צל"ח ברכות קלו

משנה שלשה שאכלו וכו' אכל דמאי נקט אכל והה"ד אכלו כלם דמאי ואולי נקט אכל שהוא רבותא יותר דאף שהאחרים לא רצו לאכול דמאי דבאמת יש איסור באכילתו שהרי לא הפקירו נכסיהן אלא כיון דאיבעי מפקיר הוא קיל משאר איסורי דרבנן ומוקי אכילת קבע ועיין בתוס' בד"ה אכל טבל וכו' ועוד נלע"ד דנקט לשון יחיד משום דתני השמש וגם משום דבעי למתני והכותי שאם שלשתן כותים איך שייך למתני בהו חיובא ואטו הם שומעים לדברי חכמים לשמוע מהם חיוב או פטור

שם והשמש שאכל כזית ויש לדקדק הלא עקר חידוש שהשמש מצטרף הוא משום שהי' הוה אמינא דלא קבע כדאמרינן לקמן דף מ"ז ע"ב ולפי זה די הי' שיאמר והשמש אבל למה הזכיר השיעור שיאכל דלענין השיעור איזה סברה שישתנה השמש משאר האוכלים ויותר יפלא דעכשיו דתני שאכל כזית תני בסיפא והשמש שאכול פחות מכזית שהוא בבא מיותרת לגמרי ותני לה רק אגב דתני רישא שאכל כזית כדאמרינן לקמן שם והיא גופא קשיא לא נתנו ברישא כזית ולא נתנו סיפא כלל וראיתי שהרגיש בזה הפ"י ונראה שהי' מקום לומר בשמש דוקא היכא דאכל כדי שביעה שנתחייב עכ"פ בברכת המזון מן התורה בזה הוא מצטרף עמהם לזימון אע"ג דלא קבע אבל אם אכל רק שיעורא דרבנן שאז גוף חיובו אינו מן התורה וגם לא קבע בזה לא יצטרף לזימון קמ"ל דאפילו בכזית מצטרף אף שהולך ובא ולא קבע

ודע כי דין זה שהשמש שאכל כזית מזמנין עליו לא מצאתיו ברמב"ם בפ' ה' מהל' ברכות ולא בשום מקום בספרו הגדול וכעת לא מצאתי בדברי שום אחד מנושאי כליו שהרגישו בזה והנה ראיתי שדעת רבינו הגדול דהא דבעינן הסבו או ישיבה לדידן או קביעות יחד כמו ניכול לחמא בדוך פלן כל הדינים הללו שנזכרו לעיל דף מ"ב במשנה ובגמרא הוא רק לענין ברכה שלפני' ולא לענין ברכת המזון ולא כדעת התוס' לעיל ולכן הביא הרמב"ם דין זה בפ"א מברכות הלכה י"ב אבל לענין ברכת המזון נלע"ד דדעת רבינו הגדול שלענין שיהיו חייבים לזמן בעינן שאכלו יחד אבל אם לא אכלו יחד כלל לא בתחלה ולא בסוף רק אכלו כל אחד לעצמו מככרו אז אין עליהם חובת זימון אבל הרשות בידם להצטרף לזימון וזהו ממש דעת המצאתי כתוב שהביא הב"י בסוף סימן קצ"ג ועיין שם במג"א סוף ס"ק ת' ולענ"ד נראה ראי' לזה מהא דלקמן בעובדא דרב ושמואל דף מ"ז ע"א דאמר שמואל אלו מייתי לי אורדליא וכו' והרי צירפו לרב שימי עמהם אף שלא אכלו יחד כיון שהי' יכולים להביא גוזליא וארדיליא והרי זה שייך בכל האוכלים שהברירה בידם שיכולים לאכול יחד והנה לקמן דף מ"ז והשמש שאכל כזית פשיטא מ"ד שמש לא קבע קמ"ל ודעת רבינו יונה במשנתינו והרא"ש הביאו שהפירוש הוא שקמ"ל משנתינו שהשמש דינו משונה משאר האוכלים שבשאר האוכלים בעינן שיקבעו ובשמש לא בעינן ולענ"ד הרמב"ם מפרש מ"ד שמש לא קבע ולכן הוה אמינא שדין ברכת המזון כדין ברכת המוציא ושאינן יכולים להצטרף כי אם ע"י קביעות קמ"ל שבברכת המזון אפלו בלי קבע הרשות בידם לצרפו ומה דקתני במשנתינו והשמש שאכל כזית מזמנין עליו היינו שיכולים לזמן עליו אבל חובת זימון באמת אין כאן ע"י השמש ומעתה כיון שהרמב"ם הביא שם בפרק ה' הל' ט' שנים שאכלו וגמרו מלאכול ובא שלישי ואכל אם יכולים לאכול עמו כל שהו ואפילו משאר אוכלים מצטרף עמהם עכ"ל א"כ כבר ביאר דיכולים לצרף בלי קביעות כלל שוב לה הי' צריך להביא דין השמש דאטו השמש גרע משאר אדם

