צל"ח ביצה נב

להשמיט ובהל' כלאים פ"י הל' י"ד לענין איסור כלאים הביא טעם זה וכ' וכן הפרוכת שהיא כלאים אם היתה רכה אסורה שמא יסמך לה השמש ותעלה על בשרו ואם היתה קשה שאינה נכרכת מותרת אבל לענין קבלת טומאה לא מצאת טעם זה בכל הלכות כלים אבל קבלת טומאה שפיר נזכר בדבריו בפרק ך"ז מהל' כלים הל' י"ב ג' סדינין הם העשוי לשכיבה טמא מדרס והעשוי לפרוכת טמא טומאת מת וכו' ולא חילק בין קשה לרכה ובין תלוי בגבוה או לא זה הנלע"ד לדעת רבינו ולדעת בה"ג אין הוילון מקבל טומאה אלא בתלוי למטה מקומת אדם ואף שהיא הלכתא למשיחא לא נמנעתי מלכתוב הנלע"ד. דף ט"ו ע"א ה"ק כל שניאותין בו בחול וכו' הרמב"ם בפ"ה הל' ו' הביא כלל זה וכתב כל שניאותין בו אפי' בחול אעפ"י שאין ניאותין בו ביו"ט כגון תפילין מותר לשלחן וכו' אבל לא הזכיר איסו' סנדל המסומ' שהרי גם הוא בכלל דבר שניאותין בו בחול ואעפ"כ אסו' לשלחו ביו"ט כמפורש במשנתינו וכאשר בינותי בספרי' בספר שיורי כנ"הג הביא בשם הסמ"ק שסנד' המסומ' מותר לשלחו ביו"ט ותמ' שהוא נגדה שנתינו והאריך בזה הרבה ושוב ראיתי בספר שער המלך בפ"ה מהל' יו"ט הביא דבריו והאריך ג"כ ואמנם דבריהם לדחות דברי אביי דאמר בשמעתין דסנדל המסומ' מותר לטלטלו ואסו' לשלחו ולא כן דעת סוגיית התלמו' רק שזה תלוי בזה דמשנתינו אתי' כר"א ב"ש בשב' ס' ע"ב שאוסר לטלטל אפי' לצורך גופו ולכן אסו' לשלחו אבל לת"ק שם לטלטלו מות' לשלחו וכיון שם שאין הלכה כרא"בש נדחית משנתינו מהלכה ואני תמה אם איתא שזה תלוי בזה א"כ למה נתן התנא סימן במה שניאותין בחול ה"ל למימר זה הכלל כל שאסו' לטלטלו אסור לשלחו וג"כ הוה מרבינין תפילין שתפילין ודאי מותר לטלטל' לצורך גופו ומקומו דלא גרע מכלי שמלאכתו לאיסור ועוד תבוא' יוכיח שתבוא' ודאי מות' לטלטלו כמו ששנינו בר"פ מפנין ורק תבואה שהני' לאוצר יש פלוגת' דר"י ור"ש אבל אם אינו פתיח' האוצר תחלה לדברי הכל מותר לטלטלו כמבוא' שם בפר' מפנין ואפ"ה אסור לשלחו ביו"ט לרוב הפוסקי' ואפי' להרי"ף דפירש הרא"ש דעתו דפסק כר"ש הרי ר"ש עצמו לא התיר אלא משום שיכול ליהנות ממנו בו ביום חטין לעשות לודיות וכו' וא"כ איך יהי' סנדל המסומר עדיף מתבואה ולכן אי דעתי נוחה מדבריהם בזה ואמנם אני תמה על הרעש שהרעישו על הסמ"ק ולמה לא הרעישו על רבינו הגדול הרמב"ם שהשמיט דין זה שסנדל המסומר אסור לשלחו. ולענ"ד דהרמב"ם לא הוצרך להזכירו דז"ל הרמב"ם וכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו"ט אין משלחין אותו בי"ט כיצד אין משלחין ביו"ט תבואה לפי שאין ניאותין בה בחול אא"כ טחן ואסור לטחון ביו"ט עכ"ל הרמב"ם והנה מה הוא ניאותו של הסנדל הוא שנועלו ברגליו וסנדל המסומר אי אפשר להיות ניאותין בו בחול אא"כ עושה מעשה שאסור ביו"ט דהיינו לנועלו והרי הוא כמו תבואה ואסור לשלחו בי"ט וגם למדנו מזה שכל הכלים שמלאכתן לאיסור אף שמותר לטלטלם ביו"ט אסור לשלחו שהרי ניאותו של זה לעשות בו מלאכתו והרי דבר זה אסור לעשותו ביו"ט ומה שנינו במשנתינו סנדל המסומר ולא שנינו סתם שאין שולחין כלי שמלאכתו לאיסור היינו דהיא גופה קמ"ל דמותר לטלטלו וכמו שאמר אביי וגם היא גופה קמ"ל לסנדל המסומר אסור לצאת בו בי"ט דבמשנה פרק במה אשה לא שנינו אלא שאין יוצאין בו בשבת ושם דף ס' פריך בגמר' ביו"ט לשתרי אלמה תנן משלחין כלים ביו"ט אבל לא סנדל המסומר וכו' אלמא דגוף איסור נעילת סנדל מסומר ביו"ט לא שמעינן אלא ממשנה זו:

ויצא לנו עוד מדברינו דלהרמב"ם אף דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין מ"מ אין איסור בהנחתן בשבת ויו"ט וכן משמע לשון הרמב"ם בפ"ד מהל' תפילין הלכה יו"ד כתב זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר מר מימי' ימימה וכו' וכן שבתות וי"ט אינן זמן תפילין שנאמר והיו לאות ושבתות וי"ט הן עצמן אות ובהל' י"א כתב וכל המניח תפילין לכתחלה אחר שתשקע החמ' עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה מימים ימימה עכ"ל הרמב"ם הרי שעל מי שמניח כת' שעוב' בלאו אבל לא הזכיר שמי שמניחן בשבת או ביו"ט שעובר בעשה או שעושה שום איסור והיינו משום שלענין לילה כתיב ושמרת וכל השמר הוא ל"ת אבל לענין דדרשינן והיו לאות יצאו שבתות יו"ט שהן עצמן אות היינו שכיון שהם עצמן אות אין צורך להם באות של תפילין אבל איסו' לא מצינו ודי שדרשינן שא"צ אות ואין מצוה בהנחתן אבל גם איסור ליכא:

ובגוף התמי' שתמהו על הסמ"ק שהתיר לשלחו ביו"ט אני אחר מחילת כבודם תמה על תמיהתם והרי שם במס' שבת דף ס' פריך ביו"ט ביו"ט לשתרי אלמא תנן וכו' בשבת מ"מ דאיכא כנופיא בי"ט נמי איכא כנופיא כו' ואפי' לר' חנינא בן עקיבא דאמר לא אמרו אלא בירדן ובספינה כמעשה שהי' ה"מ ירדן דשאני משאר נהרות אבל יו"ט ושבת כי הדדי נינהו דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא א"נ בלבד וכתבו שם התוס' בד"ה אין בין יו"ט וכו' ואע"פ דבפ' משילין ובפרק כל הכלים מוקמינן לה כב"ש דאי כב"ה הא אמרי מתוך שהותרה וכו' מ"מ דמי טפי יו"ט לשבת וכו' יעו"ש בתוס' וא"כ אפשר דעת הסמ"ק שלא כסבר' התוס' ובאמת מוקמינן גם הך משנה דסנדל המסומר ביו"ט כב"ש ואל תתמה דנוקים סתמא כב"ש שהרי גם הך דאין בין יו"ט לשבת סתמא היא ומוקמינן לה כב"ש אבל לב"ה לא נאסר יציאה בסנדל המסומר בי"ט וכיון שמותר לצאת בו ביו"ט הרי ניאותין בו ביו"ט ופשיטא שמות' לשלחו ואף שלכאורה לא צריכנא להך דאין בין יו"ט לשבת אלא לר"ח ב"ע דאמר לא אסרו אלא ירדן כמעשה שהיה הרי בפ' חומר בקודש דף ך"ג ע"א משמע דהלכה כרחב"ע וכ"פ הרמב"ם בפרק י"ב מאה"ט הל"ג ודע דבפ"י מהל' פרה אדומה הל' ב' משמע דפוסק דלא כר"ח ב"ע ודבריו סותרים לדבריו בפי"ב מאה"ט ולא ראיתי שהרגישו בזה נושאי כליו ואין כאן מקום להאריך בזה:

שם שניאותין בו בחול והקשה מהר"ם שיף דאכתי קשיא רישא שהרי תנן והן לצורך המועד. וכן קשה על אביי למה הקשה מסיפא ולא הקשה מרישא ונראה דרישא איכא למימר דהאי וכן לצורך המועד רק על כלאים קאי דבזה התנה והן לצורך המועד דהיינו בקשין אבל ברכין אסור משום שיאמר מדשלחן לו ביו"ט ש"מ דמותרים להשתמש בהן אבל בתפילין שאף שאינן לצורך המועד מ"מ כיון שאין אסור בהנחתן ואין כאן מכשול איסו' לא בעינן לצורך המועד ובהג"ה אשרי בשם א"ז הקשה ג"כ קושיא זו דהא לצורך המועד תנן ותירוץ דמועד היינו חו"המ וכן מה דקאמר שניאותין בו בחול היינו חו"המ ובעיני קשה לפרש כן דא"כ משמע דוקא מה שהוא לצורך חו"המ התירו לשלחו ביו"ט אבל אם אינו לצורך חו"המ אף שהוא לצורך אחר י"ט אין משלחין א"כ בימים אחרונים של פסח וסוכת וכן בחג השבועו' ובר"ה שאין שם שייכות צורך חוה"מ יהיה אסור לשלוח תפילין וזה הוא חידוש אשר לא שמענו בדברי יתר הפוסקים וגם בגמ' אמרו סתם דר"ש שרי לשדורי תפילין ביומא טבא:

שם הי' בא בדרך וכו' לפי פי' התוס' מיירי בחול ואידך דקודש עליו היום מיירי בע"ש ובחדא קמ"ל דלילא לאו זמן תפילין ובחדא קמ"ל דשבת לאו זמן תפילין עיין בתוס' ד"ה הי' בא וכו' ואמנם קשה הלא כשקידש עליו היום ממילא הוא לילה ומה נפקא לן באותו שעה אם שבת זמן תפילין או לא הלא בלא"ה אז שוב לאו זמן תפילין מצד שהוא לילה וצ"ל דאף קודם הליל' אם קידש עליו היום שקובלו הציבור שבת עליה' צריך להניח ידו עליה' כי שוב הוא קדוש' שבת ולאו זמן תפילין הוא ואלמל' דברי התוס' הייתי אומר דברישא קמ"ל שאפי' בחול שאפשר לו לחלצם וליטלם בידו אפ"ה א"צ לחלצ' ודי בהנחת ידו עליהם ובסיפ' קמ"ל דאפי' בשבת רשאי לילך כשהם בראשו להוציאם דרך מלבוש דהוה העברה כלאחר יד ונקט בריש' בא בדרך לפמ"ש התוס' דלכך אינו מביא אותם בידו דדלמא משתלפי מידו אפשר דהיינו דוקא כשבא בדרך דטרדת הדרך עליו חיישינן דלמא משתלפי אבל כשהוא בבה"מ ושקעה חמה אז בחול אפשר דחייב לחלצם לגמרי ולטלם בידו אבל בסיפי' דמיירי בקידש עליו היום שאז אינו רשאי להביאם כי אם דרך מלבוש נקט היה יושב בבה"מ:

ולפירש"י דגם הי' בא בדרך מיירי בע"ש אפשר דנקט דאם הי' בדרך שאז הוא יחידי אינו רשאי לקבל שבת עד שקיעת החמה כי למה יקדי' שב' ולהיות התפילין בראשו בשב' ואולי טרם תשקע החמה יבוא לעיר ויחלצם ובסיפ' דמיירי ביושב בבבה"מ שאז הוא תוך קהל ועד ומשעה שתקעו תקיעות האחרונות חל תוספות שבת נקט וקידש עליו היו"ה:

