צל"ח ברכות קלה

דף מד ע"א ומי איכא מידי וכו' לכאורה קשה מה זו תמי' מי איכא מידי והלא מי שאינו רעב ללחם משכחת הרבה מינים שיהיו אצלו עקר יותר מן הפת ועיין במג"א סימן ר"ב ס"ק ח' מ"ש בשם הב"ח לענין שמן זית ופת ובסימן רי"ב ס"ק ב' מ"ש בשם השל"ה באוכל פת למתק השתי' והנלע"ד דקושיית הגמרא היא ממה שאמרו לעיל דף מ"א ע"ב אי הכי יין נמי נפטרי' פת שאני יין דגורם ברכה לעצמו וא"כ חזינן אף שהיין הוא טפל להפת אפ"ה הואיל וקובע ברכה לעצמו להכי חשיבתו גורם שאין הפת יכול לפטרו וא"כ פת דג"כ קובע ברכה לעצמו שהרי מקדשין על הפת ומי איכא שיוחשב עקר כל כך עד שיהי' חשיב יותר מהפת שיוכל לפטור הפת אע"פי שגורם ברכה לעצמו וכבר כתבתי מזה בחידושינו לעיל דף מ"א ע"ב ועל זה משני באוכלי פירות גנוסר ועיין ברש"י שכתב שהפירות חשובים מן הפת וכוונתו בזה דאף שהפת אין כחו אפילו בהיותו עקר דהיינו בשעת הסעודה שהוא עקר אפ"ה אינו פוטר דבר שגורם ברכה לעצמו דהיינו יין אפ"ה פירות גינוסר אלים חשיבותייהו יותר מן הפת לפטור אפילו דבר שגורם ברכה לעצמו וכוונת רש"י בזה אפשר שסובר כפירושו של תר"י דמליח דמתניתין היינו פירות גינוסר גופייהו שאי אפשר לאכלם מרוב מתיקתן אלא כשמפזר עליהם מלח הרבה ולהפירות קורא מליח ובזה ג"כ נדחה קושיית התוס' בד"ה באוכלי פירות גינוסר וכו' שהקשו דא"כ יברך על הפירות וכו' ולפי פירושו של תר"י האמת כן הוא שהמליח היינו הפירות ויפה כתב רש"י שהפירות חשובים יותר מן הפת או אפשר שגם רש"י מפרש כפירוש התוס' דהמליח אוכל אחר הפירות ומכל מקום כיון שעקר אכילתו הוא מחמת פירות גינוסר אף שאין ברכת הפירות פוטרתן מטעם שכתבו התוס' מ"מ כבר הועיל חשיבות הפירות שחשובים יותר מן הפת ובטל מעלת גורם ברכה לעצמו של הפת נגד חשיבות הפירות וכיון שבטלה מעלה זו ממילא נפטר בברכת המליח שהוא עקר והפת טפילה לו

שם משנה. אבל ענבים תאנים ורימונים וכו' שביק חטה ושעורה שהם ראשונים בפסוק משום דבהו מודה ר"ג כדאמרינן בגמרא ההוא למעוטי כוסם את החטה אבל קשה למה שביק זיתים ותמרים ואי משום דאטו כי רוכלא לחשיב א"כ נימא רק ענבים ונראה דזיתים ותמרים לא איצטרך למחשב אבל הני איצטרך דלא תימא דארץ תנינא דכתיב ארץ זית הפסיק הענין דלא קאי וברכת על ענבים תאנים ורימונים להכי איצטרך למימר דרק ארץ בתרא הפסיק אבל ארץ תנינא לא להפסיק בא

שם בגמרא ורבנן ארץ הפסיק הענין. הנה לדעת הפוסקים דברכה א' מעין שלש בשבעת המינין היא מן התורה א"כ על כרחך האי הפסק הענין הוא לענין שאינן צריכין שלש ברכות רק מעין שלש ולפי זה על כרחך בלחם צריך מן התורה שלש ברכות ממש ולא סגי מעין שלש אבל להפוסקים שאין שום ברכה אחרונה מן התורה רק ברכת המזון א"כ איכא למימר דאפילו בפת סגי מן התורה בברכה אחת מעין שלש ומה שאנו מברכין ברכת המזון שלשה ברכות היינו מדרבנן ועיין בחידושי הרשב"א

ע"ב אמר ר"י בר אבדימי משום רבינו על הביעא וכו' נלע"ד טעם פלוגתייהו דר' יצחק ב"א סבר שעל מיני בעלי חיים שיש בהם הפסד ברי' וכן הביצים אם לא יאכלום יוגדל מהם תרגגולת ויש הפסד ברי' באכילתם ולכן נאסרו לאדם הראשון ולא הותר עד שבא נח שעשה הק"בה חסד עם האדם להתיר לו נפש כל חי על זה צריך הודאה לברך גם לבסוף אבל דבר שאין באכילתו הפסד ברי' דהיינו כל הצומח אין צריך לבסוף ור' יצחק סבר שאף על הצומח כיון שהק"בה מחדש בכל עת שקוצרין אותו וחוזר וצומח ג"כ צריך לברך גם לבסוף אבל המים שאלו נבראו בששת ימי בראשית ואינן מתחדשים שוב כלל וכל המעיינות הנפתחים מקורם מן הים ואין בהם בריאה חדשה א"צ ברכה לבסוף ורב פפא סבר אפילו על מים

שם ששה דברים מרפאים וכו' הנה בכללן הוא אומר ששה ובפרטן אתה מוצא שבעה ונראה דדבש הוא טעות ולא גרסינן לי' וכן לקמן דף כ"ז ע"ב ובמס' ע"ז דף כ"ט ע"א שנוי הך ברייתא דששה דברים מרפאין וכו' ולא קחשיב דבש וגם כאן הוא לדעתי טעות סופר ואמנם בעל מסורת הש"ס ראיתי שכאן לא ציין שוה מראה מקום ולקמן דף כ"ז ציין המראה מקום ע"ו דף כ"ט ובמס' ע"ז ציין המראה מקום ברכות דף נ"ז מזה נראה דכאן גריס גם דבש ולכן הבדיל ברייתא דכאן ולא עירבה עם הני תרי אבל לדעתי טעות הוא כאן והכלל יוכיח על הפרט ואולי לבעל מסורות הש"ס נתחלף וי"ו בזיי"ן והי' גרסתו זי"ן דברים מרפאין וראיתי בערוך ערך הרת ציין כל השלשה מקומות דהיינו כאן פרק כיצד מברכין ולקמן פרק הרואה וע"ז פרק אין מעמידין ת"ר ששה דברים וכו' ולא קחשיב דבש וזה ראי' למה שכתבתי

דף מ"ה ע"א אמר לי' רבא וכו' הלכתא מאי. כאן מצאה הקפידה מקום לנוח וכי מה זו שאלה ומהי תיתי לא תהא הלכתא כת"ק ור' טרפון יחיד הוא ונראה דהתוס' בד"ה רט"א נסתפקו אם ר"ט על לפניו קאי או אלאחריו ואף שהתוס' הוכיחו דר"ט קאי אלפניו מכח קושיית המקשן לעיל דפריך מרב פפא ולא פריך מר"ט היינו שעכ"פ האמת הוא דר"ט קאי אלפניו אבל בדברי ר"ט עצמו ה' מקום לספק זה והנה לכאורה יש לדקדק למה פליג ר"ע דוקא על מים ולא על שאר דברים שמברכין עליהם הן אמת שעל ברכות פרטית אין זה קושי' דגם ר"ט מודה שבכל אלו צריך לפרט אבל הא קשיא על ברכת שהכל שהוא כללית לגמרי למה פליג דוקא במים ולא פליג לעיל במשנה דעל דבר שאין גדולי מן הארץ לעיל דף מ' ע"ב דתנן אומר שהנ"ב שם יחלוק ר"ט ויאמר בכ"ר וכו' ונראה לתרץ בב' אופנים האופן הראשון הוא משום דבמקום שיש ברכה לפניה וברכה לאחריה מודה ר"ט שלפניה אומר שהנ"ב ולאחרי' בנ"ר וכן ת"ק סובר כן ואין כאן מחלוקת ואמנם במים בהא פליגי דת"ק סבר שנס על מים יש ברכה לאחרי' ולכך אומר לפניה שהנ"ב ור"ט ס"ל שעל המים אין שם ברכה לאחריה רק לפניה ולכן מברך לפניה בנ"ר ולפי זה הלכה כר"ט דהרי שאלה זו שנשאלה הלכתא מאי לאביי או לרב יוסף נשאלה וכבר קדמו להם אמוראים ראשונים דלעיל דהיינו רב יצחק בר אבדימי ור' יצחק ושניהם ס"ל דעכ"פ על מיא אינו מברך לאחריה והיינו כר"ט לפי אופן זה והאופן השני דר"ט על ברכה אחרונה קאי ובהא פליגי דת"ק סבר שעל מיא אינו מברך רק לפני' ובא ר"ט לחלוק שגם על מיא מברך לאחרי' בנ"ר ולפי זה הלכה כת"ק כאמוראי קדמאי דלעיל וזה הוא השאלה הלכתא מאי ועל זה א"ל פוק חזי מה עמא דבר שהוא שלא כדברי אמוראי קדמאי ומברך גם על המים תחלה שהנ"ב ולבסוף בנ"ר

תוס' ד"ה דחנקתי' אומצא ודוקא מים וכו' כדאמרינן לעיל ואע"ג דלרפואה וכו' והרשב"א בחידושיו הוכיח זה ממשנתינו דתנן השותה מים ומ"ש מים דנקט טפי מיין עיין ברשב"א ואמנם לפי מ"ש לעיל דבברכות פרטית לא פליג ר' טרפון א"כ איך נתנו יין והלא רצה לשנות על זה מחלוקת דר"ט ואמנם אף שהרשב"א אחז בלשונו יין אנן נוכיח מדלא תנן סתם השותה משקין לצמאו דהא ודאי יש הרבה משקים שמברכין עליהם שהכל שכר ומשקין היוצאין מן הפירות ואמנם התוס' שהביאו ראייתם ממרחק ולא הוכיחו משנתינו נראה לתרץ לפי מ"ס לעיל באופן הראשון ור' טרפון על ברכה לפניה קאי ופירשתי פלוגתייהו דר"ט סובר שעל מים ליכא ברכה לאחרי' ולכך סובר שמברך לפני' בנ"ר ולפי זה משקין היוצאין מן הפירות והוא דבר הצומח בכל השנה שכבר הכריע ר' יצחק לעיל דגם על ירקא מברך לאחרי' ובמקום שיש ברכה אחרונה לא פליג ר"ט והוכרח במשנתינו למנקט מים בלשונו ולכך הוכרחו התוס' להביא הוכחה מלעיל דאמרינן שאע"ג שמכוין לרפואה בעי ברכה: סליק לה פרק כיצד מברכין ונתחיל בעזה"י פרק שלשה שאכלו