צל"ח ברכות כד

הל' יו"ד א"כ ממילא כאן בפלוגתא דראב"ע וריע הלכה כר"ע. ואולי זה טעמו של הרמב"ם דפסק כר"ע ולא כראב"ע אף דאיכא סתמי הרבה כראב"ע ועיין מ"ש הכ"מ בפ"ו מחמץ ומצה ולדידי ניחא כיון דסתם גמרא בזבחים דף נ"ו ע"ב עסיק כר' יוחנן ממילא אין הלכה כראב"ע. ואמנם בשלהי פסחים דף ק"כ ע"ב הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא מחצות הוה לי' נותר אמר רב יוסף ראב"ע היא וכו' א"כ מפורש דלראב"ע מחצות ה"ל נותר גמור ומוכח דגם ראב"ע כר' יוחנן ס"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך אפשר לפרש לית ממנו עד בוקר לשריפה דהרי גם בבוקר אינו יכול לשרפו משום איסור מלאכת י"ט ולענין נותר כבר הוא נותר מחצות ואילך. וגם קשה שם בזבחים דקאמר ת"כ דר"י ולא קאמר תיובתא דחזקי'. וגם בסתר הטעם שנתתי על מה שהרמב"ם פסק כר"ע ודלא כראב"ע. ונראה דבמה שכתבתי דמסוגי' דפסחים מוכח דמחצות ה"ל נותר עמדנו על כוונת התוספת שם בפסחים בד"ה מל"ת וכו' אע"ג דדרשינן מיני' ליתן בוקר שני לשרפתו דנפקא לן מהתם דאין שורפין קדשים בי"ט אית מאן דמפיק לי וכו' מדוכתא אחרינא עכ"ל התוס' והנה יפלא הנה ברכות הוא קודם לפסחים ולמה לא הקשו תוס' קושיא זו דדרשי' מיני' וכו' באן במסכת ברכות. וגם גוף קושי' התוס' אין לה שום הבנה וכמו שנתקשה המהרש"א שם בפסחים דהך ילפותא דאיש קדשים מבקר שני דכתיב בהך קרא נפקא לן. ונראה דעקר קושי' התוס' הוא דאיך אפשר דלראב"ע האי בקר ראשון א"כ למה נ"מ אמר עד בקר והלא כבר נאסר מחצות וכקושייתם כאן בברכות ותירוצם כאן דאין שורפין בלילה לא מספיק להו במס' פסחים משום קושיא דגם בבוקר ראשון אכתי אין לשרפו משום י"ט ואי משום דיש נ"מ לענין שהגיע זמן שריפתו ואקרי נותר זה מספיק להו כאן בברכות דאיכא למימר דראב"ע סבר כחזקי' אבל בפסחים דקאמר אלמא מחצות הוה נותר ומוקי כראב"ע וא"כ מפורש דראב"ע כר"י ס"ל ולא כחזקי' ושפיר קשה איך כתיב עד בוקר ואמנם אי נימא דדין זה דא"ש קדשים בי"ט אכתי לא נהג במצרים ונתחדש אח"כ כשניתנה תורה א"כ קושי' מעיקרא ליתא דקאמר עד בוקר שאז שורפו אלא דכיון דמהך קרא עצמו ילפינן שאין שריפת קדשים דוחה י"ט א"כ איך נימא שבמצרים הי' דוחה י"ט. וזהו קושית התוס' עצמו שם בפסחים דדרשי' מיני' ליתן בקר שני שאינו דוחה י"ט א"כ איך מקוים לראב"ע לא תותירו עד בקר ודוקא שם בסוגי' דפסחים דקאמר מחצות הוה נותר נתחדש להם קושיא זו וע"ז תירצו דאית דמפיק מקרא אחרינא והיינו אביי דיליף לי' מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בי"ט וא"כ גם ראב"ע מפיק לי' מהכא וזה נתחדש אחר מתן תורה כשנאמרה פרשה זו דעולת שבת אבל במצרים שפיר נשרף הנותר בי"ט. ומה דלא אמר שם בזבחים