צל"ח ברכות קב

מ"מ דהרי המקשה הי' סבור מדכתיב ולחם לבב אנוש יסעד מכלל משמח לחוד ולא סעיד וא"כ כיון דלא סעיד איננו מזון ואי אפשר לברך עליו בורא מ"מ ועכ"פ כיון דאשתני לעלויא לא סגי דלא להעלותו בברכה לעלויא משאר פירות האילן לכך הוצרכו לקבוע לו ברכה פרטית לעצמו בורא פה"ג לכך הוצרך להביא מימרא דהני אמוראי שאמרו בפירוש דשמן מברך עליו בפה"ע הרי דלא אהני לי' מידי מה דאשתני לעלויא וא"כ מ"ש יין

אמנם לפי מה שפירש רש"י לקמן בד"ה סעיד חשיב טפי ממזון וא"כ מצד הפסוק ויין ישמח ולחם יסעד אפילו לפי דעת המקשה שהי' סבור למעוטי מהאי קרא דחמרא לא סעיד מ"מ אכתי דלא סעיד שמענו אבל דלא אקרי מזון לא שמענו מהך קרא ומצד הסברה החיצונית ג"כ קשה לומר דשמן יהי' נקרא מזון ולא יין וממילא נסתר פירוש הנזכר וא"כ הדק"ל למה לא הוכיח ממשנתינו דשמן לא אשתני לברכה. והפני יושע רצה ליישב דבמשנתינו איכא למימר תני ושייר כי היכי דשייר בורא מ"מ ואני אומר דבורא מ"מ לאו שיורא הוא וכמו"ש דמשנתינו לא חשבה לחוץ אלא ברכה פרטית לעצמו אבל בורא מ"מ כיון דכייל כל חמשת המינין לא חשיב ברכה פרטית. ומ"ש עוד הפ"י דממשנתינו הוה אמינא דעל שמן אינו מברך כלל משום דלא חזי לשתי' כדאמרינן בסמוך אומר אני אם המסיק הזה אסיק אדעתא דמחמת דלא חזי לשתי' יוגרע ברכתו לגמרי שלא יברך עליו כלל א"כ ק"ו שיש בידינו לומר דעכ"פ לא יעלה במעלת הברכה משאר הפירות ודי דתהני לי' שינוי לעילויא שלא יפסיד הברכה לגמרי ודי שיברך כמו על שאר פירות וא"כ גם מכח מימרות דהני אמוראי ג"כ לא הקשה כלום אלא ודאי מה דאמרינן לקמן מהו דתימא לא לברך עליו היינו שמואל ור' יוחנן איצטרכו לומר דמברכין עליו שלא יטעה אדם לומר שאין מברכין עליו אבל לומר זה לסבר' אמיתית שירד בשביל זה ממדרגתו הראוי' לו ע"פי שינוייו לעילויא אי אפשר ולכך הקשה מ"ש יין וכו' וא"כ הדק"ל לותיב ממשנתינו. ונראה דאי ממשנתינו הוה אמינא דודאי גם על שמן מברכין ברכה פרטית ומשנתינו לא הוצרכה להזכירו דק"ו הוא מיין שהרי יין הוא שלישי לארץ ומועיל לו שינוייו לעלויא לקבוע לו ברכה לעצמו שמן שהוא ראשון לארץ (עיין לקמן דף מ"א ע"ב) אינו דין שיועיל לו שינוי לעילויא לקבוע ברכה לעצמו ואף דגם חטה הוא ראשון לארץ ואף עפי"כ קתני במשנתינו חוץ מן הפת משום דפת עלה שני מדרגות מפרי האדמה ומבורא מ"מ להמוציא ועוד דפת כולל גם פת כוסמין וש"ש ושיפון שאינו משבעת המינין כלל. ולכך הוצרך להביא מהני אמוראי שאמרו בפירוש שמברכין על השמן בפה"ע והנה מ"ש דשמן הוא ק"ו מיין ואף דבאמת יין לענין ברכה קודם לזית כמבואר בסימן רי"א סעיף ד' בהג"ה ובמג"א סוף הסימן שם היינו לפי שיין קובע ברכה לעצמו וזית אינו קובע ברכה לעצמו ולכן ברכת בפה"ג הוה ברכה חשובה יותר אבל שמן זית אי הוה קובע ברכה לעצמו הוה באמת קודם ליין מטעם שהוא ראשון לארץ

