צל"ח ברכות קמה

פירש קצב הדבר שהוא ערב כגון שאמר כל מה שתתן לו אני ערב וכו' להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום וכו' ומעתה בשלמא תרי"ג מצות כבר שמענו וידענו קצבם שפיר כשתעבדנו בערבות אבל מצות שעתידין חכמים לגזור זה דבר שלא הי' לו קצב בשעה שקבלנו הערבות לכך לא חל ערבות על מצות שהם מדרבנן גם מבואר לעיל דף ט"ו ע"א בתוס' בסוף ד"ה ור"י וכו' שאם אחד הוא תרתי דרבנן אינו יכול להוציא למי שהוא רק חד דרבנן והנה זהו ודאי שעל שלחן מלכים כשלחנו של ינאי לא על הלחם לבדו יחי' רק היו אוכלים למעדנים כל מיני אוכלים כיד המלך כדי שבעם אבל לא השגיחו ממה הוא השובע שלהם ויש מהם שגם לחם אכלו לשובע ויש מהם שאפשר שהלחם שאכלו לא היו משביע אבל השובע שלו הי' משאר מיני מאכלים ומדאורייתא אינו חייב בבהמ"ז כי אם שאכל ושבע כדכתיב ואכלת ושבעת והיינו שיה' שבע מאכילת הלחם דבקרא לא מיירי אלא בלחם וא"כ הם בעצמם היושבים בשלחן ההוא לא ידעו בעצמם מי מהם חייב מן התורה ומי מהם חייב מדרבנן וכיון שהי' בהם גם כהנים ונשים שהרי ינאי והמלכה היו שם ואם הם לא אכלו מן הלחם כדי שביעה א"כ הם תרתי דרבנן ולא יוכל מי שהוא תרתי דרבנן להוציא את מי שהוא חד דרבנן אף שיכול להוציא את מי שהוא חייב מן התורה מטעם ערבות אבל למי שהוא חד דרבנן מצד ערבות אי אפשר להוציא שעל חיוב דרבנן ליכא ערבות ובלי ערבות אינו יכול להוציא מצד עצמו שהוא תרי דרבנן וזה הוא חד דרבנן ולא הי' אפשר לכהן לברך ברכת המזון כי אולי זה המברך לא אכל כדי שבעה והוה איהו תרתי דרבנן ואולי שכהנים או נשים שאכלו כדי שביעה והמה חד דרבנן וכמו כן אולי יש ישראלים שלא אכלו כדי שביעה והוה ג"כ חד דרבנן ונמצא זהו שהוא תרתי דרבנן אינו יכול להוציאם אבל ישראל הי' יכול לברך דממ"נ אם אכל כדי שביעה הרי הוא עצמו חייב מן התירה ומוציא את הכל ואם לא אכל כדי שביעה הרי הוא עכ"פ רק חד דרבנן ואפילו יש ביניהם מי שנתחייב מן התורה הרי זה מוציאו מצד הערבות ואמנם ע"פי דין הכהן זוכה בכוס של ברכת המזון דכתיב וקדשתו ואף שהכהן יכול למחול על כבודו ולכבד לישראל זהו בשאר הכהנים אבל ינאי מלכא שהי' עליו לעז חלל לא הי' יכול למחול כבוד כהונתו שלא לחזק הלעז ואמנם אם יש בסעודה תלמיד חכם אזי מגיע לו כוס של ברכת המזון ע"פי הדין כי ת"ח הוא קודם לכהן וכמבואר במגילה דף כ"ח ע"א ולכן מדקטל להו ינאי לרבנן ולא הי' תלמיד חכם מיסב על שלחנו לא היה להו אינש לברוכי להו