תיובתא דחזקי' נלע"ד דחזקי' לשיטתו דאיהו במס' שבת דף ך"ד ע"ב ובמס' פסחים דף פ"ג יליף באמת דאין שורפין קדשים בי"ט מהך קרא דלא תותירו וגו' והנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו ולדידי' גם במצרים לא נשרף ביו"ט ולדידי' לראב"ע על כרחך לא תותירו ממנו עד בוקר היינו שאינו נקרא נותר מחצות אף שאסור באכילה אינו נקרא נותר ואינו חייב כרת עד בוקר כחזקי'. ועוד נלע"ד דכ"ז ניחא לראב"ע אבל למה דמסיק כאן והני תנאי וכו' ונחלקו בזה ר"א ור"י ופליגי בקרא דשם תזבח וגומר וזה בפסח דורות כתיב ודריש ר"א מועד צאתך אתה שורף והיינו בשחרית של ט"ו בניסן בזה ודאי קשיא איך קאמר מועד צאתך אתה שורף והרי גם אז אינו יכול לשרפו משום איסור י"ט ובאכיל' כבר נאסר מחצות ולדיד' ודאי צ"ל שאף שאינו יכול לשרפו משום איסור י"ט מ"מ זמן שריפתו מתחיל אז ונ"מ לענין נותר וא"כ ר"א הגדול ודאי כחזקי' ס"ל לכך לא קאמר תיובתא דחזקי' דתנא מסייע לי'. ומתני דפסחים דמטמא מחצות את הידים כראב"ע אתי' אבל לא כר"א הגדול ואף דאמרינן הני תנאי כהני תנאי לאו דוקא כהני תנאי ממש אלא לענין זמן אכילת פסח המה הני כהני וכבר נתבאר דגם ר"ע ור' יהושע יש מקום לחלק ביניהם

ע"ב משל לאדם וכו' לכאורה אין המשל דומה לנמשל דהרי לא נתאחר יציאת ישראל ממצרים בשביל הרכוש דבשלמא אם הי' אומר שישראל השיבו ולואי שנצא מיד ונצא בעצמנו הי' דומה לנמשל אבל כיון שסתם אמרו ישראל הלואי שנצא בעצמנו אין זה דומה לנמשל (ואמנם להך איכא דאמרי משום משא ניחא) ונראה דישראל בשעה שיצאו ממצרים לא שחררום מצרים בהחלט שהרי אמרו דרך שלשת ימים כלך והנה בודאי אז בשעת יציאה אם היו ישראל מבקשים שישחררום בהחלט ג"כ הי' פרעה ומצרים מסכימים מפני מורא המכה שהרי אמרו כולנו מתים ואמנם הי' טעמו של הק"בה שצוה להם שיאמרו דרך שלשת ימים הי' כדי שיקוים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שאם הי' אומרים שיוצאים על מנת שלא לשוב עוד שמה לא שייך לבקש שישאילום כלי כסף וזהב ושמלות ולכך צוה הק"בה שיאמרו שיוצאים רק לזמן ג' ימים וכאשר באמת עבור זה רדף פרעה אחריהם ולא נשתחררו ישראל לחלוטין עד קריעת ים סוף וא"כ שפיר דומה לנמשל שישראל אמרו הלואי שנצא בעצמנו בלי שום רכוש ונוכל לצאת תיכף בתורת חירות גמור

שם אמר ר"א עשאוה כמצולה וכו' עיין פירוש רש"י. ולדידי יפלא דלפ"ז מהיכן בא ביזת הים שהי' ביזה גדולה יותר מביזת מצרים. ובני הרבני מוה"רר ישראל סג"ל השיבני שעם בני ישראל דירתם הי' בארץ רעמסס ועבודתם בחומר ולבנים הי' בפיתום ורעמסס אבל בשאר כל מדינת מצרים לא היו שם רק בעת הגאולה הי' כלם בעיר מצרים דהיינו בעיר המלוכה וכל מה ששאלו כלי כסף וזהב ושמלות שאלו משכינתם