שם דתניא השותה שמן של תרומה וכו' מסוגיא דכאן דפריך מדין קרן וחומש על ברכה מכלל שכל דבר שמברך עליו ואין לו דין מזיק לענין ברכה ג"כ אין לו דין מזיק לענין תרומה ומשלם קרן וחומש ומכאן פליאה נשגבה על הראב"ד בפ' יו"ד מהל' תרומות הלכה ז' שפסק הרמב"ם הכוסס את החטה משלם קרן וחומש והשיג עליו הראב"ד וזה לשונו א"א פלוגתא דרבי ורבנן הוא ורבי הוא דס"ל הכי וקיי"ל כרבנן ואע"ג דמברכין עלי' בפה"א אפשר דלענין תרומה מזיק הוא עכ"ל הראב"ד והכ"מ נדחק שם מאוד ואני תמה דעל כרחך קיי"ל כרבי דלרבנן נסתר קושיית הגמרא דמה בכך דלענין תרומה מזיק הוא אעפי"כ לענין ברכה מברכין עליו אלא ודאי שאי אפשר לחלק בין הפרקים ומה שהוא חשוב מזיק לענין חומש חשיב ג"כ מזיק לענין ברכה ורבנן דרב' דס"ל בכוסס החטה שאינו משלם קרן וחומש הכי נמי ס"ל שהכוסס את החטה אינו מברך עליו וכיון דאנן קיי"ל דכוסס החטה מברך בפה"א כמפורש לקמן דף ל"ז ע"א ה"כ קיי"ל כרבי דמשלם קרן וחומש ודברי הראב"ד תמוהים אצלי

שם הסך שמן של תרומה וכו' הא דהביא סיפא דברייתא שאין בה צורך לקושייתו היינו משום דמרישא דברייתא לחוד הוה מצינן למדחי שאין הטעם שאינו משלם חומש משום דהיא מזיק רק הטעם דגבי תרומה כתיב כי יאכל ואמרינן פרט לשותה והי' צריך להביא משנה דפרק וי"ו דתרומות דתנן בהדיא אחד האוכל ואחד השותה ולכן הביא סיפא דהסך משלם קרן וחומש והרי עקר חיוב של הסך הוא משום דסיכה כשתיה וא"כ למה שותה פטור אלא על כרחך משום דמזיק. כך עלה לפני בתחלת הרעיון אבל הדרנא בי דגם מרישא לחוד אי אפשר לפרש דכי יאכל דכתיב בתרומה הוא למעוטי שותה דא"כ למה נקט בברייתא שמן הוה ל' למתני סתם השותה תרומה משלם הקרן ואינו משלם חומש ומדפירטה הברייתא שמן מכלל דשאי שותה חייב חומש ואמנם הנלע"ד דאי מרישא לחוד הוה אמינא שהטעם משום דאין משקין היוצא מן האוכל כאוכל בתרומה ואל תתמה שהרי לא נתפרש בתורה בתרומה דמשקין היוצאין מהן כמותן אלא דילפינן לה מביכורים ובזה לא הוה קשה לן דנתני סתם השותה משקין של תרומה משום דאי הוה תני סתם הוה מוקמינן לה דוקא בשאר פירות דגם ע"פ האמת אינו משלם חומש דבשאר פירות אין משקין היוצאין מהן כמותן דקיי"ל כר' יהושע במשנה ב' פי"א דתרומות לכך קמ"ל שמן דאפילו בזיתים וענבים ג"כ אין משקין כיוצא בהן והא דנקט שמן ולא נקט יין היינו משום דעכ"פ צריך לפרט דבר פרטי מה לי אם אחז שמן או אם הי' אוחז בלשונו יין וחדא מנייהו נקט לכך הביא סיפא דהסך חייב א"כ חזינן דחייב על משקין היוצא מזיתים וא"כ הא דשותה פטור על כרחך משום מזיק הוא

