צל"ח ברכות כב

תוספת ד"ה שנים מקרא ואחד תרגום י"מ וכו'. עיין מהרש"א שהיתה גירסא ישנה לפניו שהי' נרשם תחלת דבור תוס' זה ואפי' עטרות ודיבון והיינו שהי' דבור זה עם הדבור שאחריו הכל דבור אחד והמהרש"א הגי' עיין בדבריו. ולענ"ד לקיים גירסא הישנה שהוא דבור אחד והתוס' הוצרכו להקדים לדחות דברי הי"מ ולפסוק דדוקא תרגום אבל לא שאר לעז דאל"כ לא הי' מקום לקיים דבריהם בדבור שאחריו דנקט עטרות ודיבון אף שאין בו רק תרגום ירושלמי דהא פשיטא דלא גרע עכ"פ תרגום ירושלמי משאר לעז וא"כ מאי קמ"ל הגמ' בזה לכך הקדימו מתחלה דשאר לעז אינו מועיל

ד"ה לא לעולם וכו' ותימא א"כ לימא רבותא וכו' וי"ל וכו' והאי דנקט לאחר שיעלה ע"ה לא דוקא דהא צריך להמתין עד שיכיר וכו' יש לדקדק דהאי והאי דנקט וכו' הי' להם לרשום על תחלת הברייתא על גוף דינו של רשב"י דיוצא של שחרית לאחר ע"ה היינו לאו דוקא מיד אבל אין שום שייכות לזה להך תימא וי"ל הקדום. ונראה דכוונתם להסיר מעליהם קושית מהרש"א שהקשה למה לא תירצו התוס' כאן דנקט קודם ע"ה לאשמועינן דשל יום אינו יוצא קודם ע"ה על דרך שתירצו לקמן בעמוד הסמוך בד"ה לעולם יממא הוא עיין במהרש"א שם בדבור ההוא שנדחק בזה. ולענ"ד הדין עם התוס' דכיון דגם לאחר ע"ה עדיין אינו יוצא של שחרית מיד עד שיגיע זמן שיכיר בין תכלת וכו' איך נימא דרשב"י אתי לאוריי דשל שחר אינו יוצא קודם ע"ה והלא גם אחר ע"ה עדיין אינו יוצא של שחרית כל זמן שאינו מכיר בין תכלת לכרתי וזהו שכיוונו התוס' כאן בסוף הדבור שסיימו דלאחר ע"ה לא דוקא

עוד נלע"ד בכוונת התוס' בזה הוא בהקדים מ"ש הרא"ש לתרץ קושית התימא של תוס' דהוה לי' למימר רבותא דיוצא של ערבית אף לאחר ע"ה הוא משום דאף דלילה הוא לצאת ידי ק"ש של ערבית אז מ"מ אם באותו הפעם צריך לקרות של שחרית באותו הזמן קודם הנץ החמה אי אפשר לו אז לקרות של ערבית והתנא רצה למנקט שיקרא שתי ק"ש תכופי' וסמוכי' זו לזו ויהי' יוצא באחת של ערבית ובשני' של שחרית להכי נקט של ערבית קודם ע"ה. והנה דברי הרא"ש צריכין תבלין דמ"ש דיוצא ידי שתי הק"ש כשאחת קודם ע"ה אף שהשני' סמוכה לה מיד תכף בע"ה ומ"ש כששניהם הם לאחר ע"ה לא יהי' יוצא מטעם סמיכתם זה לזה. והנלע"ד בזה דצריך להיות זמן מסוים מוגבל שיפסיק בין שתיהן וכשאחת קודם ע"ה אז ע"ה מפסיק ביניהם ומבדיל בין חובת הלילה לחובת היום אבל כשקורא של ערבית לאחר ע"ה שוב אין שם זמן מסוים להבדיל ביניהם רק הנץ החמה לכן שוב מוכרח להמתין בשל יום עד אחר הנץ החמה ואמנם אם נימא דזמן של שחרית אינו מתחיל תכף בע"ה כי אם אח"כ שיכיר בין תכלת לכרתי א"כ גם אחר ע"ה אפילו קודם נץ החמה יש זמן מוגבל דהיינו כשיכיר בין תכלת לכרתי ואכתי ה"ל לרשב"י לאשמועי' רבותא יותר שאפי' אחר ע"ה יוצא בשל ערבית והוה לי' למימר פעמים שקורא ב"פ אחת קודם שיכיר בין תכלת לכרתי ויוצא בהן י"ח אחת של יום ואחת של לילה ונסתר תירוצו של הרא"ש ומוכח כדברי התוס' דבאמת אינו יוצא של לילה אחר ע"ה אף שהוא לילה לשאר דברים מ"מ לק"ש אינו לילה כיון דאיכא אינשי דקיימי בהאי שעתא ואינשי דקיימי הם תיכף כשעלה ע"ה אף קודם שיכיר בין תכלת ללבן וזה כיונו התוס' מה שסיימו דלאחר שעלה השחר לאו דוקא לדחות תירוצו של הרא"ש והא דבאמת אינו קורא של שחר תכף בע"ה כיון דקיימי אינשי אז צריך לומר שהוא סיג וגדר שלא יטעה לקרות קודם ע"ה ומה דאמרינן במנחות הביאו התוס' לקמן דף ט' ע"ב בד"ה אלא וכו' ראה מצוה זו וכו' דמשמע שדרשו זה מקרא שיכיר בין תכלת וכו' צריך לומר שהוא אסמכתא בעלמא

דף ט' ע"א ורמינהו ק"ש ערבית והלל בלילי פסחים ואכילת פסח מצותן עד שיעלה ע"ה. הנה לא נזכר בברייתא שום סיג שמדרבנן עכ"פ הוא רק עד חצות ואולי לא סבירא להברייתא באלו סיג כלל ואף דגם ק"ש חשיב בברייתא אולי ר"ג היא דגם בק"ש לא ס"ל סיג ולפי"ז קשה מאי מקשה ברייתא אמתני' ואולי להכי לא חשיב במשנה אכילת פסחים משום דמשנתינו לא חשבה רק מה שחכמים עשו סיג ובשלמא לפירש"י במשנתינו בהקטר חלבים ג"כ לא עשו סיג ואפיה חשבינן שפיר וניחא אפילו לתרץ מה שהרשים פיסקא זו על ה"ח דה"ל להרשים פיסקא זו על כל הנאכלים ליום אחד אבל להרמב"ם שפוסק גם בה"ח עד חצות משום סיב כמבואר בחידושינו בריש מכילתין א"כ אי נימא דבפסח לא עשו סיג א"כ לא מירמי מידי משנתינו אברייתא וצ"ל דלהרמב"ם גם באכילת פסחים עשו סיב והסברא נותנת כן דבשלמא לרש"י יש לומר דהא דעשו סיג בשאר אכילת קדשים היינו משום דתודה נאכלת לכל אדם וחששו לפשיעה ולכך החמירו גם בקדשי קדשים דלא שייך להקל בק"ק יותר מתודה אבל פסח אינו נאכל אלא לבני חבורה וב"ח זריזין הם וכשם שלא עשו סיג בה"ח משום דכהנים זריזים הם ה"כ לא עשו סיג באכילת פסח אבל להרמב"ם שעשו סיג בה"ח אף דכהנים זריזין איך לא יעשו סיג באכילת פסחים וכן כ' הרמב"ם בפירוש בהל' ק"פ סוף פ"ח וכבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבירה עכ"ל. והנה תמה אני למה בפ"י מחמץ ומצה פסק הרמב"ם שזמן אכילת מצה כל הלילה והיא גופה קשיא למה באכילת פסח עשו סיג ובאכילת מצה לא עשו סיג והנה יש לומר הואיל וחביבה מצוה בשעתה יהבי דעתייהו ולא פשעי באכילת מצה ובפסח אף שהוא מצוה בשעתה מ"מ הואיל וגזרו בשאר קדשים אף פסח בכלל אי נמי מפני חומר איסור כרת חששו אף במצוה בשעתה ואף שלהרמב"ם עשו סיב בה"ח ואיברים אף דליכא כרת מ"מ שם לא שייך חביבה מצוה בשעתה א"נ באכילת מצה הואיל ויוצא בכזית א' לא חששו לפשיעה משא"כ אכילת פסח חששו שמא יבוא לידי נותר שאף שיאכל בלילה אם לא יאכל כולו עובר על בל תותירו. ועוד דבאכילת מצה אין כאן רק שיבטל מצות עשה לכן לא חששו לעשות סיג. משא"כ בה"ח ואכילת קדשים עובר בלאו דלא תותירו ולא ילין ובק"ש עשו סיג משום שהוא קבלת עול מלכות שמים. ואמנם בהך ברייתא דשמעתין קשה לי למה לא חשיב אכילת מצה בלילי פסחים והנה אם נימא דבפסח לא עשו סיג ולפי הטעם שפירשתי דב"ח זריזין א"כ במצה לא שייך בני חבורה שפיר עשו סיג ולכך לא חשיב בברייתא מצה דהך ברייתא לא חשיב רק מה שבם רבנן לא עשו בו סיב משא"כ מצה אף שנאכל כל הלילה מן התורה מ"מ חכמים עשו בו סיג וכל זה היפך מדברי הרמב"ם ועכ"פ מוכח מהך ברייתא אחת משתים אם נימא דפסח לא עשו סיג א"כ במצה עשו סיג או דנימא איפכא דברייתא חשבה רק דומיא דק"ש דעשו סיג ובמצה לא עשו סיג ושפיר הקשה דממ"נ קשה על משנתינו או מפסח או ממצה

שם וקריאת הלל וכו' הנה ברומיא שהתחיל למירמי לא הזכיר קריאת הלל שהי' לו לומר ואלו אכילת פסחים וקריאת הלל לא קתני ורמינהו וכו' ואין לומר דעל קריאת הלל הי' אפשר לתרץ דמשנתינו לא חשבה רק מצות שהם של תורה משא"כ קריאת הלל שהוא רק מד"ס דאכתי לרב יהודה דס"ל לקמן דף ך"א ע"א דק"ש הוא מדרבנן מאי א כא למימר דלדידי' הדק"ל למה לא חשבה משנתינו קריאת הלל בליל פסח ולא עוד אלא שבזה לא הי' משני מידי דבהלל לא אשכחן דפליגי ראב"ע ור"ע וצריך לומר דקריאת הלל לאכילת פסח שייך וכמו ששנינו בסוף פרק ט' דפסחים וטעון הלל באכילתו ולראב"ע גם קריאת ההלל הוא רק עד חצות וכן כתב הרשב"א בחידושיו שהלל בלילי פסחים הוא עד חצות ועיין בש"ע סי' תע"ז סעיף א' בהג"ה

שם נאמר כאן בלילה הזה וכו' מה להלן חצות וכו' הנה זה פשוט שמכת בכורות הי' רק ברגע חצות ממש ולא קודם ולא אחר חצות אמנם הא ודאי דלא קשיא דגם אכילת פסח נילף בג"ש דלא יהי' נאכל רק ברגע חצות ממש ולא קודם לכן ולא אח"כ דזה דבר שאי אפשר דרגע חצות הוא רגע שאין לו שום משך כלל ולא שייך ברגע כזו אכילה כלל אפי' כל דהו ק"ו הפסח שעכ"פ צריך לאכול כזית ממנו וא"כ על כרחך הלימוד הוא או התחלת זמן אכילה או על סוף זמן האכילה אבל הא קשיא מנ"ל לראב"ע שהג"ש היא על סוף זמן האכילה ודלמא להיפך הלימוד הוא על התחלת זמן האכילה והי' הפסח נאכל רק בחצי לילה אחרונה ונראה משום דגם ראב"ע דריש בלילה לומר בלילה נאכל ואינו נאכל ביום והזה לחוד הוא דדריש לג"ש ומדמעטינן שלא יהי' נאכל ביום מכלל דבחצי לילה הראשון