צל"ח ברכות קכז

היתה אתמרי ברישא אבל גוף האכילה אחר שבירך אתמרי ואכל מעט תכף הניח התמרים ואכל הרימונים ובזה נראה שהתמרי לא מחביבותייהו הקדימם ולכך הקשה לו רב חסדא ולא סבר מר וכו' וכשטת רבינו שמעי' לעיל בתוס' בד"ה אמר ר' ירמי' וכו' והדחי' שדחו התוס' לדברי ר' שמעי' מסוגי' זו לפי פירושינו אין כאן דחי'

שם לא ס"ל מר וכו' מדאמר לי' רב חסדא מר וגם מדאמר מאן יהיב לן וכו' ונשמעינך מכלל דרב המנונא גדול ממנו וא"כ אין זה רב המנונא הנזכר בקידושין דף כ"ה ע"א דזה הי' קטן מרב חסדא דהרי אמר לו זיל צנעינהו וכו' והי' תלמיד חבר של רב חסדא כדאמרינן בעירובין דף ס"ג ע"א ולזה לא הי' קורא רב חסדא מר אלא אחר הי' וכן כתבו התוס' שם בעירובין שהי' רב המנונא אחר שהי' תלמידו של רב

שם זה שני לארץ וכו' מקשים העולם למה לי דכתב רחמנא תרי זימני ארץ הרי בחד סגי ועל סדרן ארץ חטה זית ושעורה ודבש גפן וגו' ואמנם עיין בדברינו לעיל בתחלת מימרא דרב יוסף אמר רב יצחק ותראה ישוב זה ועיין מה שנכתוב כאן בדברי רש"י עוד ישוב לזה

שם אתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים וכו' הנה כאן מיירי בלא באו ללפת את הפת וכמבואר ברש"י ובתוס' ודברים הללו באים לפעמים גם ללפת את הפת אמנם בחולין דף קי"א ע"ב משמע ברש"י דלעולם אינן באים ללפת הפת אבל התוס' כתבו כגון שאינן באים ללפת וכו' עיין בדבר הם וא"כ מינין הללו הם כמו שאר פירות שפעמים ללפת ופעמים למתק פיו או לקנוח וא"כ קשה למה פירו' מינין הללו והוה למימר סתם איתמר הביאו לפניהם פירות בתוך הסעודה וכו' ונראה דלרבותא קאמר דאפילו דברים שהן משבעת המכין ג"כ לענין ברכה של אחריהם ס"ל לר"ה ור"ג דטפילי לגבי הפת ובהמ"ז פוטרתן מברכה של אחריהם אבל אין לומר דר"ש דוקא בהני פליג לפי שהן משבעת המינין וחשיבי לכך אין ברכת המזון שעל הפת פוטרתן אבל בשאר פרות מודה ר"ש דהרי רב ששת כללא כייל שאין לך דבר וכו'. וגוף פלוגתייהו דר"ה ור"נ עם רב ששת נלע"ד דהיינו פלוגתא שבירושלמי על מתניתין דהיו לפניו מינין הרבה וכו' קאמר בירושלמי ריב"ל אמר מאי פליגי ר"י ורבנן כשהי' דעתו לאכול פת אבל כשאין דעתו לאכול פת כ"ע מודים שאם יש בהן מין שבעה שעליו הוא מברך אמר ר' אבא צריך הוא לברך לבסוף אמר ר' יוסי הדא דר' אבא פליגי על ריב"ל וכו' ועיין בפירוש מוהר"ר א"פ שנדחק בזה ובפרט מה שכתב שהברכה מעין שלש פוטרות בנ"ר היא הקדמה בדוי' ונגד האמת ועיין בסימן ר"ח סעיף י"ג והנלע"ד פירוש הירושלמי הנ"ל שהירושלמי סובר שברכה אחרונה על שבעת המינין היא מן התורה ולכך אם אכל דברים משבעת המינין וגם אכל שאר דברים שמברך אחריהן בנ"ר בודאי יקדים ברכה מעין שלש היא חיובית מן התורה לבנ"ר שחיובו רק מדרבנן ואפילו לדעת הפוסקים שגם ברכה מעין שלש היא ג"כ מדרבנן מ"מ יקדים מין שבעה דבשלמא לענין ברכה ראשונה פליגי רבנן וסברי דחביב עדיף שכיון שחביב עליו והוא חושק לאבלו לא יאחר להקדים דבר אחר נגד רצונו וכל זה בברכה שקודם אכילה שייך חביב אבל בברכה אחרונה לא שייך חביב שכבר אכל ולכן ודאי יקדים מין שבעה שזו המעלה שייכא בין קודם אכילה ובין אחר האכילה והירושלמי מיירי בהביאו לפניו בסעודתו מינין הרבה והא ודאי כשסילק ידיו מן הפת שוב לגמרי צריכין ברכה בין לפניהן ובין לאחריהן כדמסקינן בשמעתין אמנם אם הביאם בתוך הסעודה שדעתו עוד לאכול פת והוא אוכל אותו שלא ללפת את הפת דפליגי כאן אמוראי בבבלי בזה פליגי גם בירושלמי וריב"ל סובר כר"ה ור"נ כאן וא"כ כשהי' דעתו לאכול פת שאז אין שם ברכה אחרונה כלל שהרי בהמ"ז פוטרתן בזה פליגי רבנן ור"י וסברי רבנן חביב עדיף אבל בשאין דעתו לאכול פת שאז צריך לברך אחריהן ברכה אחרונה ובברכה אחרונה ודאי צריך להקדים מין ז' מודו רבנן שגם בברכה ראשונה יקדים מין ז' שלא לחלק בחשיבות הפירות בין ברכה ראשונה לאחרונה ועל זה בא ר' אבא לחלוק ואמר צריך הוא לברך לבסוף שסובר כרב ששת שאפילו תוך הסעודה צריך לברך אחריהן וא"כ אם נימא דהיכי דאיכא ברכה אחרונה מודו רבנן לא משכחת פלוגתא דרבנן ור"י כלל דהרי לא משכחת ברכה ראשונה בלא ברכה אחרונה אם לא נימא דלא פליגי רק ברוצה לאכול פחות מכזית וזה דוחק לאוקמי דוקא בהכי אלא ודאי דבכל ענין פליגי רבנן ולא אזלינן בברכה ראשונה לענין ברכה בתר ברכה אחרונה כלל

שם ופליגי דר"ח דאמר ר"ח וכו' ובחולין דף קי"א ע"ב הגירסא דתני ר"ח ועיין בפ"י במה שכתב בתוס' בד"ה ויין פוטר וכו' ולענ"ד לא שם לבו להגירסא שבחולין

שם פת פוטר כל מיני מאכל נלע"ד דגם ר"ח לא אמר אלא באמצע אכילת פת אז הפת פוטר כל מיני מאכל אבל אם כבר סילק ידו לגמרי מהפת מודה ר"ח שצריך לברך דהרי בירושלמי איתא ר' חלבו רב הונא רב בשם ר' חייא רובה פת הבאה בכיסנין לאחר המזון טעונה ברכה לפני' ולאחרי' וא"כ גם יין שפוטר כל מיני משקין אף שמיירי אפילו שלא בשעת סעודה וכמו"ש התוס' בד"ה ויין וכו' מ"מ היינו משקין ששותה באמצע שתיית היין אבל אם סילק עצמו משתיית היין צריך לברך על המשקין. ודע דהא דאמרינן ופליגא דר' חייא היינו כל הני תלתא אמוראי דלעיל דהיינו רב הונא ור"נ ור"ש כולהו פליגי אדר' חייא דהרי בברכה ראשונה הושוו דצריכין ברכה לפניהן ור' חייא פוטר אפילו מברכה ראשונה ולפי זה הא דאמרינן בחולין דף קי"א ע"ב דרב הונא ורב חייא בר אשי דהוו יתבי וכו' דלמר אייתי לי' דגים שעלו וכו' ולמר אייתי לי' תאנים וענבים בתוך הסעודה דמר אמר אנא כר' חייא ס ל דתני ר"ח פת פוטרת כל מיני מאכל וכו' על כרחך דר' חייא בר אשי הוא דאמר אנא כר' חייא ס"ל דהרי רב הונא מבואר כאן דלית לי' דר' חייא ולפי זה תמיה לי' מה דאיתא בירושלמי הביאו הרא"ש והוא בירושלמי בתר האי רב בשם ר' חייא רובה שהבאתי לעיל ר' חנא אכיל תמרי עם פסתי' אמר לי' ר' חייא בר אשי פליג אתה על רבך שבקין בתר מזונא ואת מברך עליהון תחלה וסוף א"ל אינן עקר גניסתי עכ"ל הירושלמי וא"כ קשה הרי ר' חייא בר אשי גופי' שם במס' חולין אכל תאנים וענבים בתוך הסעודה ולא בירך ואמר אנא כר' חייא ס"ל וגם עוד קשה דהרי הוכחתי לעיל דר' חייא רובה שבירושלמי שהוא עצמן רבי חייא ובבלי ג"כ דוקא אחר שסילק ידו לגמרי מן הפת אמר בירושלמי שצריך ברכה אבל אם לא סילק ידו לגמרי מן הפת אז הפת פוטרת כל מיני מאכל אפילו אינו עקר סעודה וגם לא בא ללפת הפת וכיון דר' חנא בירושלמי אכל תמרי עם פסתי' הרי שעדיין לא סילק ידו מן הפת וא"כ מאי ארי' שהן עקר גניסתו וגם גוף שאלת ר' חייא בר בר אשי בירושלמי קשה קצת דכיון דאמר ל' שבקי' בתר מזונא ואת מברך עליהון וכו' א"כ מוכח דעתה שאוכל אותם באמצע מזונא אין צריכין ברכה וא"כ למה ישבקני' והנלע"ד ע"פי מה שפלפל המג"א בס"ס רט"ו כשמביאם לו פירות באמצע סעודתו בשבת אם רשאי להניחם עד אחר סעודתו לברך עליהם להשלים מאה ברכות אם זה מקרי גורם ברכה שאינה צריכה ועובר משום לא תשא עיין שם והנלע"ד דהך עובדא דבירושלמי דאכל תמרי עם פשתי' בשבת הוה עובדא והנה לשאול למה לא הניחם עד אחר ברכת המזון אין זו שאלה כיון שדרכם הי' להשהות הרבה בין גמר סעודה לברכת המזון בין כך תעבור תאוה שלו לאכילת פירות הללו אבל שאל אותו ר' חייא בר אשי למה לא הניחם עד בתר מזונא כדי שיברך עליהם תקלה וסוף להשלים מאה ברכות אלא ודאי שאתה סובר שגם אחר שסילק ידו מן הפת אפ"ה הפת פוטרת וא"כ פליג אתה על רבך דהיינו רב בשם ור' חייא רובה שאפילו פת הבא בכסנין לאחר המזון טעון ברכה לפני' ולאחרי' והשיב לו שהן עקר גניסתו ולכך הוא אוכלם עתה עם פתו

רש"י ד"ה והשני לארץ וכו' זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורימונים וכו' הנה שבקי' רש"י לגפן דלכאורה גם מגפן חשיב רימון שהרי הרימון שני לארץ וגפן שלישי לארץ והמהרש"א הרגיש בזה ונלע"ד דעכ"פ יש מינין השוים במעלה מדאיצטרך שני פעמים ארץ ולא סדרן שבעתנה תכופים זה אחר זה על סדר חשיבתן אלא ודאי דרצה הכתוב איזה מינין מהנה להשוותן ויש בידינו לומר דארץ בתרא שקול כמו ארץ קמא וחטה וזית וכן שעורה ותמרים שוים במעלה וגם יש בידינו דודאי