שם יהבו לי' כסא לברוכי וכו' הקשה ברשב"א כיון דיהבו לי' לברוכי הרי כמו שאמרו הב לן ונבריך ואיתסר להו למיכל וא"כ מה בכך ששתה הך כסא הרי שוב לא מצטרף עמהם כמו"ש התוס' בדף מ"ז ע"א בד"ה אלו מייתי לי ונדחק הרשב"א דגם בזה שמעון בן שטח לגרמי' עביד ולענ"ד נלאה לדחות קושייתו דבאמת לא נצטרף ולא היו צריכין לצרופו שהרי רבים אכלו על שלחן המלך והם נתחייבו בזימון ואיהו אפילו אם לא טועם כלום הי' יכול להוציאם מצד ערבות כמו"ש התוס' בד"ה עד שיאכל וכו' והכוס ששתה הוא רק שיוכל לומר שאכלנו אבל לא בשביל שיצטרף עמהם

שם לעולם אינו מוציא את הרבים וכו' הא דנקט את הרבים ולא נקט סתם אינו מוציא אחרים י"ח ומה לי אם הם רבים או לא ונראה דלפעמים משכחת שיוציא גם את היחיד י"ח כגון שנים שאכלו ואחד סופר ואחד בור לעיל דף מ"ה ע"ב דסופר מברך ובור יוצא ואז אינו אומר נברך שאכלנו ובפרט לר' יוחנן דאמר לעיל שנים אם רצו לזמן אין מזמנין ואז אפילו לא אכל הסופר כלל יכול להוציא את הבור שהרי מבואר כאן בדברי התוס' שעקר מה שיכול להוציא אחרים הוא מטעם שבל ישראל ערבים זה בזה אלא שצריך שיאכל כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו ולפי זה בשנים שאין ברכת זימון ביניהם ואינו אומר כלל נברך שאכלנו מתחיל תכף ברכת הזן יכול הסופר אפילו לא אכל כלל להוציא את הבור ואולי אפילו שני בורים שאכלו כיון שהם אינן חייבים בזימון יכול הסופר שלא אכל לברך להם ברכת המזון שאין כאן זימון בלל כיון שלא אכל ומברך רק להוציאם מתחיל תכף ברכת הזן ולכן אמר ר' יוחנן להוציא רבים י"ח צריך שיאכל כזית דגן וכל זה ניחא להמסקנא אבל המקשה שהקשה מיתיבי וכו' והי' סבור דר' יוחנן גם לענין אצטרופי אמר למלתי' א"כ אין הטעם בשביל אמירת שאכלנו צריך לומר שלא דקדק בלשון להוציא הרבים

