צל"ח ברכות קכו

לה בד"א בשצנון עקר אבל אין הצנון עקר וכן בשני מינין שברכותיהן שוות מברך על איזה מהן שירצה ר"י אמר מברך על הזית שהוא ממין שבעה ואמנם אכתי קשה לדעת המיתיבי שלא אסיק אדעתא כלל לומר חסורי מחסרא ומוקי פלוגתייהו רק בצנון וזית א"כ למה לי' לר"י למיהב טעמא שהוא ממי שבעה ותיפוק לי' כיון דס"ל לר"י שאין הצנון פוטר הזית ממין זית שהוא בפה"ע קודם לצנון שהוא בפה"א וצריך לומר שהי' סובר דגם ר"י סובר דבפה"א פוטר את ברכת בפה"ע אפילו בשני מינין רק בזית שהוא מין שבעה אינו בדין שיפטר בברכת דבר שאינו ממין שבעה ועיין לקמן בדברינו בדברי התוס' בד"ה מתיבי ועיין בדברינו בדברי הגמרא לתרץ לשון אי הכי

בא"ד היינו לפי המסקנא וכו' דברי התוס' בזה סתומים שאם למ"ד בברכותיהן שוות פליגי מוכח דבפה"ע לא עדיפא מבפה"א ולמ"ד דגם באין ברכותיהן שוות פליגי אין לנו הכרע בזה מהי תיתי לחדש פלוגתא חדשה בזה ועל מה סמך בה"ג לחדש דבפה"ע עדיף מבפה"א וגם מה דסיימו וקיי"ל כר' יהודה וכו' מה ענין זה לדינו של בה"ג ואטו אם הי' קיי"ל כרבנן הי' נדחה דינו של בעה"ג ונראה דעקר קושיית התוס' מתחלה שהקשו וא"ת הא אמרינן בעובדא דב"ק וכו' ומאי קושיא ודלמא הא דבפה"א חשוב טפי משהכל היינו באין שום אחד חביב מן השני אז מעלת הברכה פרטית קודמת אבל כאן דאמרינן באין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וכו' היינו החביב לו וכמו"ש התוס' בתחלת הדבור דיברך על איזה שירצה תחלה היינו החביב וצריך לומר דקושיית התוס' היא שהרי לעיל בעובדא דב"ק אמרינן דמברך סבר שלקות ופרגית שהכל הלכך חביב עדיף ומלגלג סבר פרגית שהכל ושלקות בפה"א לכך פירא עדיף הרי דשם הפרגיות הי' חביב ואפ"ה אם שלקות בפה"א פירא עדיף וא"כ הוה סוגיא דלעיל דלא כמאן דהרי באין ברכותיהן שוות רבנן ור"י תרווייהו סברי דחביב קודם ולכך הוכרחו לחדש דבפה"ע נגד בפה"א לא מקרי פרטית ומיירי כאן בפרי האדמה ופה"ע אבל בעל ה"ג אזיל למסקנא דגם באין ברכותיהן שוות פליגי ור' יהודה סובר דחשיבות שבעת המינין דוחה את החביב אף לענין להקדים ורבנן סברי דחביב קודם וא"כ איכא למימר דכשם שמעלת שבעת המינין דוחה מעלת החביב אף לענין להקדים ה"נ דוחה מעלת ברכה פרטית את שאינה פרטית אף שהוא חביב ואזלא סוגיא דלעיל כר"י דהלכתא כוותי' אבל בעסק פרטית גם פה"ע נקרא פרטית נגד פה"א

