צל"ח ברכות כג

נאכל דאל"כ רק דג"ש דהזה לומר שהתחלת אכילתו בחצי הלילה לא הי' צריך למעט יום זביחתו דאין לומר דבלילה אתי למעוטי יום שאח"כ דהרי ראב"ע מל"ת ממנו עד בוקר ממעט זה דאיהו ס"ל בוקר הוא בוקר ראשון. ועוד י"ל דראב"ע בשטת ר"א קאי דדריש בערב כבוא השמש מועד צאתך וכו' והיינו כבוא השמש אתה אוכל א"כ א כרחך הזה ג"ש לסוף זמן אתי ותירוץ זה נ"ל עקר דבאמת בלילה אינו מיותר לראב"ע דכיון דאיצטרך למכתב הזה לגז"ש איצטרך למיכתב הלילה דלא שייך לכתוב הזה לחוד אלא דלפי"ז קשה ר"ע שהשיב דאצטרך הלילה למעוטי ביום ותירוץ זה אינו מספיק דאכתי קשה הזה למה וכדמקשה בגמ' ואיצטרך לשנויי הזה למעוטי לילה אחרת וא"כ ה"ל לר"ע להשיב דאיצטרך הזה למעוטי לילה אחרת והי' מספיק לתרץ דאיצטרך כל המקרא דכיון דאיצטרך הזה צריך לכתוב הלילה משא"כ עתה שהשיב ר"ע דאיצטרך למעוטי ביום אכתי קשה הזה ל"ל ונראה דבאמת ר"ע הי' כוונתו למה דמסיק התלמוד דאיצטרך למעוטי לילה אחרת אלא שאם הי' נאכל ביום שוב לא הוה איצטרך למעוטי לילה אחרת דלא שייך נוקי לילות בהדי ימים לכך איצטרך להקדים שאינו נאכל ביום וממילא איצטרך למעוטי לילה אחרת

שם א"כ מה ת"ל בלילה יכול יהי' נאכל כקדשים ביום וכו' ואף דכתיב כבוא השמש כדדריש לקמן ובין לר"א ובין לר"י דרשינן כבוא השמש אתה אוכל נראה דאכתי ה"א ביאת אורו דהיינו תחלת שקיעה ועיין בריש מכילתן דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה דלמא וכו' ולכן צריך בלילה למעוטי שלא יאכל עד הלילה ממש דהיינו צאת הכוכבים ועוד דכבוא השמש בפסח דורות כתיב ומנין היו יודעים במצרים שלא יאכלוהו ביום והרי עדיין לא נאמר להם פרשה זו שכתב בה כבוא השמש ואיצטרך לומר להם בלילה שלא יאכלו ביום

שם ועד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך ממצרים הכה אף דר"ע ור"י שניהם שוים בדבר זה שזמן אכילת פסח מן התורה עד עלות השחר אמנם מדרבנן אם גזרו ועשו בו סיג כמו שעשו בכל קדשים הנאכלים ליום ולילה יש מקום לחלק בין ר"ע לר"י והוא ע"פ מה שנודע מדברי הטורי זהב בי"ד סימן קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר לא הי' יכולת ביד חכמים לגזור בו ולאסרו וכבר תירץ הט"ז בא"ח סי' תקפ"ח בזה קושית הר"ן מדוע לא גזרו במילה שלא ידחה שבת שמא ילך אצל בקי ויעבירנו ד"א ברה"ר משום דכתיב ביום השמיני ביום אפי' בשבת ודבר המפורש בתורה להיתר לא יכלו חכמים לגזור עליו איסור ומעתה לר"י שמפורש בתורה שעד מתי אוכל עד מועד צאתך דהיינו עד עלות השחר לא היו חכמים יכולים לעשות סיג שלא יהא נאכל רק עד חצות אבל לר"ע דדריש עד שעת חפזון הנה זה בפסח מצרים נאמר וכבר מפורש במשנה בפסחים דף צ"ו ע"א מה בין פסח מצרים לפסח דורות ונאכל בחפזון וכו' ויליף שם בגמ' ואכלתם אותו בחפזון ולא פסח דורות בחפזון ואמנם אעפ"כ יליף ר"ע מהכא דע"כ גזירה שוה דראב"ע ליתא דהרי אם איתא לגז"ש זו א"כ עקר גז"ש בפ"מ הוא והרי שם כתיב בחפזון וכיון דג"ש זו ליתא ממילא פסח נאכל כל הלילה בין פ"מ ובין פ"ד אבל מ"מ בפסק דורות לא נתפרש בתורה שיאכל עד ע"ה ואף דכתיב ואכלו את הבשר בלילה וכתיב ועבדת שיהי' כל עבודת של חודש זה שוים והוה כאלו כתיב בפסח דורות ואכלו את הבשר בלילה מ"מ אף שבלילה סתם היינו כל הלילה מ"מ אינו מפורש בכתוב והי' יכולת ביד חכמים לעשות סיג בפסח דורות עד חצות

ובזה נלע"ד לתרץ קושית הרשב"א בחידושיו בסוגיא זו דאיהו דייק בברייתא דריש סוגיין ק"ש ערבית וכו' ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה ומדלא נקט א"כ למה אמרו ע"ח וכו' מכלל דסבירא לברייתא זו שלא עשו שום סיג באכילת פסחים ונאכל גם מדרבנן עד ע"ה והקשה הרשב"א שהרי בזבחים דף נ"ז ע"ב הפסח וכו' מאן תנא אמר רב יוסף ראב"ע היא וכו' א"ל אביי ממאי דראב"ע היא ודאורייתא ודלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה א"כ מאי אלא וכו' ומעתה איך ס"ד דאביי להרחיק מ"הע וא"כ גם לר"ע דפסח נאכל מן התורה עד ע"ה מ"מ חכמים עשו סיג א"ב הך ברייתא אמאן תרמיי' ונדחק הרשב"א מאד בקושיא זו. ולפמ"ש ניחא דאף דאיכא למימר לר"ע דעשו סיג מ"מ לר' יהושע ודאי ליכא למימר דעשו סיג והך ברייתא ר' יהושע היא ואביי הקשה דמשנה דזבחים מאן מוכח דמדאורייתא היא וראב"ע ודלמא דרבנן וכר"ע. אלא דחזינן בסוגיין דמשני ר"י הא ראב"ע והא ר"ע וא"כ בפירוש מוקי רב יוסף הך ברייתא כר"ע מכלל דגם לר"ע לא עשו סיג. ונראה דכיון דאליבא דר' יהושע ודאי לא עשו סיג ואם נימא דאליבא דר"ע עשו סיב נמצא יהי' ג' מחלוקת בדבר לראב"ע ולר"א הגדול מדאורייתא אינו נאכל רק עד חצות ולר"ע מדרבנן אינו נאכל אחר חצות ולר' יהושע נאכל כל הלילה ואפושי פלוגתא בחכם לא מפשינן ואמרינן דר"ע ור"י בחד שיטה קיימי ופסח נאכל באמת כל הלילה ולכך שפיר קאמר ר"י הא ראב"ע והא ר"ע אלא דא"כ הדרא קוש' לדוכתא בזבחים על אביי שהקשה ודלמא מדרבנן ולהרחיק מ"הע א"כ נצטרך לעשות מחלוקת בין ר"ע לר' יהושע ומהי תיתי לחלוק את השוים וצ"ל שיותר ניחא לעשות מחלוקת בין ר"ע לר"י כדי דנוקי סתם משנה דזבחים אליבא דהלכתא דעכשיו דמוקמת לה כראב"ע היא לבר מהלכתא שאין הלכה כראב"ע וכ"ז לפי ההוה אמינא של אביי דנוכל לאוקמי משנה דזבחים מדרבנן להרחיק מה"ע אבל למסקנא דשם א"כ מאי אלא וכו' וע"כ הך מתני' כראב"ע שוב למה נפוש במחלוקת בחנם בין ר"ע לר"י ואמרינן דגם לר"ע לא עשו סיג ושפיר קאמר ר"י הא ראב"ע והא ר"ע. ומעתה זה עצמו טעמו של הרמב"ם דפסק דלא כראב"ע רק כר"ע דכיון דחזינן שאביי דחיק עצמו לאוקמי כר"ע אף לעשות מחלוקת חדש רק כדי לאוקמי כהלכתא מכלל דהלכה כר"ע. אלא שהרמב"ם מדויל ידי' משתלים שלפי הוצעה הנ"ל א"כ למסקנא אין לעשות פלוגתא בין ר"ע לר' יהושע וגם לר"ע לא עשו סיב והרי הרמב"ם פסק בפירוש בפ' ח' מק"פ שעשו סיג בפסח להרחיק מן העבירה

רש"י ד"ה מה שלמי' וכו' לא שיאכלנו ביום וכו' נלע"ד טעמי' דרש"י משום דהרי כתיב מועד צאתך מארץ מצרים וא"כ איך אפשר שיאכל ביום המחרת ולכן פירש"י לא שיאכל ביום וכו' ודרשינן עד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך ואז תפסוק מלאכול עד שתבוא הלילה השני' תחזיר ותאכלנו ולכן אצטרך הזה ובחנם השיג רשב"ם על זקינו רש"י בשלהי פסחים בזה

תוס' ד"ה הראב"ע וכו' וא"ת וכו' וי"ל וכו' כדקאמרינן ביום אתה שורפו וכו'. הנה הדבר יפלא דאיך אפשר לפרש דהך בוקר לשריפה הוא והרי לראב"ע הך בוקר היינו בוקר ראשון ואז גם בבוקר אינו יכול לשרפו דלכ"ע אין שורפין קדשים בי"ט וא"כ לענין מאי כתב רחמנא בוקר אי לענין אכילה כבר כלה זמנו מחצות לילה ואי לשריפה עדיין אינו זמנו עד בוקר שני. והנה בחידושיי לפסחים ביארתי דבבוקר אף שאינו יכול לשרפו משום איסור מלאכת י"ט אבל כבר מטי זמן שריפתו אבל אחר חצות עד אור בוקר עדיין לא מטי זמן מצות שריפתו וכתבתי שם כ"מ בדבר אם עבר ושרפו אם לוקה על מלאכת י"ט ועיין במס' קידושין דף ל"ח ע"א בתוס' ד"ה מעקה ובחידושינו שם. ואמנם הנלע"ד עוד בזה לחזקי' דסבר בזבחים דף כ"ו ע"ב במחשב לאכול לאור שלישי כשר דהא לא אינתק לשריפה וכן האוכל לאור שלישי פטור דהא לא אינתק לשריפה והא ודאי דגם לחזקי' אם חישב ליום שלישי ואותו יום חל בי"ט או אפילו בשבת הא ודאי שפיגול גמור הוא אף דאי אפשר לשרפו אז היינו משום איסור י"ט או שבת דרביע עלוהי אבל כבר אינתק לשריפה ולפי"ז פסח לראב"ע שא"נ אלא עד חצות אם הי' אז מתחיל זמן שריפתו א"כ המחשב בשחיטת הפסח לאכלו אחר חצות הי' הפסח פיגול וכן מי שהי' אוכל מהפסח אחר חצות ה"ז חייב כרת משום נותר במזיד ובשוגג חטאת וגלה קרא לא תותירו עד בוקר שאף שכלה זמן אכילתו בחצות אינו נעשה נותר לענין שריפה עד הבוקר ולא הגיע זמן שריפתו עד הבוקר ולפי"ז ראב"ע על כרחך כחזקי' ס"ל דלר"י שם בזבחים כבר משעה דאידחי מאכילה נפסל במחשבה וחייב כרת על האכילה. ובזה ניחא לי דקאמר שם בזבחים ת"כ דר"י וכו' וה"ל למימר תיובתא דחזקי' ולמימר דחזקי' תבא הוא ולא שייך עליו תיובתא הוא דוחק ולדידי ניחא דראב"ע ודאי דס"ל כחזקי' וא"כ חזקי' אמר לך אנא דאמרי כראב"ע. ומעתה על כרחך ר' יוחנן שם בזבחים כר"ע ס"ל וכיון דסתם גמרא מסיק שם ה"כ דר"י א"כ הלכה כר"י וכן פסק הרמב"ם באמת פי"ג מפה"מ סוף הלכה א' ופי"ח מפה"מ