והרמב"ן במלחמות הסכים לפירש"י שהוא גם כן שיטת הרי"ף והוכיח דאל"כ אלא דרישא מיירי בחול למה לא יחלצם לגמרי ויטלם בידו והנה אני אומר לו ולטעמיך דמחמת איסור שבת אינו נוטלם בידו תוצא עד שלא יגיע לבית הסמוך לחומה אבל משהגיע לבית הסמוך לחומה שאז כבר הוא תוך העיר למה התיר לי אביי להחזיקם בראשו עד שמגיע לביתו ממש ולומר דאביי מיירי שביתו הוא בעיר פרוצה שאין לה חומה או בעיר שלא נשתתפו ולא עירבו שיתופי מבואות ועירובי חצירות א"כ קשה מי הכריחו לחלק דברייתא במנטרן ואביי מיירי בלא מנטרן נימא דהכל מיירי בלא מנטרן וברייתא מיירי בעיר חומה ובנשתתפו ועירבו לכך מניח ידו עליה' עד בית הסמוך לחומ' ומשם והלאה עד ביתו מחויב לחלצם ולטלם בידו ואביי מיירי במקום שאין שם שיתוף ועירוב לכך מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו ממש ונראה דא"כ למה הזכיר הברייתא בית כלל והוה לברייתא למתני מניח ידו עליהם עד שמגיע לתוך העיר ומדנקט בית ש"מ שהכוונה ששם יתן התפילין לבית ההוא ג':

סליק פרק ראשון פרק שני ע"ב משנה אבל מבשל הוא ליו"ט וכו' לכאורה היא משנה שא"צ כיון שמיירי בלא הערמא א"כ פשיטא שמה שהותיר מותר לשבת ואטו שבת גרע מיום חול ונראה דודאי ה"א דגרע מיום חול דסעודת חול לא בעי הכנה אבל סעודת שבת דבעי הכנה והרי תבשיל זה עכ"פ לא הוכן מיום חול ואף שאין כאן חשש איסור מלאכה בי"ט שהרי בישולו היה ליו"ט מ"מ ה"א שאסור בשבת כמו הכנה דממילא כגון ביצה שנולדה קמ"ל דמותר וזה לא מקרי הכנה וכמו"ש התוספות בריש מכילתין דף ב' ע"ב בד"ה והיה ביום וכו':

שם אכלו או שאבד וכו' אפילו לרבא דמפרש טעם העירוב כדי שיברור מנה לשבת אתי שפיר לפי שאינו משים לבו לברור לשבת אא"כ העירוב קיים עיין שיטה מקובצת ומ"מ נלע"ד דזה שייך אם נאכל או נאבד קודם שבישל לי"ט ואז יש לחוש כיון שאין העירוב קיים אין שבת עול' על זכרונו ויש לחוש שירבה בסעודת י"ט ולא ישאיר לשבת לפי כבוד השב' אבל אם נאכל או נאבד אחר שכבר אכל סעודת י"ט אף שעדיין לא בישל לשבת אין שום טעם לאסור לו לבשל לשבת שהרי בשעה שבישל לי"ט היה העירוב קיים וממילא בירר אז מנה יפה גם לשבת וכ"ז לטעמי' אבל לטעמי' דרב אשי כיון שעדיין לא בישל לשבת בשעה שנאבד אסור לו לבשל לשבת ויש לנו נ"מ בין רבא לרב אשי מלבד הנ"מ שכתב הרא"ש עיין עליו:

גמרא זכרהו מאחר שבא להשכיחו עיין פירש"י והיינו אליבא דאוקימתא כרבא ועיין פי' הר"ן ולפי פירושו אתיא דשמואל בין לאוקימתא תא דרבא ובין לאוקימתא דר"א ועיין מהרש"א ונראה כפירוש הר"ן דע"כ הך מ"ט על דברי שמואל קאי דאי על משנתינו הוה להגמרא לאתויי הך ותנא מייתי לה מהכא קודם הך מ"ט דהרי האי ותנא מייתי וכו' שייך על דברי שמואל וכמו שפירש"י בד"ה ותנא וכו' ומדאיחר. בהך ותנא מייתי