ד"ה מיתיבי וכו' עיין מהרש"א ומהרש"ל ובאמת דברי התוס' מגומגמים מאד כמו שתראה במה שתמה מהרש"א על דבריהם ועוד יש לי לדקדק וכ"ש קליות שהוא ג"כ משבעת המינין דמברך עליהן בפה"א לפטור התפוחים וכו' וקשיא מאי ארי' תפוחים הרי אפילו שיפטרו קליות זיתים הוא ג"כ ק"ו שאם פוטר צנון שאינו משבעת המינין את הזיתים שהוא משבעת המינין ק"ו אם שניהם הם משבעת המינין וגם עקר דבריהם לא ידעתי מה חידשו בזה ומי הוא שיעלם ממנו דבר זה שאם צנון פוטר בפה"ע שגם קליות פוטרים דמה גריעותא דקליות מצנון ונלע"ד דזה ודאי דמה שכתבו לפטור התפוחים הוא הדין הזיתים וכמו"ש ואמנם החידוש שחידשו בזה לדעת המתיבי הוא ע"פי מ"ש לעיל על דברי בעה"ג דקשה לדעת המתיבי דלא אסיק אדעתא דחסורי מחסרא א"כ למה לי' לר"י למיהב טעמא שהוא מין שבעה כיון דס"ל לר"י שאין הצנון פוטר הזית ממילא זית שהוא בפה"ע קודם לצנון שהוא בפה"א ומכח קושיא זו הי' מקום לדחות דברי בעה"ב וכתבתי לעיל לתרץ דבריו ולדעת המיתיבי גם ר"י מודה לחכמים דמברך על פה"א ופוטר פה"ע אלא דזית כיון שהוא משבעת המינין אינו בדין שיפטרנו צנון שאינו משבעת המינין אבל בשניהם משבעת המינין או שניהם אינן משבעת המינין גם לר"י מברך בפה"א ופוטר בפה"ע וזהו כוונת התוספת כאן ופריך אלמא דמברך בפה"א וכו' ואפילו ר"י לא פליג אלא משום דצנון אינו משבעת המינין וזית הוא משבעת המינין אבל אם שניהם משבעת המינין או שניהם אינן משבעת המינין מודה ר"י וק"ו קליות שהוא משבעת המינין שפוטר תפוחים ואף שאין נ"מ בכל זה לדינא שהרי בין למ"ד מחלוקת בברכותיהן שוות ובין למ"ד אף בשאין ברכותיהן שוות מ"מ נדחו דברי המיתיבי ואין בפה"א פוטר בפה"ע בשני מינין וברייתא מוקמינן בחסורי מחסרא לכל מר כדאית לי' ובאשר ביארתי מ"מ כתבו התוס' דברים הללו שלא נצטרך לדחות דברי בעה"ג ולכך סיימו לפי גרסת מהרש"א בדבריהם שצריך להנהיג כה"ג וכו' ואמנם בסיום דבריהם תפוחים וקליות נלע"ד שצ"ל תפוחים וצנון דבתפוחים וקליות גם בעה"ג מודה דשבעת המינין קודם לברכה פרטית ובעה"ג מיירי היכי דשניהן אינן משבעת המינין ועיין מהרש"ל

ד"ה אר"י להקדים וכו' פירש"י והר"י לפי גרסא זו וכו' ולענ"ד אדרבה דברי רש"י נוטים לדברי רבי שמעי' דהרי רש"י סיים בד"ה דאמר ר"י וכו' ורבנן לית להו דר"י במקום חביב וכו' הרי מפורש בדברי רש"י דהיכי דליכא חביב גם רבנן ס"ל דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ואמנם דברי ר' יצחק עצמו הי' נראה לרש"י דאפי' במקום חביב קאמר מדאמר כל המוקדם בפסוק רצונו אפילו אינו חביב דאל"כ הי' לו לומר המוקדם בפסוק ומדאמר כל המוקדם כללא כייל אפי' אינו חביב ובזה גם הך ולא נהירא שסיימו התוס' לדחות דברי רבינו שמעיה אינו דוחה דברי רש"י

ע"ב רב חסדא ורב המנונא הוי יתבי בסעודתא וכו' ויש לדקדק למה הוצרך כאן למימר דהוי יתבי בסעודתא ומתוך כך צריכין אנו לדברי התוס' בד"ה אייתי לקמייהו שלא ללפת בהן את הפת היו וכל זה אינו מן הצורך לסוגיא דהכא שרצה רק להודיענו דארץ בתרא הפסיק את הסדר והי' די באמרו ר"ח ור"ה הוי יתבי ואייתו לקמייהו תמרי ורמוני והנלע"ד בזה דהתוס' בעמוד הקודם. בד"ה אמר ר' ירמי' כתבו לדחות דברי רבינו שמעי' דמוקי דברי ר' יצחק דכל המוקדם דוקא באין חביבין זה מזה דא"כ מה אמר לו ר"ה ולא סבר מר וכו ודלמא לר"ה תמרי חביבין יותר מרימוני ולענ"ד נראה לקיים דברי רבינו שמע' דמעלת חביב שייך במי שבירך רק לעצמו אבל במברך להוציא אחרים אם זה המברך חביב לו מין זה שמא להאחר חביב מין אחר ובשלמא בתרי מיני ששוים במעלתם אז אם המברך חביב לו מין אחד בודאי אף שמוציא גם אחר שעמו ידי חובת הברכה ולאחר חביב מין השני מ"מ הוא מברך על החביב עליו דמאי אולמא דחברי' יותר ממנו אבל אם יש למין אחד מעלה על מין השני שאיהו מוקדם בפסוק אף דמעלת החביב דוחה מעלת ההקדמה בפסוק לרבנן היינו ביחיד לעצמי אבל בשנים המסובים ולזה חביב מין זה ולזה חביב השני שבקינן מעלת החביב שאינו שוה לכלם ואזלינן בתר מעלת ההקדמ' בפסוק דשוה לכל המסובי' ושפיר קאמר לי' ר"ח ולא ס"ל למר וכו' אלא דהיא גופא קשיא דאיך יכול זה להוציא את חבירו בפירות לדעת הראב"ד הביאו רמ"א בסי' רי"ג סעיף א' בהג"ה דלכל שאר דברים חוץ מפת ויין אפילו הסיבה לא מהני ולתרץ זה הקדים כאן דהוי יתבי בסעודתא ומיגו דמהני המסיבה לפת מהני נמי לפירות ועיין שם במג"א ס"ק ה' וכיון דמיירי בתוך הסעודה צריכין אנו לדברי התוס' שלא באו ללפת את הפת ובזה יש לתרץ קושיית התוס' לעיל בד"ה אבל בשאין ברכותיהן שוות וכו' שהקשו וא"ת והא אמרינן בעובדא דב"ק דברכת בפה"א חשיב טפי משהכל וכו' עיין בדבריהם והנה פירשנו לעיל בדברינו בדבור ההוא כוונת קושייתם דשם משמע דמעלת ברכה מבוררת עדיף מחביב ולפי מה שכתבנו כאן אין כאן קושיא דרבנן ור"י דמשנתינו מיירי ביחיד המברך לעצמו וכדמוכח מלשון המשנה היו לפניו הרבה מינין ולכך באין ברכותיהן שוות דברי הכל דחביב קודם אבל לעיל בעובדא היו המסובים שלשה ואם להמברך הי' חביב פרגיות לחבירו הי' חביב שלקות ולכך דוחה מעלת הברכה פרטית השוה לכלם את מעלת החביב שאינו שוה לכלם והא דמסיק שם במסקנא דעובדא דב"ק דמברך סבר חביב עדיף ומלגלג סבר כרוב עדיף דזיין היינו דמעלת זיין לא נזכר בדברי שום תנא לכך לא חשיב מעלה זו אצל המברך כלל לדחות את החביב לו אף שאינו חביב לחבירו

שם בריך אתמרי ברישא לשון ברישא אינו מדוקדק דהרי תמרי ורמוני שוים בברכותיהן בפה"ע וכיון דבירך אחדא מפטר אידך ואיך שייך ברישא וכך הוה לי' לגמרא למימר בריך אתמרי ונראה דהך ברישא אתי להורות דרק הברכה