צל"ח ברכות קמו

פליגי על רשב"ג א"כ איך הקשה בשמעתין מדברי רשב"ג על ר' יוחנן ולפי מ"ש ניחא דעקר הקושיא על מה דאמר לגרמי' עביד

ודע דלפי מ"ש דלגרמי' היינו שאין שום אדם מודה לו אין לשון הסוגיא מדוקדק שאמר ר"א ברי' דרחב"א אר"י שמעון ב"ש דעבד לגרמי' הוא דעבד דהכי אמר רחב"א אר"י וכו' והדבר תמוה שר' יוחנן יביא ראי' מדברי עצמו והייתי רגיל לפרש דר' אבא ברי' דרחב"א אמר דר"י אמר שמעו ב"ש דעבד וכו' ולא ששמע מר' יוחנן בפירוש לשון זה דלגרמי' עביד רק מביא ראי' ממה דאמר רחב"א משמי' דר' יוחנן דלעולם אינו מוציא וכו' עד שיאכל כזית דגן ממילא חזינן דלית לי' לר' יוחנן שיברך בשביל כוס יין ששתה אמנם אעפ"כ אין מוכח מזה שר' יוחנן אמר שאין שום תנא סובר כשמעון ב"ש ואיך מביא מזה ראי' דלגרמי' עביד

שם אצטרופי מצטרף וכו' ויש לדקדק ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא ידע שיש חילוק בין אצטרופי ובין להוציאם י"ח והרי ראה זה מדברי ר' יוחנן בעצמו שדקדק בדבריו ואמר לעולם אינו מוציא רבים י"ח וכו' ולא אמר לעולם אינו מצטרף עד שיאכל כזית דבן מכלל דלאצטרופי מודה ר"י דלא בעינן דגן ונראה דר' יוחנן קאי על עשרה ובזה ידע שיש לחלק בין אצטרופי ובין להוציאם י"ח דלאצטרופי אין עקר צרופו לזימון שהרי הם חייבי' בי' בזימון בלעדו ועקר מה שצריכי' לצרפו הוא להזכיר השם לכן לא בעינן כזית דגן וסגי בירק או בציר שטובל עמהם אבל בשלשה כיון דליכא זימון בלעדו הי' המקשה סובר שאין חילוק בין לאצטרופי ובין להוציאם י"ח ורשב"ג מיירי בשלשה כמו"ש התוס' בד"ה תשעה וכו' בשם הירושלמי לכן אותיב מרשב"ג והתרצן חידש לו דאפילו בשלשה ג"כ יש חילוק בין איצטרופי ובין להוציאם י"ח. אי נמי יש לומר דהמקשן הי' סבר דמה דאמר ר' יוחנן להוציא ידי חובתן לרבותא קאמר ולא מבעיא לאצטרופי והוא אינו המברך ובלעדו ליכא חיוב זימון פשיטא דאינו מצטרף דהרי לא שייך צירוף ערבות דלא לצטרף וממילא אינם מחויבים בזימון אלא אפילו יש זימון בלעדו ונתחייבו בזימון כבר ושייך ערבות והוה אמינא שיכול להוציאם י"ח קמ"ל ר' יוחנן דאפילו להוציאם י"ח בעינן כזית דגן אי נמי דהמקשה הי' סבור דנקט ר' יוחנן להוציא י"ח לומר דאפי' בזה סגי בכזית אף שהאחרים אכלו כדי שביעה

רש"י ד"ה עד שיאכל כזית וכו' כיון דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי' וכו' ולכאורה תמוה דהרי לעיל דף כ' ע"ב מבעיא לי' אי נשים דאורייתא או דרבנן וקאמר נ"מ לאפוקי רבים י"ח האי אמרת דרבנן הוי שאינו מחויב בדבר וכו' ולחלק בין נשים שאינן שייכות מדאורייתא במצוה זו כלל לכך לא מהני מה שמחוייבת מדרבנן למחשבינהו מחויבת בדבר להוציא את שנתחייב מן התורה אבל איש שישנו בכלל מצוה זו מן התורה אלא שעתה שיעורא הוא דקגרים לי' שאינו מחוייב עתה מן התורה לכן מהני לי' מה שמחויב עכ"פ גם עתה מדרבנן להיות נקרא מחויב בדבר הוא דוחק דא"כ למה הוצרך רש"י בקטן למיהב טעם שאיהו אפילו מדרבנן אינו מחויב תיפוק לי' דשאני קטן דלית בי' חיובא דאורייתא כלל ואמנם ע"פי מה שביארתי שם בחידושיי דהך דאמרינן שהמחויב מדרבנן נקרא אינו מחויב בדבר אליבא דרבא הוא דאמרינן כן אבל רבינא שם השיב תשובות לרבא לסתור סברה זו ולרבינא אף המחויב מדרבנן נקרא מחויב בדבר ניחא דרבינא בתרא הוא והלכה כמותו

בא"ד ובה"ג וכו' ולענ"ד נראה דדעת בעה"ג דטעמי' דשמעון בן שטח הי' מטעם ערבות וכמו"ש התוס' וכוס ששתה היינו שיהי' יכול לומר שאכלנו וגם שתי' בכלל אכילה ויכול לומר שאכלנו וכמו שהקשה המהרש"א באמת על דברי התוס' דמה חילוק יש בין כזית דגן לשתי' לענין אמירת שאכלנו ועל מה שסמך שמעון בן שטח על הערבות אמר דלגרמי' עביד דהכי אמר רחב"א אר"י לעולם אינו מוציא וכו' ודקדק ר' יוחנן לומר לעולם דהיינו אפילו לא אכלו המסובין רק כזית כל אחד מהם אינו יכול להוציאם עד שיאכל כזית דגן והיינו כשגם הם אכלו רק כזית אבל אם אכלו לשובע גם הוא אינו מוציאם כי אם כשאכל ג"כ לשובע

תוס' ד"ה ולית הלכתא וכו' ואור"ת וכו' והכא דבעינן פורח ויודע וכו' נלע"ד דהויו היא ויו החולקת ורצונו דבעינן פורח או יודע וכמסקנת ר"ת בסוף דבריו והמהרש"א הי' סבר שדברי ר"ת סותרים זה את זה ולענ"ד נראה כמו שכתבתי אבל דברי התוס' בראש הדבור ודאי שאינם דברי ר"ת רק דעת אחרת וכמו"ש מהרש"א

בא"ד שהרי הפסיק בנתים באותו מעשה וכו' ולכאורה יפלא למה יוחשב אותו הפסק הלא אותו מעשה הובא כאן להקשות על ריב"ל דאמר דעבד מצטרף וצריך לומר דכוונתן על מה שהקשה על אותו מעשה והיכי עביד הכי וכו' שזה אין לו ענין לכאן ואמנם לפי מ"ש לעיל דגם הך קושיא דוהיכי עביד הכי דג"כ חוזר להקשות על ריב"ל דאי לאו דברי ריב"ל הוה מוקמינן הך מעשה בעבד שחציו ב"ח א"כ נסתרו דברי התוס' כאן ואמנם אעפ"כ מוכח דהלכה כריב"ל דהא גם בגיטין מקשה על רב יהודה מהך מעשה וצריך לומר שסמוך עצמו שם על דברי ריב"ל כאן וכמו שכתבתי לעיל וא"כ מכלל דהלכה כריב"ל ומוכח דהך ולית הלכתא לא קאי על דברי ריב"ל

ע"ב אותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה וכו' נראה שתיקנו הטוב והמטיב שלא תאמר כיון שלא הסריחו אין כאן צורך לקבורה שהרי גם בלי קבורה לא יתבזו אבל באמת הקבורה איננה צורך הגוף לבד רק ג"כ צורך הנפש כי כל זמן שלא ישוב העפר אל הארץ לא תשוב הרוח אל האלקים כדכתיב בקהלת וישוב העפר וגומר והרוח תשוב וגו' לכן תיקנו המטיב שניתנו לקבורה ואסמכוהו לברכת המזון שהחי יתן אל לבו כי סופו להסריח שהרי באלו חשבינן לנס שלא הסריחו ולכך לא ימלא בטנו כבטן רשעים כי ע"י זה מתרבה הבשר ועקר הסרחון הוא מהבשר וצדיק אוכל לשובע נפשו לקיום הנפש ההכרחי ומסתפק במועט ותיקנוה סמוך לבונה ירושלים להחזיק אותנו בגלות שלא נחשב ח"ו לכיון שאנחנו חוץ לארץ הקדושה ואין לנו משכן ושכינה בתוכנו אי אפשר לנו להתגבר על יצרנו הרע שמחטיא אותנו ואיך נוכל לעמוד נגדו שהוא מלאך ואנחנו בשר ונחשוב שעל כרחנו יחטיא אותנו ונסריח בסרחון העוונות שאין סרחון יותר מזה לכן הראה אותנו הק"בה מופת זה בהרוגי ביתר כי האדם בחייו הנפש אשר בקרבו משמרו שלא יסריח הבשר והרי בהרוגים הללו אף שנסתלקה הנפש מן הגוף אעפ"כ היתה חופפת מבחוץ להחזיק הבלא דגרמי הנשאר אחר המיתה ולהשפיע בהבל הזה שיגן על הגוף שלא יסריח כן אנחנו אף שאנחנו חוץ למשכן שכינה והשכינה לא זזה מכותל מערבי משם משפעת עלינו לסייע להבא להטהר שיוכל לשמור עצמו מסרחן העבירות ולהתקדש בקדושת התורה

שם ר"א אומר רצה לאומרה וכו' בכל הברכות נתן רשות לאמרה מלבד בברכת הזן ונראה הטעם כיון דפותחת וחותמת בברוך לא רצו שיזכיר בה שום ענין אחר שאינו מעין אותה הברכה והיינו דוקא בבה"מ כיון שבידו להזכיר קדושת היום בשאר ברכות אבל בברכה מעין שלש אף שפותחת וחותמת בברוך מזכיר בה קדושת היום כיון שאין שם ברכה אחרת רק זו בלבד והתוס' לעיל בדף מ"ד ע"א בד"ה על העץ באמת לא ברירא להו להזכיר מעין המאורע בברכה מעין שלש וכתבו שהעולם נהגו להזכיר ולפי סברתינו כאן יש למנהג שהביאו התוס' יסוד מוסד מדברי הסוגיא דכאן

שם ואכלת וגומר זו ברכת הזן את ה' וגומר זו ברכת הזימון הקדים ברכת הזן לברכת הזימון לפי שברכת הזן נוהגת גם ביחיד משא"כ ברכת הזימון והקדים ברכת הזימון לברכת הארץ וירושלים לפי שברכת הזימון אם היא מן התורה נהגה גם במדבר תכף כשנהג ברכת הזן וברכת הארץ וירושלים לא נהגו במדבר אבל בירושלמי ראיתי הגרסא וברכת זו ברכת הזימון את ה' זו ברכת הזן את הכל על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים וכן נראה שצריך להיות גם בתלמודא דידן הברכות על סדרן וכן הוא לעיל דף מ"ו ע"א בתוס' בד"ה עד היכן ומ"ש מהרש"א בח"א שלא ידע משמעה נלע"ד לפי שבשאר ברכות שבברכת המזון שהם רק חותמין בברוך לא נזכר רק שה הוי' אבל ברכת הזן שפותחת בברוך נזכרה אלקינו

שם כי הוא יברך הזבח וכו' ברכה זו אינה ברכת הנהנין דעסיק בה בשמעתין אבל היא ברכת המצות וכמו