שם גמרא. אמר רב אסי וכו' ונרוממה שמו יחדיו ר' אבוה וכו' הבו גודל וכו' נלע"ד דלקמן דף מ"ט ע"ב אמרינן בשלשה והוא אומר ברכו ולפי זה לרב דאמר כאן בשמעתין דשנים שרצו לזמן מזמנין א"כ בשלשה יכול לומר ברכו ולר' יוחנן דאמר שנים אינן יכולים לזמן א"כ אף כשהם שלשה אונו יכול לומר ברכו רק נברך וא"כ איכא למימר דרב אסי סבר כר' יוחנן ולכך מביא קרא ונרוממה שמו יחדיו וכולל עצמו עמהן שאומר נברך ור' אבוה סבר כרב ויכול לומר ברכו לכך מביא קרא הבו גודל שהוא אומר להם ברכו ולקמן יבואר יותר

שם חד אמר אם רצו לזמן מזמנין נלע"ד דלהאי מ"ד שאם רצו מזמנין משכחת לפעמים שיהי' אפילו חוב לזמן כגון אחד סופר ואחד בור שאם לא יזמנו יהי' הבור מוכרח לצאת בברכת הסופר וכמו ששנינו לקמן פ"ב כמה דברים אמורים וכו' אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך וכו' והיינו משום דזה חשיב דיעבד ואמנם אם היו מזמנין יוצא אפילו לכתחלה דזה לא מקרי יוצא בברכת חבירו וכמו"ש רש"י לקמן עמוד ב' בד"ה ואמר ר' זירא וכו' ואז הי' צריכין לזמן דכיון דאפשר לזמן אינו רשאי לצאת בברכת חבירו וכן מוכת לקמן דקאמר תסתיים דר"י אמר אם רצו לזמן אין מזמנין ולכאורה תמוה ודלמא ר"י קאמר אם רצו מזמנין ומה דקאמר אחד מהם יוצא בברכת חבירו היינו אם לא רצו לזמן אלא על כרחך שאם הרשות בידם א"כ בכאן שאחד בור וצריך לצאת בברכת חבירו אז הי' חיוב לזמון

שם תנן שלשה וכו' שלשה אין שנים לא לכאורה יפלא דקארי לה מה קארי לה וכי לא ראה דבמשנתינו תנן חייבים ובשנים כ"ע מודו דעכ"פ ליכא חיובא ואמנם לפי דברינו לעיל ניחא דהכי קא קשיא לי' שלשה הוא דאיכא חיובא אבל בשנים ליכא חיובא בשום פעם ולמאן דאמר אם רצו מזמנין א"כ משכחת לפעמים אף בשנים חיובא כגון באחד סופר ואחד בור ומשני התם חובה פירוש דבכל ענין הוא חובה הכא רשות דבשנים ברוב זימני הוא רשות ואף דמשכחת לה לפעמים חובה תנא לא מיירי במה שהוא באקראי

שם ת"ש וכו' ואין רשאין לחלק שלשה אין שנים לא נראה דדייק זה מכפל הלשון שהרי כיון שאמר שחייבין לזמן ממילא ידענו שאין רשאין לחלק ולמה הוצרך שוב לומר ואינן רשאין לחלק אלא ודאי דקמ"ל דהשנים אפילו מצד עצמן ג"כ איכן רשאין לחלק אפילו אם לא יפסיד השלישי כגון שהוא הולך לחבורה אחרת ויברך שם בזימון אינן רשאים מצד עצמן לחלק וזהו כוונת רש"י מדקתני אינן רשאין לחלק והיינו מכפל לשון וכמו שכתבתי. והתוס' בד"ה שלשה שאכלו כאחד היו סבורים שקושיית הגמרא כאן הוא מן המשנה דלקמן דף נ' ע"א ולכן השיגו על פירוש רש"י ולדעתי אינו כן וזה שמביא כאן הוא איזה ברייתא ולא המשנה דלקמן שבמשנה לא תנן שם חייבים לזמן רק שנינו שם שלשה שאכלו כאחת אינו רשאים לחלק ומכאן ראי' לפירושינו הנ"ל דמכפל הלשון דייק דהרי היא גופא קשיא למה שביק משנה דלקמן ומקשה מברייתא אלא ודאי דמהמשנה ליכא קושיא דמצי לדחויי דהטעם שאין רשאין לחלק הוא בשביל השלישי כקושיית התוס' ולכן הקשה מהברייתא מכפל הלשון ואין להקשות דאכתי הי' לו להקשות ממתניתין ומסיפא דמתניתין ששנינו וכן ארבעה וכו' וכמו שרצו התוס' באמת לפרש שהקושיא היא מהסיפא ונראה דאף מארבעה וחמשה ליכא קושיא דלקמן דף כ' ע"א קאמר אף ברכו ומכל מקום נברך עדיף דאמר רב אדא ב"א אמרי בי רב תנינא ששה נחלקין ואי אמרת ברכו עדיף אמאי נחלקין ואומר אני דלמ"ד שגם שנים אם רצו מזמנין ויכולים שנים לומר נברך א"כ בג' יכול לומר ברכו שהיחיד יכול לומר לשנים ברכו וכמוש"ל בתחלת הסוגיא ולפי"ז על כרחך לקמן הפירוש במשנ' דתנן בשלשה והוא אומר ברכו היינו שמחוייב לומר ברכו דברכו עדיף דליכא למימר דאומר ברכו היינו אף ברכו דא"כ ברישא דמתניתין שם דתנן בשלשה אומר נברך היינו דוקא נברך שאינו יכול לומר ברכו וזה אי אפשר דמדוע לא יהי' יכול לומר ברכו להשנים שהרי גם שנים מזמנין אם רצו אלא וודאי שהפרושו שיכול לומר נברך ואינו מחויב לומר ברכו שהרי גם מה שהשנים יכולין לזמן ג"כ ברצו דוקא אבל אם אינן רוצים אינם מחויבים לכך גם בשלשה אינו חייב לומר ברכו וממילא סיפא בשלשה והוא אומר ברכו היינו דוקא ברכו דברכו עדיף ולא כמסקנא דגמרא שם ולפי זה דלההוא מ"ד דשנים שרצו מזמנין ודאי דברכו עדיף לכך ארבעה וחמשה אינן נחלקים שהרי נתחייבו לומר ברכו ואם יהיו נחלקים אז באותן שנשארו רק שנים לא יהו יכולים לומר ברכו וששה נחלקין שכיון שיש בכל כת שלשה יכולים לומר ברכו ולכך לא הי' יכול להקשות מהמשנה והוצרך להקשות מברייתא מכח כפל הלשון וכמו שכתבתי ואין להקשות דא"כ