צל"ח ברכות כא

עובדא דר"ש כאן במס' ברכות אלא שם במס' סוטה אלא ודאי דגם משום עוזבי ה' יש למאן דלא גריס ומהדר אפי' וכל חד לחודא אסור דלהדר אפי' לחוד אסור משום עוזבי ה' ולמיגרס לחוד אסור משום ואזני כל העם אל ספר כדאמרינן שם בסוטה ובהצטרף שניהם יחד דמהדר אפי' וגריס הוא היתר וכל אחד נעשה היתר לאידך

ע"ב ואפי' עטרות ודיבון נקט אלו שהם ערי אמורי וקריאת שמותם הסכמיי בלי טעם שיהי' נרמז בשמות הללו ואעפ"כ צריך לקרותם ג"פ וק"ו שמות ראובן ושמעון שבשמותם נרמז טעם קריאתם בשם זה כמפורש בפ' ויצא כי ראה ה' בעניי וגו' כי שמע ה' וגומר פשיטא שצריך לקרותם ג"פ העברי כדי שיהי' תמיד על לבו ולא ישכח כשם שקורא כל התורה ב"פ מקרא וא' תרגום למען לא ישכח דבר כי החוט המשולש לא במהרה ינתק על ידי שכחה א מתורץ קושית התוס' בד"ה ואפי'

שם מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי. ויל"ד הלא בעשירי הוא מתענה באמת ואין שייך למימר כאלו התענה ולא ה"ל למימר אלא מעלה עליו כאלו התענה תשיעי וצריך לומר דפירושו שאף תענית העשירי מתחשב ומתעלה יותר מאשר הוא בעצמו בערכו כי ידוע שהמתענה שני ימים יחד שהתענית ביום השני קשה כפלי כפלים מתענית יום פשוט וזהו שחשוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי אלא דהיא גופה קשי' מנ"ל להגמרא הא הרי כל עקר דרש זה הוא מדכתיב ועניתם בתשעה ודי אם נדרוש שמעלה עליו כאלו מתענה בתשיעי אבל מנ"ל למילף גם העילוי של יום העשירי ונראה משום דלכאורה קשה כיון שרצון הק"בה שנאכל בתשיעי למה צוה זה בלשון עינוי ומה הי' חסר אם הי' כותב בתורה בפירוש ואכלתם בתשעה לחדש והיתה האכילה מצוה והיינו ג"כ מקבלים שכר על האכילה שאנו מקיימים מצות הבורא ולומר שיותר יש שכר כשמקיימין מצוה בעינוי ממה שמקיימין בעונג כי לפום צערא אגרא זה דוחק ואין אתה יודע מתן שכרן של מצות ובשלמא לפי מה שרצה הב"י בא"ח סי' תר"ד שמי שרוצה להתענות באמת בעיוה"כ ג"כ מצוה עביד והברירה בידו אם לאכול אם לישב בתענית ניחא שלא הי' הכתוב יכול לכתוב ואכלתם בתשעה דא"כ בודאי הי' אסור להתענות לכן הוכרח הכתוב לכתוב בלשון ועניתם אבל לפ"מ דמסיק הב"י שם וכן הוא מפורש במס' ר"ה דף ט' בתוס' שאסור להתפנות בו הדק"ל, איו להכי אפקי בלשון ועניתם שיהי' נחשב תענית גם לענין צום העשירי כאלו התענה תשיעי ועשירי רצופים: שם תניא רשב"י וכו' ויוצא בהם י"ח. הא דנקט רשב"י לענין דיעבד שיוצא בהם י"ח והרי כיון דהלכה כר"ג א"כ לא עשו סיג בק"ש ויכול לקרות לכתחלה אחר חצות ושוב מה גבול יש בין אחר חצות לעמוד השחר דנימא שאף שיכול לקרות לכתחלה אחר חצות מ"מ סמוך לע"ה הוא דוקא דיעבד דאיזה זמן תגביל לזה שיהי' כקרא סמוך לע"ה ודוחק לומר דרשב"י פליג על ר"ג. ואמנם אפשר לומר דהא דנקט לשון דיעבד להורות דאפי' דיעבד אינו יוצא בשל לילה רק קודם עלות השחר אבל אחר ע"ה אפילו דיעבד לא ולקמן באידך מימרא דרשב"י יבואר יותר בדברינו

שם פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ ביום וכו וכתב הרא"ש דהנך תרי ברייתות לא פליגי אהדדי עיין בדברי הרא"ש ולפי"ז חזינן דס"ל לרשב"י דיוצא בשל ערבית בדיעבד גם לאחר ע"ה הדרא קושיא דידי במימרא קמא דרשב"י לדוכתא דלמה נקט במימרא קמא לשון דיעבד דמה שכתבתי לעיל דכוונתו להורות דאחר ע"ה אפילו דיעבד אינו יוצא בסתר ממימרא בתרא דמוכח דשפיר יוצא. ונלע"ד דלתרץ זה בא ר' זירא לקמן וחידש לנו ובלבד שלא יאמר השכיבנו וגם אמימרא קמא דרשב"י קאי וכפירוש רש"י שם ולכן נקט רשב"י לשון דיעבד דאף דהלכ' כר"ג דלא עבדינן סיג דק"ש וזמנה עד ע"ה היינו מצד גוף דין ק"ש אבל עם כל זה אינו רשאי לכתחלה להמתין עד סמוך ממש לע"ה כדי שלא יפסיד ברכת השכיבנו. ובזה מתורץ קושית התוספת לקמן בד"ה ובלבד שהקשו על פירש"י דלפירושו ה"ל לר"ז לומר תכף במימרא קמא ולפי מ"ש ניחא דבמימרא קמא לחוד לא היינו מוכרחים לזה דהוה מצינן למימר דנקט לשון דיעבד להורות דאפילו בדיעבד אינו יוצא אחר ע"ה אבל כאן שחידש לנו בברייתא שני' דגם אחר ע"ה יוצא בדיעבד וא"כ הדק"ל דלמה נקט דיעבד לכך הוצרך ר"ז לחדש שלא יאמר השכיבנו

כתב הרא"ש והאי דקאמר אליבי' דר"ע דק"ש של שחרית אחר הנץ החמה וכו' ואי תקשי לך דלקמן אמר ר"ע משיכיר בין חמור לערוד צ"ל דתרי תנאי ואליבא דר"ע א"כ הא דקאמר לאחר הנץ האמה לאו דוקא דה"ה קודם הנץ החמה ונקט אחר הנץ לאשמועינן דק"ש של ערבית אינו יכול לקרות אחר הנץ אפי' נאנס. ורבים תמהו מה קשה לי' להרא"ש בלל הרי איהו כתב לעיל בדברי רשב"י הראשונים דלהכי נקט של ערבית קודם ע"ה דלא מסתבר שיקרא של ערבית ושל שחרית אחר ע"ה קודם הנץ אף שיכול לקרות כל א' לבדה א"כ גם כאן כיון דנקט שקורא של ערבית אחר ע"ה קודם הנץ צריך הוא לקרות של שחרית אחר הנץ אבל לקמן מיירי ר"ע במי שקורא של ערבית בלילה ואז קורא של שחרית משיכיר. ונראה דהרי בין במימרא ראשונ' דרשב"י ובין במימרא שני' קשה למה נקט שקורא ב' פעמים הלא במימרא ראשונה עקר הרבותא שקורא של יום קודם הנץ וה"ל למימר פעמים שאדם קורא קיש של שחרית קודם הנץ ויוצא וכן במימרא שני' עקר הרבותא שיוצא בשל ערבית אחר ע"ה וה"ל למימר פעמים שאדם קורא ק"ש סל ערבית ביום קודם הנץ ויוצא של ערבית והנה המימרא ראשונה קמ"ל שאינו יכול לקרות שתיהן אחר ע"ה אף שיכול לקרות כל א' לבדה אבל במימרא שני' למה נקט של יום אחר הנץ ומה חידוש יש בו ואי לאשמועינן שאינו יכול לקרות שתיהן קודם הנץ זה כבר שמענו מרישא אלא ודאי אחת משתים או דקמ"ל דשל יום עקר זמנה אחר הנץ היכי דלא אניס ותרי תנאי אליבא דר"ע או דקמ"ל שאינו יכול לקרות של ערבית אחר הנץ אפילו אניס. אלא דקשיא הא שאינו יכול לקרות של ערבית אחר הנץ ג"כ מרישא קמ"ל כיון שידענו מרישא שאינו יכול לעשות זמן אחד יום ולילה יחד א"כ אם יקרא של ערבית אחר הנץ אימתי יקרא של שחרית שאיזה זמן יתחדש שיתחיל זמן ק"ש של שחרית כיון שעשה אותו זמן אחר הנץ ערבית. אלא דהא ודאי דאף דאשמועינן ברישא שמי שקורא של ערבית אחר ע"ה אינו רשאי לקרות אז של שחר אף שאניס לצאת לדרך מ"מ כיון שכל היום עדיין לפניו לא שרינן לי' משום אונס לעשות שעה אחת יום ולילה בלי הפסק חידוש זמן בנתים אבל להיפך אם לא קרא מחמת אונס של ערבית עד אחר הנץ החמה הוה אמינא שיכול לקרות שני ק"ש ויוצא בשל א' משום ערבית ובשני משום שחרית כיון שהוא דיעבד גמור קמ"ל מימרא שכי' דאפ"ה לא. אלא דאפכא קשיא מימרא שני' יאמר כמות שהיא פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום וכו' ובמימרא ראשונה יאמר רק פעמים שקורא ק"ש של שחרית בלילה לאחר ע"ה ויוצא בשל שחרית וממילא ידעינן שאינו קורא אז סל ערבית וק"ו ממימרא שני' לכך הוצרך הרא"ש לחדש שבמימרא שני' אין הדבר מוכח כלל שאינו יכול לעשות זמן א' יום ולילה דבמימרא שני' איכא למימר דלכך לא נקט שתיהן קודם הנץ לפי שרצה לאשמועי' ששל ערבית אינו יוצא אחר הנץ אפי' אניס. ואי קשיא הרי גם מימרא ראשונה אין בה ייתור דהרי קמ"ל דק"ש של ערבית עד ע"ה ולאפוקי מחכמים דאמרי עד חצות. זה אינו קושיא דהרי רשב"י פעמים שאדם קורא אמר והיינו דיעבד ועיין ברשב"א ובדיעבד אין זה חידוש דהרי חכמים ג"כ כוותי' דר"ג ס"ל אלא שעשו סיג

רש"י דה ואפילו עטרות ודיבון שאין בו תרגום. אין כוונת רש"י שאין בו תרגום אונקלוס ולכך צריך שיאמר תרגום ירושלמי שהרי רש"י סתמא כתב שאין בו תרגום א"כ משמעות דברי רש"י שאין צריך לומר שום תרגום. וגם כוונת לשון הגמ' דקאמר ואפי' עטרות ודיבון אין לפרש שבא להשמיענו שא"צ לומר תרגום ירושלמי רק יאמר ג' פעמים מקרא שאין זה במשמעות לשון הגמרא. ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוספות בד"ה ואפילו דהוה לי' למימר ראובן ושמעון דליכא לתרץ שלרבותא נקט עטרות ודיבון שאף שיש בו תרגום ירושלמי אפי' הכי א"צ לאמרו שאין זה מרומז בגמרא דנימא שהשמיענו רבותא זו ולכך הוצרכו לפרש דאדרבה היא גופה קמ"ל דצריך לומר תרגום ירושלמי שבו אף שאינו סתם תרגום: