צל"ח ברכות קלז

גם מברייתא ליכא קושיא ואף דמוכח מיותר לשון דאפילו השנים מצד עצמן אינן רשאים לחלק מ"מ לא בשביל שלא יהי' יכולים לזמן דודאי יהיו יכולים אלא דאכתי אם יזמנו יצטרכו לומר נברך ועתה כשהם שלשה יכולים לומר ברכו והרי ברכו עדיף ואמנם זה אינו דאף דלפי שטה זו בשלשה יכול לומר ברכו אכתי רשות לומר גם נברך וא"כ איך נימא דבשביל זה אינן רשאין לחלק לפי שלא יוכלו לומר ברכו דהרי גם עתה אם רצו שלא לומר ברכו הברירה בידם ושפיר מקשה מברייתא. והנה לפי מה שבארנו כאן דלמ"ד שנים שרצו מזמנין אז ודאי הפירוש במשנה דלקמן ששנינו בשלשה והוא אומר ברכו היינו דוקא ברכו דברכו עדיף וסוגיא דלקמן דמסקינן דאף ברכו קאמר אבל נברך עדיף היינו למסקנא דכאן דנקטינן שנים שאכלו כאחד מצוה לחלק ודלא כרב שאמר אם רצו מזמנין ולפי זה לקמן דף נ' ע"א דקאמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב תנינא ששה נחלקין הני אמרי בי רב לאו היינו משמי' דרב ועיין בסנהדרין דף י"ז ע"ב בתוס' בד"ה אלא רב המנונא ואמנם בסמוך יתבאר בדברינו דשפיר יכול להיות הני אמרי בי רב היינו משמי' דרב

שם ת"ש השמש שהי' משמש על השנים וכו' ואין לומר דלכך אוכל עמהם דהרי למ"ד אם רצו לזמן מזמנין הוכחתי לעיל דברכו עדיף וגם ביארתי דלההוא מ"ד יכול לומר בשלשה ברכו ולכך אוכל עמהם בלי רשות דניחא להו לומר ברכו ונראה כיון שעכ"פ גם בג' אין הכרח לומר ברכו ויכול לומר נברך בשביל דבר שאינו רק רשות אינו יכול לאכול בלי נטילת רשות לאכול דאולי אף שיאכל עמהם לא ירצו לומר רק נברך ותדע שבשביל דבר שהוא רק רשות אינו יכול לאכול עמהם דאל"כ קשה מאי משני דניחא להו דמקבע להו בחובה דאכתי קשה מדיוקא הי' משמש על השנים הוא דיכול לאכול עמהם אבל אם הי' משמש רק על אחד אינו יכול לאכול עמו ואמאי ולמה לא נימא גם באחד שיכול לאכול עמו כדי שיהיו שנים ויוכלו לזמן אלא ודאי כיון שרק אם רצו מזמנין בשביל זה לא אמרינן דיכול לאכול עמו בלי נטילת רשות על האכילה

רש"י ד"ה שנטלה תרומתו קס"ד וכו' דברי רש"י תמוהין דהרי האמת כן הוא לקמן דף מ"ז ע"א דמוקי שנטלה הימנו רק תרומות מעשר ולא תרומה גדולה ולולא דמסתפינא להגי' הייתי אומר שהוא טעות הדפוס ורש"י מרשים על הסיפא ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו קס"ד תרומות מעשר שלו ורצונו דלקמן המקשה בדף מ"ז ע"ב שהקשה פשיטא היינו משום דקס"ד שלא בעלה הימנו אפילו תרומת מעשר לכן הקשה פשיטא עיין שם אלא דלפי זה היא גופא קשיא למה לא פירש רש"י ברישא ההיפוך והיה לי' לפרש שניטלה תרומתו קס"ד כל צד תרומה שבו ועוד הרי חזינן דבכולהו שאר מילי דבמשנתינו לא פירוש רש"י כלום מה הי' הקס"ד דמקשן דלקמן דפריך בכל א' פשיטא ולכן יותר נלע"ד דהך קס"ד הוא טעות סופר לגמרי וכך הוא הנוסחא ברש"י שנטלה תרומתו תרומת מעשר שלו וכו'

ד"ה והשמש וכו' ובכל הני איצטרך לאשמועינן אף ע"ב דדמו לאיסור וכו' ולכאורה יפלא מה צד איסור יש בשמש שאכל כזית ולולי שרש"י מפרש לקמן דף מ"ז ע"ב דקאמר מ"ד שמש לא קבע ופירש רש"י לא קבע לפי שהולך ובא הייתי מפרש לא קבע שאין לו קבע לאכול עמהן והוא אוכל בלי נטילת רשות והוה גזל ושפיר הוא דומיא דכל הני שהי' הוה אמינא שיש צד איסור באכילתן

בא"ד ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון אפשר כוונת רש"י בזה דלא תימא דסתם תנא בזה כר"מ דסובר כזית סגי לכן כתב רש"י שכאן מיירי שתחלת אכילתו היתה על כוונה זו להצטרף לזמון ובזה אפשר גם ר"י מודה דסגי בכזית ולכן השמש שאין דרכו לאכול עמהם כלל ותחלתו אכילתו הוא רק כדי שיצטרף לזימון סגי בכזית אלא דלפי זה קשה לקמן דף מ"ז ע"ב דפריך והשמש שאכל כזית פשיטא ולפי מ"ש דשמש משונה דינו משאר כל אדם וגם ר"י מודה דסגי בכזית א"כ טובא קמ"ל. ולכן נלע"ד דאפשר סובר רש"י דעד כאן לא פליגי ר"י ור"מ וסובר ר"י דוקא כביצה אלא להוציא אחרים י"ח הוא דפליג ר"י וסובר דלא סגי בכזית וכן מוכח לשון רש"י בסמוך בד"ה עד כמה מזמנין וכו' ונ"מ להוציאם י"ח אם יתנו לו הכוס וכו' ומדברי רש"י הללו משמע דדוקא להוציא אחרים בברכתו הוא דבעי ר"י כביצה אבל להצטרף עמהן מודה לר"י דסגי בכזית ולכן פירש רש"י כאן להצטרף עמהן לזימון ורצינו לומר לאפוקי שיברך השמש ויוציאם בברכתו בזה איכא פלוגתא אי סבי בכזית או בעי כביצה

ולכאורה גם מדברי המשנה עצמה דתני עד כמה מזמנין ולא תני כמה יאכל ויתחייב בברכת המזון מזה מוכח דעכ"פ לענין חיוב ברכת המזון לעצמו מודה ר"י דסגי בכזית אלא דלפי זה קשה לעיל דף ך' ע"ב דקאמר איך לא אשא להם פנים וכו' והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה ופירש רש"י כזית לר"מ וכביצה לר"י ולפי מ"ש בחנם נקט כביצה דהרי גם לר"י הם מדקדקים על עצמן בכזית. ולכן נלע"ד דודאי ר"מ ור"י גם לענין חיוב בהמ"ז לעצמו פליגי ולר"י אינו חייב לברך ברכת המזון כי אם בכביצה ומה דפירש רש"י בפלוגתתן דנ"מ להוציאם י"ח היא גופא קשה לרש"י כיון דר"מ ור"י גם בעקר חיוב בהמ"ז פליגי א"כ למה קאמר בפלוגתתן עד כמה מזמנין ולא נקט עד כמה מתחייב בבהמ"ז לכך פירש רש"י דנ"מ להוציאם י"ח היא גופא קמ"ל דבכזית לר"מ וכביצה לר"י יכול להוציא אחרים י"ח אף שאכלו כדי שביעה אבל להצטרף עמהם אפילו לר"י סגי בכזית אף שאינו מחויב כלל לברך בהמ"ז אעפ"כ לא גרע מטבל עמהם בציר לקמן דף מ"ח ע"א

תוס' ד"ה אם רצו וכו' וכן במי אמרינן לקמן דעל המאור וכו' לפי מ"ש התוס' לעיל דף מ"ב ע"א בד"ה הסבו וכו' בשם הירושלמי דשאני מוגמר שכלם כהנים כאחד א"כ גם מברכת המאור אין ראי' דגם במאור נהנין כלם כאחד וצריך לומר דמאור אינו דומה למוגמר דבמוגמר הברכה הוא על ההנאה שנהנה עכשיו מהריח אבל ברכת המאור אינה על הנאה שנהנה עכשיו שהרי אפילו אינו נהנה מברך וכדאמרינן לקמן דף נ"ג ע"ב אמר ר"י אמר רב לא יאותו יאותו ממש וכו'

בא"ד הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף וכו' אבל בברכה שבסוף סעודה שמסתלקין זה מזה וכו' נלע"ד דעקר הטעם הוא מה שמסתלקין זה מזה דהרי במאור לא שייך שדעתן לצרף אבל עכ"פ אין דעתן להסתלק זה מזה

בא"ד ויש מתרצים דיש חילוק בין ברכת המוציא דלא הוה כי אם דרבנן נלע"ד דיש נ"מ בין הני ב' תירוצים דלתירוץ הראשון אז בברכה אחרונה אפילו של פירות ושאר מינן שהוא רק מדרבנן אפ"ה אין אחד מוציא את כלם כיון שמתפרדין זה מזה ולתירץ השני כיון שהוא מדרבנן שפיר מוציא ועוד איכא כ"מ היכי דאכלו פת ולא כדי שביעה רק כל אחד אכל כזית או כביצה לתירוץ השני אפילו שנים אחד מוציא את חבירו שהרי אין כאן חיוב רק מדרבנן ולתירוץ הראשון אינו מוציא את חבירו

ד"ה שלשה שאכלו וכו' וכה"ג מצינו בהרבה מקומות ותימא א"כ אמאי לא מקשה מן הסיפא וכו' עיין מהרש"א מ"ש בכוונת דבריהם ולענ"ד דמה שכתבו וכה"ג מצינו וכו' היינו שמביא בקושייתו רק הרישא וכוונתו גם על הסיפא מיהו כל זה היכי דגם מסיפא לחוד ליכא קושיא כי אם בצירוף יחד הרישא עם הסיפא אז כיון דעכ"פ צריך להביא הרישא מביא רק הרישא והוה כמו וכו' אבל היכי דמרישא ליכא קושיא ומהסיפא הקושיא היא בלי הרישא כלל בזה אין דרך להביא הרישא ולא הסיפא אדרבה ראוי להביא רק הסיפא ושפיר כתבו ותימא וכו'

בא"ד אבל מדקתני אין רשאין לחלק משמע מכולהו פקע זימון. וצריך לומר לדבריהם דמה דקתני סיפא וכן ארבעה וכן חמשה לאו שהם דומין ממש לרישא דהרי בסיפא ודאי לא פקע זימון מכולהו אפילו למ"ד שנים שרצו לזמן אין מזמנין אכתי מן הנך שנשארו שלשה לא פקע לכן צריך לומר דמה דתני וכן הוא רק אין רשאין לחלק בשביל אותן שישארו פחות משלשה ולא לגמרי להשוותם לרישא ועיין מהרש"א: