צל"ח ביצה נא

אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר אין בו חיוב חטא' מ"מ התירו ב"ה כדי להקל הטורח שיש יותר בברירת האוכל מתוך הפסולת אבל בבריר' הפסול' עצמו אף שבזה בכל גווני יש בשבת חיוב חטא מ"מ כיון שחזינן שיש הפרש בשב' בין לאלתר לבו ביום בברירת אוכל מתוך פסולת שלאלתר מותר ולבו ביום חייב חטאת לכך ביום טוב אף בברירת פסולת לא יברור כי אם לאכול לא לתרמה הפס' או טורח יש בדבר אם ימתין עד שיגיע עת שיאכ' ויברור אז ויאכל לאלתר ולכן סובר הרשב"א שבאמת גם ב"ה לא התירו כי אם לאלתר ואמנם מה שהתירו ב"ה אפי' בקנון ותמחוי אף שיכול לברור בידיו מצינו לענין שבת שקנון ותמחוי חמירי מ"מ כיון שמצינו שום חומר בשב' קנון ותמחוי שיהי' חמירי יותר מידו חומר שיש בו חיוב חטא' דממ''נ אם ברירת פסולת מתוך אוכל אפי' בידו לאכול לאלת' חייב חטאת ואם ברירת אוכל מתוך פסול' לבו ביו' יש חיוב חטאת אפי' בידו בין הפרש ביניהם אלא בבורר לאכול לאלתר שאז בבורר ביד מותר אף לכתחל' ובבור' בקנון ותמחוי פטור אבל אסו' כיון שגם בקנון אין בו חיוב של תורה לא החמירו בו בי"ט זהו כוונת הרשב"א לענ"ד ומסולק ממנו תמיהת המגיד משנה:

ולענ"ד הך פלוגתא שבין הרשב"א להמ"מ הוא מבוא' בירושלמי וז"ל הירושלמי על משנתינו רבי יונה בעי עשה כן בשבת על דב"ש מהו שיהא חייב א"ל ר' יוסי ולמה לא אלו עשה כן דב"ה שמא אינו חייב והכ' חייב אמר רבי מנא ואו' אמר ר' יונה אבא לא אתי' על דב"ש למה הותר מכלל ברירה ביום טוב לא הותר מכלל בריר' בשב' עכ"ל הירושלמי:

ונראה דכך פירו' דרבי יונה מסופק אם בית שמאי דאמר בורר אוכל כוונתו שאפי' לבו ביו' מותר וא"צ שיאכ' לאלתר [ודע שבמשנ' שבירושל' אין הגרסא בדברי לב"ש ב"ש בור' אוכל ואוכל והגרס הוא בש"א בורר אוכ' אוכל] ובזה בשבת חייב חטאת אפי' אוכל מתוך הפסול' ואפ"ה מותר ביום טוב או דלמא דבית שמאי לא התירו אלא בורר אוכל ואוכל לאלתר שזה גם בשבת מותר וזה שאמר ר"י עשה כן בשב' על דב"ש מהו שיהא חייב היינו אם ב"ש התירו אפי' ביום שבכה"ג בשבת חייב או שאין בית שמאי מתירי' אלא לאלת' ובזה גם בשב' וע"ז השיב ולמה לא והרי ב"ה ודאי התירו אפי' מה שבשב' חייב שהרי התירו פסולת מתוך או כל ושמא אינו חייב והוא לשון בתמי' והרי ודאי חייב והכא חייב נ"ל שאסר בצ"ל הכא והכא חייב כלומר בין לאכול לאלתר ובין לבו ביום חייב בשבת ואם כן ב"ה ודאי התירו אפי' לבו ביום ה"נ בית שמאי מתירים אפי' כי למה נעשה פלוגת' חדשה בין בית שמאי לב"ה שע"כ לא מצינו דפליגי אלא בענין הברירה אם דוקא אוכל מתוך פסולת או אפי' פסולת מתוך אוכל אבל אם בעינן לאלתר או לא לא מצינו דפליגי וע"ז השיב ר' מנא בנו של רבי יונה להצדיק דברי אביו דלא אתיא אלא על דב"ש דבשלמא לב"ה כיון שחס על הטרחה ביום טוב והתיר פסולת מתוך האוכל על כרחך הוצרך להתיר מה שחייב בשבת א"כ שוב התיר בין לאלתר ובין לבו ביום שהרי גם לאלתר הוא דבר שחייב חטאת אבל לב"ה כיון שלא התירו רק אוכל מפסולת למה הותר מכלל ברירה ביום טוב מה שלא הותר בשבת הלא אין כאן מניעת שי"ט ולא שום טורח אם ימתין מלברר עד עת האוכל זהו הנלע"ד בפירוש דברי הירושלמי וממילא הוא כדברי המ"מ:

שם תניא ר"ש מתיר בתבוא' וכו' כתב הרא"ש מדהבי' אלפ' ברייתא זו משמע דפסק הלכה כר"ש ולא ידענא טעמא מאי עכ"ל הרא"ש ועיין לעיל דף י"ב ע"ב בסוגיא דמוליכין חלה ומתנות כתבנו יישוב לזה ועיין בדברינו בסמוך:

שם חטין לעשו' לודיות רש"י במשנתינו פי' שמא יבשלם בקדיר' ויכתשם במכתשת קטנה ואם נימא דלודיות היינו בעשה קדיר' של חטים כתושי' קשה למה הזכיר' בלשון לודיות לודיות שאינו נזכר בש"ס יותר הוה ליה למימר לעשות מהם מעשה קדיר' או לומר לעשות מהם דייסא שהוא דבר שנזכר בכמה מקומות' בש"ס וכן מוכח מדברי הרא"ש שלודיות אף שהוא אדם אינו כל כך מאכל כמו קטני' שהרא"ש פי' טעמייהו דרבנן דאסרי תבוא' הוא לפי שאינו כ"כ מאכל כמו קטניו' ויעויין בדברי הרא"ש ואם הוא חטים כתושים כפירש"י א"כ הוא מאכל הראוי לכל אדם ואמנם על דברי רש"י שפיר' שיכתשם במכת' קשה לי דהרי רבא לעיל קאמר הא לן והא להו והיינו דבני א"י אסורים לכתוש אפי' במכתשת במכתשת קטנה והרי ר' שמעון בא"י הי' ואיך התיר לשלוח תבואה והרי שם שם אסור לכתוש במכתשת ועל כרחנו צריכין אנו לדחוקי נפשן שאף שר"ש הי בא"י אמר דינו לבני בבל שבבבל מותר לשלוח תבוא ועיין בברכו' דף מ"ד ע"א בתוס' ד"ה אינהו מיכל וכו' וגם צריכין אנו לומר דחכמי' דפליגי על ר"ש שאמרו אבל לא תבוא' אפי' לבני בבל אסור וגם כן הוא דבר תימא למה יהי' והלא ראוי' הם לעשות הריפו' ודייסא ומעש' קדיר' וצריך לדחוקי שאף שמותר לכתוש במכתש' לא שכיח הוא שיעשו כן כי למחר יכתשו בגדולה ויהיו יותר יפים ואמנם כל אלו הדחוקים צריכין אנו לפירש"י אבל לפי הקדמתינו שהקדמנו והוכחנו שלודיות לאז היינו חטים כתושים והוכחתי ג"כ כן מדברי הרא"ש א"כ רויח לן עלמא בפירוש המשנ' ונהפוך הוא וחכמים ור"ש בא"י מיירי כי שם מקומן של התנאים שם אסור לכתוש אפי' בקטנה ולכן הוצרך לפרש בברייתא דר"ש שהתיר הוא מטעם שראוי ללודיות וממילא ידעינן דרבנן דאסרי לפי שמאכל זה אינו ראוי כמו קטני' ועכשיו נוכל לומר דע"כ לא פליגי אלא בא"י אבל בבבל כ"ע מודו דמשלחין שהרי בבבל ראוים הם לכתשם במכתשת קטנה ולעשות מהם הריפות ומעשה שה קדיר' ודייסא וע"פ הקדמ' זו אין אנו אחראין לדברי הרא"ש שהרי"ף מדהביא ברייתא זו ש"מ שפוסק כר"ש ואני אומר לא כן הוא ומן הסתם כחכמים פוסק ואמנם שלא תטעה לפרש טעמי' דר"ש כפירש"י שראוים לכתשם במכתשת קטנ' ומינה דלבני בבל הוא דהתיר וא"כ חכמים אסרי אפי' לבני בבל ולהסיר מכשול הטעו' הזה הביא הרי"ף ברייתא זו דמפרש טעמי' דר''ש שראוים ללודיות ואם כן ע"כ בא"י מיירי ששם אינם ראוים רק ללודיות כדי שמזה נלמד לחכמים דהא דאסרי היינו בא"י אבל בבבל גם חכמים מתירים:

רש"י ד"ה הא לן דלית לן עבדי וכו' הגם דהך ברייתא ששנוי' לאיסור הובא בסוגי' בראשונה הסוב רש"י לפרש ההיתר לן ולא פי' להיפך הא לן לבני בבל אסור ולהו לבני א"י מותר שהוא לפי סדר הבריתו' שהובאו בסוגיא ואמנם הדבר מוכח בגמ' שהרי מר שמואל בבבל היה ואפ"ה מקשה ודלמא במכתש' קטנה עבדוה ש"מ שבבבל הותר מכתש' קטנ' וגם לפי טעם האיסור משום דעבדי מזלזלי ובאי יש להם עבדים:

ואמנם הרמב"ם מפרש טעם ההיתר בבבל וטעם האיסור בא"י הוא משום שתבואה של א"י היא טובה ואינה מתקלקלת אם יעשנה מעי"ט אבל תבואה של בבל [וכן שאר כל המדינות] לא היתה טובה כתבוא' של א"י ומתקלקל' אם יעשנה מעי"ט לכן מותר בי"ט וז"ל המ"מ ותירץ רבא הא לן והא להו פי' לן מותר בקטנה וכן מוכרח בגמ' שם הנה הוכרח להביא ראיה מדברי הגמ' שאפשר לפרש בהיפוך שבני א"י שתבואה שלה' טובה טובה אפי' בקטנה נידוכית יפה ולא חיישינן שיקילו גם בגדולה אבל בבל שתבואה שלהם אינה טובה אינה נידוכית יפה בקטנה לכך חיישינן שיעשו בגדולה ויאמרו בקטנה עשינו ולכן הוכרח להביא שמשמעות הגמרא שההיתר הוא לן וכוונתו על האי עובדא דמר שמואל כמ"ש והראב"ד פי' ההיתר לבני בבל הוא ששם רגילים הרבה במאכל הריפות ודייסא ורגילין לכתוש הרבה במכתשת גדולה ולכן כשכותשים בי"ט במכתשת קטנה הרי הוא להם שינוי גדול אבל בא"י לא היו רגילים כ"כ בהריפות ודייס' ותמיד די להם בקטנה ואין הקטנה מחשב להם שינוי וג"כ צריכין אנו לסמוך על עובדא דמר שמואל ובזה ידעינן שההיתר הוא לן דג"כ איכא לפרש איפכא דלן דרגילין הרבה בהריפות ודייסא דרכן לעשות בפעם אחד לימים הרבה לכן אסרוהו לא לחלוטין אפי' בקטנה אבל בא"י שאינן רגילים בזה רק לעתים רחוקים אין דרכן לעשות לימים הרבה ולכן מותר במכתשת קטנ' ולכך צריכין אנו להכריע שההיתר הוא לבני בבל מעובד' דמר שמואל ובזה נלע"ד טעמו של הרי"ף שהביא הך עובדא דמר שמואל והבית יוסף בסימן תק"ד אחר שהביא דברי הרמב"ם כתב ולפי דבריו בתבואת ר"ל אע"פ דאיכ' שרי ומיהו מדברי הרי"ף משמע דס"ל דהיכי דאיכא עבדי אסור שכתב הא דאיתא בגמ' רב פפי איקלע בי מר שמואל וכו' ואב"א שאני בי מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי אלמ' דהיכא דאיכ' עבדי חיישינן עכ"ל הב"י ולפמ"ש אין מזה ראיה ועיקר טעמו של הרי"ף שהביא עובד' שהביא בריית' דת"ר אין עושין טסני וכו' ותריצנא ה"ק מ"ט אין עושין טסני וכו' והא מתניתא אוקימנ' לבני א"י אבל לדידן כותשין במכתשת קטנה דתניא וכו' ואוקימנא לבני בבל רב פפי איקלע לבי מר שמואל וכו' וכוונתו הוא למה שכתב דבריית' האוסר' אוקימנ' לבני א"י ובריית' הוא לבני בבל ושלא תאמר מנין לנו זה שהרי רבא סתם קאמר הא לן הא להו לכן הביא עובדא דר"פ דאיקלע בי מ"ש וכו' ודלמא במכתשת קטנה וכו' ומזה מוכח שההיתר של קטנ' הוא לבני בבל ואגב שהביא עובד' העתיק כל דברי התלמוד עד דאיכא פריצותא דעבדי ולא לפסוק שהיכי דאיכא עבדי אסור אבל רב פפי מדת חסידות יתירא עשה בזה ותדע שמר שמואל בעצמו לא חש לזה:

תוס' ד"ה מפני מה וכו' ומיירי במשקה דזב וזבה וכו' בודאי טעות נפל בדפוס דמשקה זב וזבה איננו ולד הטומאה רק אב הטומאה של תורה אבל כך צ"ל ומיירי במשקה [דשום ולד הטומאה אינו מטמא כלי רק משקה שגזרו משום משקין דזב וזבה] ואמנם ואמנם גוף הדבר הוא שלא לצורך דאף אם יהיה איזה ולד שירצה וכי איזה ולד אפי' של מת מטמא באוהל והרי לפי תירוץ הזה אין הפרוכ' מקבל שום טומאה רק טומא' אוהל המת שוב פקחתי עיני וראיתי שמהרש"ל הרגיש בזה וכתב שאין זה חבור לענין הקושיא אלא שמפר' מהו ולד הטומאה ואפש' דהרי איכ' דע"כ לא הוצרכנו לטעם שהשמש מתחמם אלא שיקבל טומאה דאורייתא שהיה לנו לעשותו כאחד ממחיצת הבית כפירש"י רש"י אבל מדרבנן שפיר מקבל טומאה אפילו בלא טעם שהשמש מתחמם ומקבל טומא' אפי' הטומאה לכך הוצרכו התוס' להקדים שהרי אין שום ולד הטומאה מטמא כלי רק משקה גזירה משום משקה זב שמטמא כלי מן התורה וכיון שהפרוכת אינו מקבל טומאת התורה ממשקה זב עצמו ממילא אינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן מולד הטומאה:

בא"ד ובה"ג גריס וילון אסור וכו' לכאור' לא ידענו מה רצו התוס' בהביאם גרסת בה"ג ובדחייתם הגרסא שלפום ריהטא אין לו שייכות לדבריהם של מעלה וזה לדעתי גרם למרן הב"י בי"ד סימן ש"א הטעות שטע' והיה סובר שהתוס' כאשר דחו גרסת בה"ג סוברי' לחלוק על גוף הדין ולומר שוילון אינו אסור משום כלאים וכבר השיגו עליו מהרש"א מהר"ם שי"ף ורש"ל ביש"ש ואמנם באמת שייכים דברי התוס' לדבריה' הקודמים שפלפלו למה פרוכת שבמקדש מקבל טומאה כיון דלא שייך שם טעם חימום השמש וכ"ז הוא לפי הגרסא דידן שמפרש טעם קבלת הטומא' משום חימום ידים של השמש והיינו דאל"כ הי' לנו למחשבי' כאחד ממחיצת הבית אבל בה"ג גריס מפני מה וילון אסור אבל על קבלת הטומא' אין צורך לטעם חימום השמש שבלא"ה מקבל טומא' כיון שאינו קבוע לחלוטין בפסק ויכולין להסירו אינו נחשב כמחיצת הבית וא"כ גם פרוכת שבמקדש מקבל טומא' ודע דאף לפי פירושינו יש מחלוק' לדינא בין גירס' בה"ג ובין גרסתינו דלגרסתינו שטעם קבלת הטומא' הוא משו' חימום ידי השמש א"כ אם הוילון נעשה לתלות גבוה למעלה מתשמיש אדם ולא שייך שם טעם זה א"כ וילון זה הרי הוא כמחיצת הבית ואינו מקבל טומאה כשם שוילון התלוי גבוה כזה אין בו איסור כלאים כמ"ש רש"ל ביש"ש סימן מ"ה ה"נ לענין קבלת הטומאה דמ"ש כיון שטעם אחד לשניהם אבל לגירסת בה"ג לא נאמר זה אלא לענין איסור כלאים אבל לענין קבלת טומאה בלא"ה מקבל טומאה שאינו נחשב כמחיצת הבית כלל א"כ אפי' הוא תלוי גבוה עשרה קומות מקבל טומאה. ולפי"ז נראה לענ"ד שרבינו הגדול הרמב"ם גורס כגרסת בה"ג שאם הי' גורס כגרסתינו איך אפשר שלא הביא בכל ספר הי"ד טעם קבלת הטומאה של וילון הוא מפני שהשמש משמם בו ידיו כיון שיש נ"מ לדינא בטעם זה אין דרכו