בארץ רעמסס וכן בעיר המלוכה בעת יציאתם שאלו מהם ושם עשו כמצולה אבל בשאר מדינות של מצרים לא שאלו ושם נשאר הון רב ופרעה בעת שרדף אחריהם קיבץ כל חילו וכל עמו מכל ארצו ומהם הי' ביזת הים והנה יפה השיב. ואמנם אני אילולי פירש"י הי' נלע"ד לפרש פירוש אחר על מה שאמרו שעשאוה כמצולה וכו' דהנה כל גליות שגלו ישראל אף שהי' זה עונש להתם חטא ולכלות פשע מ"מ גם עצם הגלות הי' לטובה וכמו שדרז"ל בפסחים דף פ"ז ע"ב אר"א לא הגלה הק"בה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתי' לי בארץ וגו'. ושורש דבר זה לפי שידוע שע"י העבירות נופלים ניצוצי קדושה להקליפה ולכן צריכין ישראל לבוא בגלות ושם כאשר הגלות מכפר עון שוב מתוקן הקלקול והניצוצות שנפלו שמה מתנוצצים ועולים והם הגרים שמתגיירים וניתוספים על עדת ישראל וכאשר יצאו ישראל ממצרים העלו כל הניצוצות שהי' במצרים ולכן עלו אז עמהם גרים הרבה מאד כדכתיב וגם ערב רב וגומר לפי שכל ניצוצי הקדושה עלו ולא כשאר במצרים שום ניצוץ קדושה שם ולכן הזהיר הק"בה אותנו בשלש אזהרות כפול שלא יוסיפו עוד לבוא מצרימה לעולם ולכאורה אף שאין לדרוש טעמי המצות מ"מ אם אפשר ליתן טעם מדוע נשתנה ארץ מצרים מכל שאר ארצות הגוים וכמה גליות גלינו ויצאנו משם ובשום פעם לא הזהירנו הק"בה ע"י נביאיו שלא לשוב לארץ שיצאנו משם אבל הטעם הוא כי כאשר יצאנו משאר הגליות לא יצאנו ביד רמה ולא הלכנו אלא ברשיון המלך שהי' אז לפי שעדיין לא גמרנו התיקון ונשאר עוד ניצוצי קדושה משלנו תחת יד האומה ההיא וכן ע"י חטא מאדם הראשון באכלו מעץ הדעת טוב ורע גרם להתערב טוב ברע ונתפזרו ניצוצי קדושה בכל הארצות והק"בה מסבב סיבות בל ידח מן הקדושה נדח ומזדמן שיבואו בני ישראל בארצות ההם לפעמים כלם כמו בגלות מצרים ולפעמים רובם כמו בשאר גליות ולפעמים קצת יחידים הכל לפי צורך הטוב המעורב שם ברע לברר הטוב ולהעלותו ע"י מצות ומעשים טובים שמקיימים ישראל שם ומצא מין את מינו ומעלהו עמו אבל בארץ שלא נשאר שם שום ניצוץ קדושה כלל א"כ איש ישראל הבא שמה הוא קרוב להפסד שישאיר שם ע"י איזה חטא ועון איזה ניצוץ קדושה ורחוק מן השכר כי אין לו מה ללקט שם ולכן הזהרנו הק"בה שלא לשוב לארץ מצרים עוד כל ימי עולם. ובזה אמרתי פירוש הפסוק ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרי' וגו' והדבר צריך טעם למה שינה הלשון בין אשור ובין מצרים שעל אשור אמר האובדים ועל מצרים אמר הנדחים וגם למה חילקם כלל והוה לי' למכללינהו ובאו האובדים והנדחים בארץ אשור ובארץ מצרים. ולפמ"ש ניחא והבט וראה דבאשור אמר האובדים ולא אמר האבודים כי באמת אנו אבדנו ושם יש לנו אבידה ניצוצי קדושה ונתפזרנו שם לחפש אבודינו אבל במצרי' לא נשאר לנו