צל"ח ברכות קמז

שפירש רש"י כאן וכבר הרגישו בזה הנאון מוהררנ"ך והגאון בעל פ"י וכבר קדמם המהרש"א בחידושי אגדות דאיך יליף מכאן ברכת הנהנין ולענ"ד נראה מדדייקו ואמרו כי הוא יברך הזבח מכלל דאיכא ברכה אחרית שאינה ברכת הזבח דאל"כ הי' די באמרם כי הוא יברך ואח"כ יאכלו ואף שנשים דברניות היינו שדברו מה שאינו נוגע לשאלת שאול אבל לא דברו דבר בכל לגמרי ומדאמרו כי הוא יברך הזבח מכלל דאיכא ברכה אחרית והא דבאמת בירך שמואל רק ברכת הזבח ולא בירך ג"כ ברכת המוציא על הלחם נראה לפי המבואר שם בכתוב האי זבח לאו זבחו של שמואל הי' אבל בני העיר הי' להם אז זבח בבמה וזימנו את שמואל שיבוא להעיר להיות עמהם באכילת הזבח דכן כתיב כי היום בא לעיר כי זבח היום לעם בבמה וגומר וברכת המוציא בעל הבית בוצע כדלעיל דף מ"ו ע"א ומי שהי' אז עקר בהזבח הי' נחשב בעל הבית ובירך המוציא ושמואל בירך ברכת הזבח

רש"י ד"ה כשהוא שבע וכו' ולהודות על שבעו לעיל דף ל"ה ע"א ג"כ אמרו הך ק"ו ולא פירש רש"י כלום נראה דכוונת רש"י כאן לתרץ קושיית מהרש"א בח"א שהקשה כיון דהוא ק"ו נבעי לפניו שלש ברכות כמו לאחריו ולזה כיון רש"י שעבר הק"ו הוא על הברכה שעקרה על האכילה והשובע והיינו ברכת הזן אבל ברכת הארץ וברכת ירושלים אין עקר ההודאה על האכילה רק על הארץ שהנחילנו ועל ירושלים ומקדש שנקרא שמו עליו לא שייך בזה ק"ו מן השבע על הרעב וזהו כאן שיליף כל שלש ברכות מן התורה אבל לעיל בריש כיצד מברכין לא הזכיר שם שלש ברכות לא הוצרך רש"י לזה

ד"ה כי הוא יברך וגו' והיכן ציונו והבשר תאכל לכאורה יפלא למה שביק רש"י קרא דפ' צו ביום קרבנו יאכל דכתיב בתודה או קרא דבתרי' ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת דכתיב בשלמים ואחז קרא דמשנה תורה דכתיב ודם זבחך ישפך והבשר תאכל רציתי לומר דקרא דפ' צו לא בא למצות עשה לאכול הבשר אבל לקבוע לו זמן לאסור האכילה אחר הזמן בלאו הבא מכלל עשה ושיעבור האוכל אחר זמנו גם בלאו הבא מכלל עשה והדרנא בי דהרי גם קרא דמשנה תורה ג"כ בא לאיסור עשה לאוכל קודם זריקה וכמפורש ברש"י במס' מכות דף י"ז ע"א בד"ה לפני זריקה וכו' שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר אלא עשה בלבד ודם זבחך ישפך וה ר והבשר תאכל והנלע"ד דלכך לא אחז רש"י הכי קראי דפ' צו שלא נאמרו בלשון צווי על האדם כי אם על הבשר יאכל $$ציור בספר$$ שאם הי' בלשון מדבר עם האדם לנוכח הי' כתיב תאכל ואף אם הי' מדבר בלשון נסתר הי' נקוד יאכל בחולם היוד אבל מדקרינן יאכל$$ציור בספר$$ אינו מדבר רק על הבשר שהוא מותר באכילה אבל בקרא דמשנה תורה כתב והבשר תאכל מדבר לנוכח עם האדם שתאכל הבשר ובחידושינו במס' ביצה דן י"ט הארכתי אם יש מצוה עשה באכילת קדשים קלים וביארתי דעת הרמב"ם בזה דרשהו משם

ד"ה תורה ניתנה בשלש בריתות וכו' בסיני באהל מועד ובהר גריזים ובערבות מואב וכו' דקדק רש"י בלשונו בסיני באהל מועד וחדא הוא סיני היינו אוהל מועד ונקט רש"י כאן דברי ר' ישמעאל שם בסוטה דף ל"ז ע"ב ועיין שם ברש"י בד"ה ונשתלשו בערבות מואב וכו' ת"ק סבירא לי' כר"י הלכך הר סיני ואהל מועד חדא הוא עיין שם וביינם נד כד מהרש"א כאן בדברי רש"י ואמנם מה שהקדים רש"י הר גריזים לערבות מואב צ"ע

תוס' סוף ד"ה עד שיאכל וכו' וכזית דגן אינו צריך אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו והקשה מהרש"א א"כ למה לי כזית דגן והלא גם אם אכל עלה של ירק ג"כ יכול לומר שאכלנו ואני אומר ע"פי שהקדמתי בדברי הגמרא שעל מצות שהם רק מדרבנן ליכא ערבות שלא נכנסנו בברית הערבות בהר גריזים אלא על תרי"ג מצות האמורות בתורה א"כ אם הוא לא אכל רק ירק הרי הוא אינו מחויב בדבר כלל אפילו מדרבנן ותינח שיכול להוציא את מי שאכל כדי שביעה והרי הוא ערב עבורו אבל אם לא אכלו האחרים רק כל א' כזית ולא נתחייבו רק מדרבנן והוא אינו מחויב כלל אפילו מדרבנן וגם מצד הערבות אינו מחויב ואיך יהי' יכול להוציאם אבל כשאכל היא כזית דגן ונתחייב עכ"פ מדרבנן שוב יכול להוציא את כלם ממ"נ אם אכלו כדי שביעה הרי הוא מחויב מצד הערבות ואם אכלו רק כזית הרי הוא מחויב מדרבנן כוותייהו ואתי דרבנן ומפיק לדרבנן אלא דלפי זה לא היו התוס' צריכים לומר דכזית שיאכל הוא כדי שיוכל לומר שאכלנו דהרי בלאו הכי צריך שיאכל כזית כדי להוציא את מי שלא אכל כדי שביעה

והרא"ש כתב עד שיאכל כזית דגן אבל שתי' ועלה של ירק לא מהני דבעינן אכילת דבר שראוי לומר עליו שלש ברכות או שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי מדנקט דגן ולא נקט פת וטעמא כיון דאיכא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי עכ"ל הרא"ש ואני תמה שהרי בתחלת הסוגיא ג"כ אמרו תשעה אכלו דגן וכו' והרי שם ודאי היינו שאכלו פת דאל"כ ליכא זימון ואולי ס"ל להרא"ש כדעת ראב"י בשם רבינו החי שהביא הב"ח ריש סימן קצ"ב דעל כל שבעת המינין מזמנין ואמנם הא קשיא לי דאכתי אמאי נקט דגן ולא נקט שאר שבעת המינין דאם יש ברכה מן התורה מעין שלש א"כ בכל שבעת המינין היא מן התורה והטור כתב בפירוש דלהרא"ש לא מהני כי אם מחמשת המינין

דף מ"ט ע"א איתיבי לוי וכו' על הארץ ועל הפירות וכו' הנה שביק לוי לברכת חמשת המינין דמברך וחותם על הארץ ועל המחי' ולא אותיב מינה ובשלמא מה דלא אותיב מחתימת ברכה שאחר היין על הארץ ועל פרי הגפן יש לומר כמו"ש התוס' שבם אחר היין אינו חותם רק על הארץ ועל הפירות וא"כ הכל חדא ועיין בדף מ"ד ע"א בתוס' בד"ה על העץ אבל מה דלא מותיב מעל הארץ ועל המחי' צריך טעם ואי משום כיון שכבר השיב ארץ דמפקא פירות א"כ ממילא נשמע שגם על הארץ ועל המחי' היינו ארץ דמפקא מחי' א"כ גם על הארץ ועל הפירות לא הי' לו להיות מותיב כיון שכבר השיב לו ארץ דמפקא מזון ונראה דבאמת כיון שהשיב על הארץ דמפקא מזון ידע שיש לתרץ כן בכולהו אבל אעפ"כ אותיב מעל הארץ ועל הפרות שזהו בפרי העץ והי' סבור דתינח דאיכא למימר ארץ דמפקא פרות אלא לר' יהודה דסבר עקר אילן ארעא הוא לעיל דף מ' ע"א אבל לרבנן דסברי דלאו עקר אילן ארעא הוא א"כ ליכא למימר גם פרי העץ שהארץ מפקא לפירי ואפ"ה מברכינן על הארץ ועל הפירות א"כ הוה חתימה בשתים ועל זה השיב לו דגם לרבנן אמרינן דארץ מפקא לפירות ע"פי כמה דרכים שכתבתי לעיל בחידושינו דף מ' ע"א ליישב דברי הרמב"ם שפסק גבי ביכורים כרבנן ובברכות פסק שבירך על פרי האילן בפה"א יצא דרשהו משם ותמצא נחת

שם ישראל דקדשינהו לזמנים מקדש ישראל ור"ח וכו' אף דכבר השיב לו ישראל דקדשינהו לזמנים אותיב מראשי חדשים דאיכא תנאי דסברי בקצת חדשים שאין מקדשין אותן במס' ר"ה דף כ"ד ע"א ראב"נ אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין ופלימו אומר שבזמנו אין מקדשין וראב"ש אומר שאין מקדשין שום חודש והי' סבור דבאלו החדשים שאין צריכין לקדש אינו תלוי בב"ד והי' סבור שברגלים שפיר שייך שתלוים בב"ד שהרי בידם לעבר השנה והיו נדחים כל המועדות חודש אחד מזמנן אבל בחדשים הי' סבור שאינו תלוי בב"ד וכן לאחרים שסובר אין בין שנה לשנה וכו' ואין ביד ב"ד לעבר או לחסר רק הכל ע"פי חשבון הי' סבור דלא שייך למימר דישראל קדשינהו לראשי חדשים והשיב לו דאעפ"כ ישראל מקדשי להו וכמו"ש הרמב"ם בספר המצות שלו מצוה קנ"ג שאף אנחנו שעושים ע"פי חשבון המסור בידינו אם ח"ו יקרה שהי' ח"ו נעדרים מארץ ישראל ולא הי' נמצא שם יהודי הי' כל המועדים בטלים ועקר הכל במה שיש יהודים שנוהגים יום זה לר"ח בארץ ישראל ושפיר שייך ישראל דמקדשי לר"ח

שם כדרב חננאל וכו' לכאורה קשה והרי אף ר"ח לא אמר אלא דבדיעבד יצא ואיך איהו לכתחלה לא אמר ונראה ע"פי מ"ש רש"י בערכין דף ג' ע"א דלהכי שתי נשים או שני עבדים אין מצטרפין עם אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין העבדים אומרים על נחלתינו עיין שם וכאן בשלחן של הריש גלותא הי' מסובים גם