רש"י ד"ה סעיד חשיב טפי ממזון ויש לדקדק מי הכריחו לרש"י לפרש שהוא יותר ממזון והרי די לנו אם סעיד הוא רק כמו מזון ג"כ ראוי ליתן לו עילוי וחשיבת ליין יותר משמן דהרי מתחלה קמשני לי' חמרא זיין והקשה לו מימרא דרב הונא והוכיח לו דגם שמן זיין אבל עכ"פ מזון לא אקרי ודי ליתן ליין מעלה שהוא מזון ולמה החשיבו רש"י יותר ממזון אך רש"י הוכיח זה מדברי הגמרא דפריך אי הכי נבריך עלי' שלש ברכות וכו' ואי ס"ד דסעיד היינו רק מזון א"כ מדוע לא קשיא לי' על כל חמשת המינין דודאי איקרו מזון שהרי מברכין עלייהו במ"מ ולא קשיא לי' דנבריך עלייהו שלש ברכות ולמה קשיא לי' על היין ואין לומר משום דיין משמח ג"כ דודאי השמחה אינה שייכא להברכה וכן משמע מפירוש רש"י בד"ה אי הכי דזין וסעיד וכו' הרי שלא פירש דמשמח וסעיד שהשמחה אינה מועיל להברכה וא"כ אם סעיד היינו רק מזון ואפ"ה קשיא לי' שיברך ג ברכות א"כ תקשי לי' על החמשת המינין ולא עוד אלא שעל חמש המינין אינו מועיל מה דמתרץ דלא קבעי סעודה עליו שעל חמשת המינין ודאי קבעי סעודה כמפורש בעירובין דף למ"ד ע"א בתוס' בד"ה לימא לכך פירש רש"י דסעיד חשיב טפי ממזון ובזה הוא דשייך להקשות דנבריך עליו ג' ברכות אבל חמשת המינין אע"ג שהם מזון מ"מ כיון דלא סעדי אין לברך עלייהו שלש ברכות אלא שאם העלינו מרפא לדברי רש"י אכתי תסוב הקושיא על הגמרא דמי הכריחו להמתרץ לחדש דחמרא סעיד ומתוך כך מוכרח הוא לדחוקי בקרא דיין ישמח וגומר ולדחוקי בהא דרבא דשתי חמרא במעלי פסחא ולחלק בין טובא לפורתא הוה לי' רק לתרץ דחמרא איקרי מזון ושמן לא איקרי מזון והי' ניצול מכל קושית הללו לדעת הרא"ש בע"פ דמותר לאכול תבשיל מחמשת המינין בע"פ ועיין בחידושינו בע"פ דף ק"ז ע"ב

והי' עולה על דעתי דעד כאן לא נדחק רב הונא להוציא המשנה דערובין דתנן הנודר מן המזון ולאוקמי באומר כל הזן עלי אלא לתרוצי אליבא דרב ושמואל דלא תהוי תיובתא עלייהו גמי מהא אבל כיון דבאמת נדחה מימרא דרב ושמואל ונשארו בתיובתא לקמן דף ל"ז ע"א א"כ שוב המשנה נשארת על משמעותה דהנודר מן המזון היינו באומר כל המזון עלי ואפ"ה תנן שאינו מותר אלא במים ומלח וא"ב מוכח דכל שאר מילי וגם שמן אקרי מזון וכיון דגם ר' יוחנן אמר דעל שמן מברך בפה"ע ולדידי' תנן בעירובין מזון הוצרך יתרץ דעלוי' דיין נגד שמן הוא דחמרא סעיד ומשחא לא סעיד דתירץ זה ניחא בין לר' יוחנן ובין לשמואל: