים דלא מבעיא שלא חידשו כלום בדבריהם מדברי רש"י בפירוש אלא שאפי' פיחתו שרש"י דקדק שהי' יכול לומר בלא מנחה ונסכים אבל התוס' שכתבו שהי' יכול לומר בלא נסכים מה יתרון יש אם יאמר בלא נסכים הי' קשה לן למה אמר בלא נסכים ולא אמר בלא מנחה. ונראה שרש"י ותוס' מחולקים בפירוש של נסכים המוזכרי' בהרבה מקומות סתם מה הכוונה בזה וכבר יש הפרש בפירושן ברמב"ם בין פירוש המשניות שלו ובין חבורו שבפי' המשניות בזבחים פרק ב"ש במשנה דאלו שאין חייבים עליהם וכו' כתב שמנחת נסכים הוא הסולת והנסכים הם היין ועיין בתוי"ט שם ובחבורו פ"ב ממעה"ק הל' א' כתב שהסולת עם היין נקראים נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים והנה רש"י כאן כתב בפירוש שנסכים הוא היין המתנסך ע"ג המזבח (ואני תמה שסותר פירושו בזבחים דף מ"ג ע"א בד"ה ומנחת נסכים ועיין בתוי"ט שם) ולכן נתחכם רש"י וכ' דהה"ד דמצי למימר עולה בלא מנחה ונסכים אבל התוס' ס"ל כפירוש הרמב"ם בחבורו דנסכים כולל המנחה והנסכים ולכן כתבו דהה"ד דמ"ל בלא נסכים שאז הי' כולל המנחה והנסכים משא"כ באמרו בלא מנחה שזה ודאי פירושו רק הסולת

דף ט"ו ע"א הקורא את שמע וכו'. הא דהאריך בלשונו את שמע והלא כל הפרק הזה בק"ש איירי ובריש פרקין אמר והגיע זמן המקרא ולא האריך לומר והגיע זמן ק"ש משום שסתמו כפירושו וכאן האריך משום דהא דלא יצא לר' יוסי הוא מדכתיב שמע כדמפרש בגמרא

שם הקורא למפרע לא יצא לעיל בר"פ ילפינן לה מדכתיב והיו בהוייתן שלא יקרא למפרע או מדברים הדברים לרבי ולרבנן לכל מר כדאי' לי' ויש לדקדק למה יהי' דבר זה מעכב בכל ק"ש ולא נימא מדכתיב והיו הדברים האלה דוקא עד האלה קפדינן ולא יותר כי היכי דלענין כוונה דפליגי לעיל ריא ור"ע אי עד והיו הדברים וגו' או כל פרשה ראשונה לכל מר כדאית לי' אבל לכ"ע ממעטינן פרשה שני' מדכתיב האלה וכמו"ש התוס' לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה אשר וכו' ה"כ נימא לענין למפרע והרי לא מצינו לא בגמ' ולא בדברי הפוסקים שום חילוק בזה וצ"ל דחכמים לא רצו לחלק בזה ומדרבנן הושוו כל הפרשות בזה לפרשת שמע ואף שלענין כוונה חילקו היינו משום שהוא דבר קשה לכון בכל ק"ש מתחלתה ועד סופה לא רצו לגזור בזה והניחו על דין תורה

שם ור"י תרתי ש"מ. נלע"ד דכאן שיך למימר תרתי ש"מ דהיינו אפילו דרשת שמע בכל לשון שאתה שומע סובר ר' יוסי דממילא שמעינן שישמיע לאזניו שהרי עכ"פ אמרינן שאתה שומע אבל ודאי דאם דרשינן שמע השמע לאזניך לא שמעינן מיני' ממילא דיוצא בכל לשון ולכן אין אנו מוכרחין לומר דר' יוסי פליג על רבי דסובר בריש פרקין דק"ש ככתבה ור"י כאן לבר פלוגתי' משיב כן דאף אם יהיבנא לך למדרש שמע בכל לשון שאתה שומע מ"מ ממילא שמעינן מיני' דצריך להשמיע לאזניו ולכן לעיל בר"פ בפלוגתא דרבי ורבנן דמוקי רבנן דרבי כמאן דסבר אם לא השמיע לאזנו יצא לא קאמר דרבנן סבר תרתי ש"מ דמנ"ל הא ודלמא לא דרשינן מיני' רק השמע לאזניך ולכן הוכרח לעיל לומר דרבנן סברי אם לא השמיע לאזנו יצא והתוספת במס' סוטה דף ל"ב ע"ב נשארו בזה בתימא ולפמ"ש אין כאן תימא וכן מ"ש הרא"ש בריש פרקין דר' יוסי כאן מוקמינן לי' דלא כרבי ג"כ לפי מ"ש אין זה מוכרח. ואמנם שזה דרכי תמיד ליתן לב לקיים דברי רבותינו הקדושים ואני שונא לטעון עליהם טענות וסתירות ואוהב אני לפרק ולתרץ דבריהם נתתי לבי לעמוד על כוונת התוס' כי לא דבר רק הוא שכאן במכילתין לא תמהו על השינוי שבין ריש פרקין שבם שם הוא הסוגיא ממש כמו במס' סוטה דמשני דרבנן סבר כמ"ד יצא ולא קשיא להו להתוס' מדוע לא משני דרבנן סברי תרתי ש"מ כמו דמוקי כאן לר' יוסי עד שהגיעו למס' סוטה הקשו כן. ונראה דמ"ש לעיל דתרתי ש"מ היינו דאפי' דרשת שמע בכל לשון שאתה שומע ממילא שמעינן שצריך להשמיע לאזנו היינו אם אנו מפרשים בכל לשון שאתה שומע על שמיעת האוזן אבל אם מפרשים בכל לשון שאתה שומע על כוונת הלב כדכתיב ונתתי לעבדיך לב שומע אז אין מכאן הוכחה דבעינן שמיעת האוזן כלל ואז על כרחך תרתי ש"מ לא מצד הוכחה אלא מצד שאנו דורשים כל מה שאנו יכולים להעמיד בפסוק זה וכמו שאר תרתי ש"מ בהרבה מקומות בש"ס. והנה בסוטה שם במשנה ואלו נאמרין בכל לשון כתבו התוס' דגרסינן בלשונם דהיינו כל אדם בלשונו שהוא שומע ויודע אותו לאפוקי שהמדי שאינו אומר בלשון פרסי וכן הוכיחו שם בד"ה ק"ש וכו' מדשייר שם במשנה הלל וקדושה של שבת וברכת הפירות והמצות היינו משום דהני נאמרי' בכל לשון אפילו אינו שומע הלשון ולפיכך לא דמי דהני דמתניתין דנאמרים דוקא בלשונם וע"ש בתוי"ט בד"ה ותפלה שההפרש בין היכי דקתני בכל לשון היינו בין מבין ובין אינו מבין אבל היכי דקתני בלשונם היינו לשונו שהיא מדבר בו ומבינו. והנה בק"ש בריש פרקין בפלוגתא דרבי ורבנן וחכמים אומרים בכל לשון א"כ משמעותו בכל לשון היינו אפילו אינו מבינו ולפי"ז הדרוש שמע בכל לשון שאתה שומע היינו שמיעת האוזן שעכ"פ האוזן שומע קול דברים אלא שאינו מבינו ובזה שוב ממילא מוכח דבעינן שהשמיע לאזנו שהרי אפילו אתה דורש בכל לשון שאתה שומע הרי היינו שומע באזנו ולכך שפיר קאמר כאן בסוגיא דידן ור"י תרתי ש"מ וכמו"ש לעיל דר' יוסי קאמר אפילו יהיבנא לך דשמע היינו בכל לשון שאתה שומע מ"מ ממילא כזכר שמיעת האוזן אבל להיפך אם דרשינן כר' יוסי דהשמע לאזניך אין כאן הכרח למדרש מיני' גם בכל לשון שאתה שומע לכך לא קאמר לעיל ורבנן תרתי ש"מ וכמו"ש לעיל ולכך לא הקשו התוס' שם תימא אבל שם במס' סוטה שמוכח מן המשנה מדמשייר כל הני הנזכרים ש"מ דמשנתינו לא חשבה רק הנאמרים בלשונם שמבינין בו ושם קמפרש ק"ש מנ"ל דכתיב שמע ישראל בכל לשון שאתה שומע וע"ז מביא שם ברייתא דפלוגתא דרבי ורבנן ומזה חזינן דגם חכמי' דרבי דאמרי בכל לשון היינו דוקא שמבין בו כמו לנשונם הנזכר שם במשנה. ולזה רמזו התוס' שם במשנה בסוף ד"ה אלו נאמרים וכו' ובגמרא לא משמע הכי ע"ש ולפי"ז אם דרשינן בכל לשון שאתה שומע היינו שמיעת הלב שמבין הלשון ההוא ואין לנו הכרח שנזכר שמיעת האוזן בקרא ואפ"ה קאמר ר' יוסי תרתי שמעת מינה שפיר הקשו תימא דלמה לא אמרינן גם ברבנן דפליגי על רבי דסברי תרתי שמע מינה

שם דלמא ר' יהודה היא. במשנתינו לא נזכר ברישא דמתני' ר' יהודה וכמבואר בתוס' בד"ה דלמא וכו' והיינו משום דברישא הלכה כר"י כדמסיק בסוף הסוגיא לפיכך שנאו סתם למסתם כוותי' משא"כ בפלוגתייהו בלא דקדק באותיותי' דאף דהלכה כר' יוסי לא הוצרך למסתם כוותי' דאף שהזכירו בשמו בלא"ה ר' יהודה ור' יוסי הלכה כמותו. וצריך אני לומר לך דאף שאמרו בחולין דף פ"ה ע"א ראה רבי דברי ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים וכו' וכאן בפלוגתא דרישא דמשנתינו ודאי רבי עצמו לא ראה דברי ר' יהודה שהרי דבי עצמו על כרחך כר' יוסי ס"ל לעיל בריש פרקין דאיהו סבר ק"ש ככתבה וסובר דשמע השמע לאזניך אל תתמה שהרי בפלונתא זו עצמה דק"ש ככתבה סתם רבי בפ' אלו נאמרין כחכמים דסברי בכל לשון אני אומר ולך כלל גדול בזה דאף שרבינו הקדוש סידור המשניות מ"מ היו עמו קיבוץ חכמים ובכל פלוגתא דתנאי נמנו ורבו וכאשר נגמר במנין סתם רבי