צל"ח ברכות קס

האדם לעסוק בתורה ובמצות תמיד בכל עת ובשעת שינה האדם בטל מתורה ומצות אלא שהוא דבר הכרחי להאדם מצד שהוא אדם ולכן שלא יוחשב כאלו הוא פורק מרצונו עול התורה מעליו ולכן מתפלל אז באותה שעה ותן חלקנו בתורתך וכו'

שם אתה יצרת בי אתה נפחתה בי נלע"ד דגרסינן אתה יצרת ולא גרסינן בי דהנשמה כבר נוצרה בשעת בריאת העולם ואין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף דהיינו חדר למעלה ושמו גוף ושם הם כל הנשמות ועוד שאם אומר יצרת בי א"כ בו בגופו נוצרה איך שייך אח"כ אתה נפחת בי ומה הי' צורך להפיחה בו אם כבר היא בו וכן ברי"ף וברא"ש לא נזכר רק אתה יצרת ולא נזכר בי עד אתה נפחת ואמנם ברי"ף וברא"ש הגירסא אתה בראת ואתה יצרת וכן הוא ברמב"ם אלא שברי"ף שהקדים יצרת וברמב"ם וברא"ש הקדימו בראת ועכ"פ הדברים כפולים ועיין מהרש"א בח"א שיש שלש בחינות נר"נ ולענ"ד נראה כי כמו שפירש הרמב"ן בפירושו על התורה בפ' בראשית מלת תהו ובהו דבהו היינו לבישת הצורה עיין בדבריו וגם כתב שאין בלשונינו הקודש מלה שיהי' פירושה החידוש הגמור יש מאין המוחלט אלא מלת בריאה ונראה שהנשמות נבראו תכף בבריאת העולם יש מאין אבל אינם לובשים צורה להיות מוכן לכנס בגוף כי מסתמא הנשמה בעת הכנסה בגוף יש בו ג"כ צורת אברים רוחניים כמו שיש בגוף גשמיים וזה בקרא יצירה ציור הדברים וזה אינו נעשה אלא קודם שנכנסת בגוף ולכן אומר אתה בראת היינו תחלת בריאת הנשמה שהיא בלי לבישת צורה רק מוכן לקבל צורה כמו ההיולי שהזכיר הרמב"ן בשם חכמי יון ואח"כ יצרת לצייר בה ציור שתוכל להתלבש בגוף ובזה נלע"ד יותר נכון גרסת הרמב"ם והרא"ש שהקדימו בראת ליצרת מגרסת הרי"ף שהקדים יצרת

דף ס"א ע"א לעולם יהא דבריו של אדם מועטים לפני הק"בה נראה כוונתו על דברי שבח להק"בה שיהיו דבריו מועטים כדלעיל דף ל"ג ע"ב בההוא דנחית קמי דר"ח וכו' דקאמר לי' סיימתינהו לכולהו וכו' ואפילו הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרה משה וכו' ועל זה הזהיר כאן שיהיו דבריו מועטים לפני הק"בה ומביא ראי' כי האלקים בשמים ואתה על הארץ רצונו בזה לא די שאי אפשר לסיים כולהו שבחו אלא שאפילו גדר שבח שיהי' שייך כלפי מעלה אין אנו יודעים כי אחרי שאנחנו בארץ אין אנו יודעים לשבח אלא שבח שאנו משיגים בארץ אבל אין לכו השגה במה שנחשב שבח בשמים ממעל ועל דרך שסיים לעיל דף ל"ג משל למלך שיש לו אלפי אלפים דנרי זהב ומשבחים אותו בשל כסף דהיינו דבר הפחות בעצם לא מצד מעוטו אלא מצד עצמותו שהכסף אינו נחשב למאומה נגד הזהב

עוד נלע"ד כוונת התנא בזה דהא ודאי אף מצד דרך ארץ ומצד תועלת האדם בעצמו הוא מעלת השתיקה וברוב דברים לא יחדל פשע מרבה דברים וכו' ועל פי רוב אדם נתפס בדבריו וגורם רעה לעצמו ולכן השתיקה ולמעט בדברים היא מדה טובה מאד ואמנם אם כוונת האדם במדה זו לתועלת לעצמו אין עלינו להחזיק לו טובה ולהיות נחשב לו למעלה וגם הבהמות בורחים מדבר המזיק להם אבל אם כוונת האדם בהרגילו עצמו במדת השתיקה הוא מטעם שיודע לפני מי הוא עומד ושמלך מ"ה הק"בה הוא לנגדו ומקיים בעצמו שויתי ה' לנגדי תמיד וכמו"ש רמ"א בריש סימן א' באורח חיים שאין דיבורו של אדם והרחבת פיו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הק"בה אשר מלא כל הארץ כבודו וכו' זהו מעלה גדולה והוא מעלת הצדיקים וזה שאמר כאן התנא לעולם יהא דבריו של אדם מועטי' אמנם לא לתועלת עצמו רק מצד שהוא לפני הק"בה ומביא ראי' מקרא דשלמה בקהלת כי אלקים בשמים ואתה על הארץ כי מי שהוא במקום גבוה רואה מה שלמטה על כן יהיו דבריך מעטים על כן דיוקא שלא יהי' למען תועלת עצמך רק בשביל שאתה יודע שהק"בה אשר בשמים משגיח עליך בארץ ולכן יהיו דבריך מועטים ועיין במהרש"א בח"א והנלע"ד כתבתי

שם שנא' אחור וקדם צרתני הקדים אחור נלע"ד דצרתני היינו שמצד אחור צרתני אחור וקדם צורת אחור וצורת קדם דהיינו צורת אחור של אדם וצורת קדם של חוה ולשון צרתני איכו צורת פנים דוקא וממילא הקדים אחור של אדם לקדם של חוה דאדם מסגי ברישא

שם אילימא פורעניות דנחש והתניא רבי אומר וכו' כבר הרגיש מהרש"א בח"א למה הוצרך לאתויי דברי רבי והלא בקרא כתיבי הקללות על הסדר תחלה נחש ואח"כ חוה ואח"כ אדם ורבי לא חידש לנו אלא טעמא דקרא דלכך התחיל בנחש לפי שמתחילין מן הקטן ולענין קושייתו כאן אין לנו צורך לדעת הטעם יהי' הטעם מה שיהי' עכ"פ אין האדם קדם לפורעניות היה ועוד יותר תמוה שבעירובין דף י"ח איתא ג"כ סוגיא זו שם באמת לא הביא דברי רבי והקשה סתם והא מתחלה נתקלל נחש וכו' ואמנם ראיתי עוד שינוי בין סוגיא דכאן לסוגיא דהתם דכאן קאמר אילימא פורעניות דנחש והתם קאמר אילימא משים קללה. ונראה דעל גוף הפסוק יש לומר דהא דאמר הק"בה תחלה גזר דינו של הנחש הוא מטעם אולי ישמע האדם גזר דינו של הנחש יעשה הוא תשובה כי בודאי לא ננעלו שערי תשובה אבל לענין גוף הפורענות הי' באמת פורעניות של הנחש מאוחר לכלם דאטו כתיב בקרא שבאותו שעה התחיל לילך על גחונו וללחוך עפר ולכך הוצרך להביא דברי רבי שהטעם הוא משום שמתחילין מן הקטן וא"כ מסתמא גם קיום הקללה דהיינו גוף הפורענות ג"כ ה' כן וכל זה כאן דקאמר אלימא פורענות דנחש ויש לפרשו על גוף הפורענות אבל שם בעירובין קאמר אלימא משום קללה וא"כ על גוף הקללה רצה לומר שהי' אדם מאוחר שפיר הקשה מגוף הכתוב ולא הוצרך להביא דברי רבי כלל ואמנם היא גופה טעמא בעי למה כאן אמר אלימא משום פורענות דנחש ושם קאמר אלימא משום קללה וכעת צ"ע

שם אלא פרענות דמבול דכתיב וימח וגו' מאדם ועד בהמה ברישא אדם והדר בהמה. ויש לדקדק הלא שם כתיב ויגוע כל בשר הרומש וכו' בעוף בבהמה בחי' ובכל השרץ וגו' וכל, האדם הרי האדם מאוחר להגויעה. ונראה דהמהרש"א בח"א כתב ולפי הדרש אחור למעשה בראשית וכו' יהי' צרתני לענין אחור לשון צירה ולענין קדם לפרענות יהי' צרתני לשון צרה ולענ"ד נראה דהכל לשון צורה ולענין הויות הצורה הי' אחור לכל מעשה בראשית ולענין מחיית הצרה הי' קודם לכל מעשה בראשית דהרמב"ן בפירושו על התורה בפסוק וימח את כל היקום זה לשונו אחר שאמר ויגוע כל בשר וכו הוסף לומר וימח שנמחו הגופות והיו למים כענין ומחה אל מי המרים וכו' עיין ברמב"ן שם וא"כ אני אומר אף שלענין הגויעה הי' האדם אחרון אבל לענין מחיית הצורה לגמרי הי' האדם ראשון

ע"ב אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן וכו' שאלת התלמידים היא דבר תימה וכי רצו שח"ו לא ימסור נפשו וגם לשון עד כאן אין לו הבנה וגם תשובת הרב שהשיב כל ימיו וכו' ואטו אם לא הי' מצטער על זה כל ימיו לא הי' ראוי למסור נפש והי' לו להשיב כתיב בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. ונראה כאשר נדקדק עוד דאמר שהיו סורקין וכו והי' מקבל עליו עול מ"ש ופירש רש"י קורא קריאת שמע והנה כיון שיצאה נשמתו באחד א"כ הי' כל הויכוח הזה של ר"ע עם תלמידיו באמצע הפסוק של שמע והדבר תמוה שהתלמידים ידברו עמו להפסיקו באמצע הפסוק ופשיטא שתמוה על ר"ע שיפסוק באמצע פסוק ראשין ולכן אומר אני שהגיע זמן ק"ש והנה היו מיסרים אותו ביסורים כאלה שהמה בלי ספק חמורים ממיתה ובמס' כתובות דף ל"ג ע"ב אמרו אלמלא נגדוהו לחנני' מישאל ועזריא וכו' דהכאה שאין לה קצבה חמירא ממיתה והתוס' שם הקשו מהך דר"ע שסרקו בשרו והי' מוסר עצמו על קידוש השם ומעתה אני אומר שבהגיע זמן קבלת עול מלכות שמים דהיינו זמן ק"ש התפלל ר עקיבא וביקש רחמים שתצא כשמתו בשעת ק"ש והוא הי' כוונתו כדי לקיים קרא כדכתיב בכל נפשך שנוטל את נפשך ואף שבאמת על ידי היסורין מתרבה שכרו בעוה"ב יותר משכרו על המיתה כי לפום צערא אברח מ"מ הי' ניחא לו לקיים המצוה כמפורש בתורה הואיל וכך נפיק מפומי' דקודשא בריך הוא יותר מריבוי השכר והתלמידים כאשר שמעו שהוא מתפלל על קירוב מיתתו הי' סבורים שכוונתו שקשה עליו מאד כאב יסורים כאלה ולכן