שם מיתיבי רשב"ג אומר וכו' ויש לדקדק ואטו שמעון בן שטח לאו תנא הוא ואיך פליג ר' יוחנן עליו ולומר לגרמי עביד אם לא דאשכח איזה תנא דמסייע לי' לחלק על שמעון בן שטח וא"כ מאי אותבי' מרשב"ג ומאי אולמי' דרשב"ג יותר משמעון בן שטח וכי היכי דפליג ר' יוחנן על שמעון ב"ש הכי נמי פליג על רשב"ג ואחד מן התלמידם השיב דהאי דמותיב לאו לאתובי לר' יוחנן על גוף הדין דאמר דלאפוקי רבים צריך שיאכל כזית דגן אלא לאתובי במה דאמר שמעון ב"ש לגרמי' עביד ולגרמי' משמע שאין שום תנא מודה לו בזה להכי קמותיב דהא איכא רשב"ג דסבר כוותי' ואולי לזה כיון רש"י בד"ה לגרמי' עביד אין אדם מודה לו ואמנם לפי זה קשה למה אותיב מרשב"ג שהוא שנוי רק בברייתא ולמה לא אותבי' ממשנה מפורשת בסוף פרק כ"מ אכל תאנים וענבים מברך אחריהם שלש ברכות דברי ר"ג וכיון דלר"ג מברך שלש ברכות הרי הם כמו שאכל פת ולר"ג גם על יין מברך שלש ברכות כמבואר בתוס' דף ל"ז ע"ח בד"ה נתן ר"ג רשות וכו' וא"כ שפיר עביד שמעון ב"ש ואמנם הרא"ש כתב בשמעתין דמדאמר ר' יוחנן כזית דגן ולא אמר כזית פת מוכח דלאו דוקא פת אלא הה"ד דבר הטעון ברכה אחת מעין שלש כיון דאיכא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי ולדברי הרא"ש קשה ואטו יין לאו מדבר הטעון ברכה מעין שלש הוא ולמה אמר ר' יוחנן דלגרמי' עביד וצריך לומר דהרא"ש ס"ל דשתי' לענין זה לאו בכלל אכילה הוא שיוכל לומר שאכלנו. (ואמנם הטור בסוף סימן קצ"ז כתב דאפילו פירות משבעת המינין לא מהני להרא"ש ובעינן דוקא מחמשת המינין אבל מדברי הרא"ש שלפנינו לא משמע כן). וא"כ ניחא דמדברי ר"ג ליכא סיוע לשמעון בן שטח דמה בכך שמברך על יין שלש ברכות מ"מ לא יוכל לומר שאכלנו אבל מדברי רשב"ג שאמר אפילו לא טבל עמהן אלא בציר שפיר יש סיוע לשמעון ב"ש אבל לדברי התוס' בד"ה תשעה אכלו וכו' שכתבו דשתי' בכלל אכילה א"כ ר' יוחנן דפליג על שמעון ב"ש ע"כ טעמו משום דבעינן שזה שמוצא רבים צריך שיאכל דבר הטעון ברכת המזון וכזית דגן דאמר ר' יוחנן היינו כזית פת וכן הוא דעת הרמב"ם וכן פסק בשלחן ערוך סימן קצ"ז סעיף ב' א"כ הדק"ל דלמה לא אותיב מרבן גמליאל. וצריך לומר דהתוס' לא כתבו דשתי' בכלל אכילה אלא לענין המצטרף שהמברך אומר לשון שאכלנו על כלם ואף שיש ביניהם מי שלא אכל רק שתה נכלל הוא בכלל שאכלנו אבל לא שהמברך עצמו שאומר שאכלנו הי' סגי בשתי' רק צריך אוכל ממש וזהו דוחק ויותר נלע"ד שהתוס' ס"ל כדעת הרמב"ם דבעינן פת ממש ואמנם מה דלא הקשה מרבן גמליאל נלע"ד דעד כאן לא אמר ר"ג דאכל תאנים וענבים ורימונים דמברך שלש ברכות אלא באכל כדי שביעה דבקרא כתיב ואכלת ושבעת וברכת אבל כזית וכביצה שהחמירו ישראל על עצמן לברך שלש ברכות לא החמירו רק בלחם אבל בשאר מינין משבעת המינין לא החמירו על עצמן לברך שלש ברכות וסגי בברכה אחת מעין שלש אלא שבזה הי' נסתר קושיית התוס' בדף ל"ז ע"א בד"ה נתן ר"ב רשות וט' שהקשו לר"ג אם כוס של ברכה טעונה כוס אן לדבר סוף יעויין שם ולפי מ"ש אין כאן קושיא דאטו המברך על הכוס צריך לשתות ממנו כדי שביעה הלא די במלא לוגמיו ואולי לזה הדבר עצמו כיוונו התוס' שם בתירוצם שכתבו דבאינו שותה בקביעות מודה ר"ג כוונתן שאינו שותה כדי שבעו ולפי זה עובדא דר"ג שם שנתן רשות לר' עקיבא לברך מיירי שאכלו כדי שביעה וא"כ הדרא קו' התוס' בדף ל"ז לדוכתא שהקשו כיון דלר' עקיבא אפלו אכל שלק והוא מזונו מברך שלש ברכות ולמה כשנתן לו ר"ג רשות לברך לא בירך שלש ברכות ותירצו דשאני גבי אכל שלק דאיקבע סעודה עלה ולפי מ"ש הרי גם בעובדא שנתן לו ר"ג רשות אכל כדי שביעה וצ"ל דאע"פי שאכל כדי שביעה לא הוה כל כך כמו קובע סעודתו עליו דהיינו שזה עקר מזונו

וע"פי מ"ש דהא דמותיב מרשב"ג הוא על זה דאמר לגרמי' עביד שאין אדם מודה לו והרי רשב"ג מודה לו מתורץ קושיית הרשב"א שהקשה לפי דברי הירושלמי דרבנן